מירי שטראוס-טללים: "אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית."

בין ה-16.7.21 ועד ה-7.8.21 הציגה האמנית מירי שטראוס-טללים את תערוכתה "קפיצת ראש" ב"סלון משותף לאמנות" (שביל המרץ 5, תל אביב).

בתערוכה – אשר הייתה מורכבת ממספר מדיומים, המשלימים האחד את השני – הוצגה זהותה – הן האישית-פרטית, הן האמנותית – המרובדת, רבת-הפנים של שטראוס-טללים, ורקמה מעין מארג גדוש, ריאליסטי מאוד ולעתים אף נוקב של שלל פניה.

היה משהו בתמה של העבודות – המנוגדות, ועם זאת, בדרך שקשה להסבירה מילולית, כמו-מתואמות – שכלל רצף ודימוי כמו-קונפליקטי שמשך אותי אל תוכה, ובה בעת, אל זהותה הדימויית הייחודית של אמנית זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את שטראוס-טללים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, מירי, על התערוכה שלך "קפיצת ראש" שהוצגה לאחרונה ב"סלון משותף לאמנות".

מירי שטראוס-טללים: זו תערוכה שעניינה בהטבעת חוויה המתרחשת בהווה וההתרחשויות שעוברות על אותה חוויה במהלך הפעולות בזמן ובחומר.

ישנם סוגי חוויות זכורות, צרובות, מחוקות, מתוקות/מרות, מטושטשות, אפלות, נעלמות ועוד ועוד.

העיסוק בחוויה המתרחשת בהווה מחובר לתחושת הגוף, לריח, לסנסואליות ולרגש, לניסיון להיות נוכחת. בחקירה, תוך כדי ציור/איפור פניי (הדבר הכי זמין והכי ייצוג של עצמי), חשתי צורך במלווה, והכי קרוב וזמין הוא הטלפון והמצלמה שבתוכו. העין שרואה אותי, גם כשאינני רואה את עצמי. רציתי לא להיות לבד בפירוק ה"ידוע" והתגלות הפנים הנסתרות והכאוטיות.

תוך כדי עשייה נוכחתי עד כמה חמקמק הוא הזיכרון. הוא בנוי שכבה על גבי שכבה, הזיכרון הראשוני הולך ומתעמעם, צבעיו דוהים, צורתו משתנה, ונותר רק הזיכרון של הזיכרון. וכך מצאתי עצמי מטביעה את פניי בבדים, בשקיות נייר של הסופר, בנייר דקיק ובכרית הלילה. פניי וראשי עוזבים את המצע והוא כבר ספוג בעדות של הרגע שחלף.

כל התהליך נקלט בעין מצלמתי ומעובד שם לדימויים אשר הופכים ל"יצורים" בפני עצמם אשר גם להם חיים ורצון.

הם הזכירו לי את 'ורוניקה הקדושה' שבמיתולוגיית הנצרות, אותה אישה שמסרה את מטפחתה לישו בדרך הייסורים, כדי שינגב את פניו המיוזעות, ואז נוכחה שתווי פניו נחקקו בבד המטפחת. אותה מטפחת נשמרה לאורך הדורות והפכה לחפץ קדוש אשר עולי רגל נרפאים למראהו.

התיעוד שלי הלך והתרחק מן המקור. הצבע שמרחתי על פניי קיבל גוון אחר וצורה אחרת כאשר הוטבע על נייר או על בד, ולמחרת הטבעתי הטבעה על מצע חדש כך שהתבנית המקורית הלכה והפכה למופשטת אשר מייצגת את ההווה החדש וזוכרת מעט את המקור.

הווידיאו אשר יצרתי מגלה אותי לעצמי ולצופה, גם כמירי וגם כייצור שהוא משתנה ומתהווה ויוצר מעין 'קונצרט' שכולו מורכב מדמויות משונות שנבראות לנגד עינינו, שלא עושות חשבון, שאין להן שום עניין במגדר או בגיל ורק מופיעות ונעלמות. הסופר ו.ג. זבאלד תיאר את האופן שבו הרצון האנושי לזכור יוצר את התיעוד (הצילום), והתיעוד בורא מחדש את הזיכרון.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

שטראוס-טללים: פירוש חדש ומקורי, תודעתי וחומרי, לתופעות הקיימות כמובנות מאליהן, פירוק ה"ידוע", שהייה בבלתי ידוע והרכבה חדשה ומפתיעה ורעננה, יצירה חדשה, של החלקים המפורקים. להציג את יצירתך לקהל הופך את האובייקט לאמנות ואותך לאמן.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

שטראוס-טללים: אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית – חומרית ומאוד חושית, לפעמים דרוש לה היריון ארוך ואיטי ולפעמים קצר, וה"לידה" אינטנסיבית ומהירה. היא איננה שכלתנית אבל במהלך הזמן הופכת מובנת יותר ומבהירה לי את עצמה.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

שטראוס-טללים: אני יוצרת אמנות כברירת מחדל. ניסיתי לחיות ללא עשייה אמנותית והבנתי שאני חייבת לממשה, כי לזה נועדתי בגלגול הזה שלי, ועם כי הקושי רב לפעמים, אני יודעת שלוותר על הייעוד הזה כרגע זה בלתי אפשרי, ומה שעובר בתוכי יוצא אל החומר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שטראוס-טללים: השראותיי באות כמעט מכל דבר שנגלה לעיניי. חומרים שונים כהתנעה, מראות וקומפוזיציות שאני מצלמת בטלפון הנייד, זכרונות, חברים לדרך ואמני העבר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

שטראוס-טללים: הרבה שנים האמנתי בכל ליבי שאמן אשר למד באקדמיה הוא אמן וראוי להיות מוכר לעומת אנשים שרק יוצרים באופן אינטואיטיבי… אמונה זו מסרסת, משווה, מתנשאת. עם השנים למדתי להכיר באמנות טובה אשר משנה ונוגעת-באם יצר אותה אמן שלמד או אוטודידקט.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן על העבודה שלך כיום?

שטראוס-טללים: ההגירה מארץ לארץ בגיל שמונה וחצי שבה החלפנו תרבות, שפה, אקלים, חברים ומשפחה. נעשיתי מודעת לנושא שייכותנו ליהדות… נראה לי כי מה שמלווה אותי לאורך כל חיי, גם המקצועיים, זה הפירוק של מה שמובן מאליו והרכבה של האלמנטים כבריאה חדשה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

שטראוס-טללים: בהחלט. אך אני לא משייכת עצמי לחיפוש אמנותי הקשור דווקא לג'נדר אלא לשאלות אקזיסטנציאליות. ואם כבר התייחסות לג'נדר, בתערוכתי "קפיצת ראש" הרגשתי סיפוק מפריצת גבולות לגבי מראה נשי או גברי, צעיר או זקן וכו'. קילוף הזהויות המוכרות והקטגוריות עד שחושפים את היצור, טרום היותו משוייך.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

שטראוס-טללים: אני חיה בהרגשה שהכל נזיל, בתנועה, כולל האמונות והדעות שלי עצמי. מה שכרגע "פרה קדושה" עבורי, יכול להפתיע ולהפוך לאורח קרוא ומאוד רצוי בהמשך. ה"פרה הקדושה" כיום היא: לא לצייר בצורה ריאליסטית או איורית, איזשהו סיפור שעדיף לכתוב אותו במילים. ו"פרה קדושה" הכי חזקה: לא אצייר מראות מהשואה! כי אני דור שני.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי שטראוס טללים בעוד 100 שנים מהיום?

שטראוס-טללים: כאישה שנגעה בנימי הנפש, והיצירות שלה שנשתמרו, מעבירות את התחושה שהנגיעות הללו מחיות את נפש המתבונן גם בשנת 2121.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s