אמי ואחותי לימדו אותי לפני שנים רבות, שכשמסעדה היא מלאה, זה מעיד על טיבה.
וכשמסעדה היא ריקה, גם, אך במובן השלילי, מן הסתם.
כמה פעמים מצאתי את עצמי עובר את "שניצל נתי" ברחוב בר כוכבא 24, בפתח תקווה.
לפחות פעם בשבוע אני עובר שם, בשובי מהרצאה שאני מעביר באופן קבוע. תמיד המקום מלא, ולפעמים אף ישנה המתנה של אנשים.
אני ידוע כאדם שלא אוהב להמתין בתור, אבל בזוכרי את דברי אמי ואחותי, המתנתי פעם אחת, וכשהגיע תורי, הזמנתי סביח בפיתה. סביח, כידוע, זה "ביצה וחצילים". אבל ב"שניצל נתי", כך למדתי לשמחתי, זה יותר מכך. הרבה יותר מכך.
הבחור הנעים שהכין לי את המנה הכין לי אותה באהבה, ומילא אותה, מלבד בסביח, גם בעגבניות מתובלות מצוינות, חומוס וסלט חצילים נהדרים, המון פטרוזיליה, בצל, ומעל הכל – מעט טחינה.
המנה הייתה כל כך טעימה, איכותית ועשירה בטעמים, שלרגע עצמתי את העיניים, "צפתי" בדמיוני מעל הממשות הקיימת במקומי, וממש חשתי שאני אוכל את המנה במקום אחר. יודעים מה, לפחות בתל אביב.
"שניצל נתי" הינו אומנם מה שנכנס בנקל להגדרה "מסעדת פועלים". המקום קטן, כולל שולחן פנימי וכיסאות וכשלושה עד ארבעה שולחנות בחוץ. אבל יותר מכל, המקום הזכיר לי את "מרגרט תייר", המסעדה הקסומה ביפו, הקרויה על שמה של מרגרט תייר – האישה והמוסד.
תייר, בכישרונה האדיר לבישול ולבני אדם, "עושה" את המסעדה שלה לאור גדול. הן מהבחינה האנושית, והן מהבחינה הקולינרית.
ולכן – שלא תטעה אתכם החזות הפשוטה משהו של "שניצל נתי". הטעמים גורמים לי לשוב פעם אחר פעם אל האוכל הנפלא. (בין היתר ניתן למצוא במקום שניצלים, פרגיות, חביתות ירק, ספגטי, ועוד) והיחס הנעים והמכבד של הבחור הצעיר שמכין את המנות בכניסה למקום, מוסיף עוד נדבך של רצון טוב ועניין אמיתי לחזור שוב ושוב ולענג את החך בפשטות המופתית, בטריות שלא מן העולם, של "שניצל נתי".
חי תרבות 