חודש: אפריל 2022

"לניו יורק לא משנה": שובה לב, אותנטי, מריר-מתוק

ספיר ברייר, דורין סידמן ועדי שור מגישות בחן שובה לב את "לניו יורק לא משנה" – מקבץ שירים הלקוחים ממחזות הזמר הגדולים של כל הזמנים, השזורים בסיפורים אותנטיים אודות שלוש צעירות ישראליות המנסות בכל כוחן – ועל אף כל הקשיים העומדים בדרכן – להגשים את ה-חלום שלהן: לכבוש את ברודוויי.

השלוש ניחנו בשלל כישרונות – שירה, משחק, ריקוד – והן מביעות אותם על בימת "הבימה 4" בעוצמה חסרת פשרות המלווה בהומור מריר-מתוק.

המנהל המוזיקלי של המופע, ארנון זיו, מוסיף צבע רב בנגינת הפסנתר הווירטואוזית שלו וניכר שהקהל במופע שבו נכחתי – ב-26.4.22 – נשבה בקסמן של השלוש, וכמיטב המסורת הישראלית – עם כל הכבוד לאמריקה הגדולה ולברודוויי-של-ניו-יורק – שיתף פעולה איתן, מחא כפיים, שר ושמח – ומה יכול להיות טוב יותר – בעיקר בעת הנוכחית.

רקפת וינר עומר: "מעצם זה שאני אמנית אז אני דבר והיפוכו."

בימים אלו (בין ה-14.4.22 ועד ה-21.5.22) מציגה האמנית רקפת וינר עומר, ילידת 1965, את התערוכה "זיעת זהב" בגלריה RAW ART (שביל המרץ 3, תל אביב).

בערב הפתיחה ראיינתי את וינר עומר, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: בתערוכה, רקפת, את מציגה למעשה עבודה אחת: גדולה, מונומנטלית. מדוע עבודה אחת ולא כמה עבודות?

רקפת וינר עומר: כל דבר ששואלים אותי ושאני אענה, אז יש חמש תשובות או עשר תשובות, וזה סיפור ארוך. זה נעשה מאיזשהו הקשר פמיניסטי של לתפוס מרחב: המרחב שלי, גדול, חד-משמעי.

אני ציירת ששייכת לז'אנר שנקרא 'ציור רע', 'bad painting', שאין המון ציירות ישראליות, נשים, שיוצרות בז'אנר הזה, וזה חלק מזה.

בראונשטיין: את מגדירה את עצמך אמנית פמיניסטית?

וינר עומר: זה תלוי ביום, זה תלוי בתקופה. מעצם זה שאני אישה אז בוודאי. מעצם זה שאני אמנית אז אני דבר והיפוכו.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

וינר עומר: אני מנסה לא להגדיר, למרות שכן, הנה, יש דברים, כמו 'ציור רע', 'פמיניזם', אבל אני גם מנסה לחרוג מכל ההגדרות ולא להגדיר ולהיות פואטית, מופשטת, לעבוד עם חומר, לעבוד עם מילים, לעבוד עם השראה של מוזיקה, משהו אופראי שקורה בעיניי בציור.

בראונשטיין: אנחנו שומעים כעת ברקע איזושהי יצירה. מהי?

וינר עומר: כרגע אנחנו שומעים את 'אגם הברבורים'.

בראונשטיין: ולסיום, מהן ההשראות שלך, רקפת?

וינר עומר: אינסופיות.

"התינוק עם מי האמבטיה": מעמיק לאין שיעור, משוחק היטב, רב-רבדי

"התינוק עם מי האמבטיה", מחזהו של כריסטופר דוראנג, איננו מחזה קל לעיכול. נהפוך הוא.

אכן, לעין בלתי מזוינת – אם תרצו, כזו שאינה בקיאה בעולמות התיאטרון – הוא יכול להיראות כמו "עוד מחזה" על הורות ומשפחה, אך הוא הרבה – הרבה – מעבר לכך.

זהו מחזה מעמיק לאין שיעור, רב-רבדי, העשוי חלקים-חלקים, אשר כל אחד מהם טוען את החלק הבא לאחריו בבשר ובמשמעות.

זהו מסוג המחזות שכאשר הם מועלים על במה, הם חייבים להיות מדויקים – עד לפרטים הקטנים – על ידי השחקנים אשר מחיים אותו.

על כן, מצאתי את עצמי מתמוגג מן אותם הפרטים הקטנים, מן אותם הניואנסים, של הקאסט הנפלא והמגוון שהעלה את המחזה באולם "הבימה 4" בימים אלו (אפריל 2022).

האולם האינטימי, המרתפי משהו, הולם היטב את המחזה, והמשחק מעשיר את הטקסט באופן כמו-וירטואוזי.

שירי לוטן מצטיינת בתפקיד האם החרדתית – ולימים, ההרסנית – והיא אף ראוייה להערכה על כך שהכירה בנפלאות הטקסט הזה – על שלל גווניו – "הרימה את הכפפה", עיבדה וביימה את ההצגה.

בנוסף, שחר גליקמן (בתפקיד "הנני מהגיהנום" – בין יתר תפקידיה בהצגה) מתגלה כיהלום של ממש, כשחקנית בעלת איכויות מיה לנדסמיות – גדולה מהחיים, דומיננטית, קומית מאוד. כזו היודעת איך "להחזיק במה" בטבעיות.

עוד ראויה לציון רוני בורשטין, מעצבת התלבושות – שאף הן, כהצגה הזו כולה – מדויקות עד לאחרוני הפרטים לתפקידים השונים – הן בטקסטורות, הן בבחירת הבדים והצבעים.

לסיום, זוהי הצגה יוצאת דופן, משוחקת היטב, בעלת ריתמוס ג'אזי, העוסקת בקיום העכשווי באופן מתריס, הכולל דימויים, אובייקטים ותתי-אובייקטים, המעלים את המחזה הזה – על חוכמתו האירונית ועל העצב הקיומי-עד-כדי-טראגי שבו – לרמה גבוהה, מעוררת מחשבה, המחברת ומעמתת את הצופים עם חייהם שלהם – באופן אלגורי, ובה בעת, מציאותי מאוד.

"אהבה וגלידה" מאת אהוד נוה: רגיש, פיוטי, רב-הומור

שיריו רבי-הקסם של אהוד נוה, אשר בספרו "אהבה וגלידה", נגעו ללבי בכנותם ובישירותם.

נוה "כותב מהלב" – ועושה זאת הן עבור ימינו אנו, הן עבור הדור הבא.

זהו ספר רגיש, פיוטי ורב-הומור המאיר את חוכמתו ואת כישרונו של המשורר באור עז.

מישל קישקה: "החיים הם ההשראה הכי גדולה שלי."

לאחרונה זכיתי לראיין את מישל קישקה (יליד 1954), מבכירי הקומיקסאים, הקריקטוריסטים והמאיירים הישראלים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, ברשותך, מישל: מה פירוש השם קישקה?

מישל קישקה: תראה, הרבה חשבו שזה שם עט, כמו שהמאייר זאב היה חותם זאב, למרות שהשם שלו היה יעקב פרקש, והיה נהוג שלאמנים בתחום הזה יש שם עט. אבשלום קור, שחוקר הרבה על מקור של מילים ושמות משפחה, חושב שהמשפחה שלי בשטייטעל הכינה קישקע לקהילה היהודית, ובגלל זה קוראים לי קישקה. לכן, כשאני מסתכל על הידיים שלי, יש לי יותר יד של קצב מאשר יד של קריקטוריסט. כנראה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

קישקה: אני עוסק במספר תחומים: אני קריקטוריסט, אמן קומיקס, מאייר ספרים ומאייר לעיתונות, וגם מלמד. בקיצור – אמן.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

קישקה: אמנות זה היום – סוג של להגדיר את עצמך בעולם על ידי היצירה שלך. זה לא חשוב אם אתה בכוריאוגרפיה, בקולנוע, בקריקטורה, או בכל אמנות אחרת. העיקר זה שאתה מביא את היישות שלך דרך האמנות שלך וככה מתקשר עם העולם. זה מה שאני עושה.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

קישקה: אין למה. זה מה שנקרא סוג של ייעוד. מאז שאני זוכר את עצמי, שזה בערך מכיתה א', אני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות, אז למצוא את ה'למה' – אין לי תשובה לדבר הזה. אבל מה שכן, אני חושב שזו הייתה בחירה נכונה.

בראונשטיין: מהי ההשראה הכי גדולה שלך?

קישקה: החיים. החיים הם ההשראה הכי גדולה שלי.

בראונשטיין: אתה עוסק בתחומים הללו שנים רבות.

קישקה: נכון, יותר מ-40 שנה. סיימתי את הלימודים שלי ב-1978, אז זה כבר 44 שנים.

בראונשטיין: אתה מרגיש שינוי כלשהו בעבודה שלך במשך השנים?

קישקה: כשהתחלתי, יכול להיות שהייתי יותר קליל – בתור אדם – והיום אני סוחב איתי ניסיון חיים והסתכלות ותובנות על העולם, אז אולי אני פחות קליל מאשר איך שהייתי בהתחלה, אבל אני לא איבדתי את האופטימיות שלי, לא איבדתי את ההומור, ובהתאם לנושאים שאני עוסק בהם – לפעמים זה יותר כבד, לפעמים יותר קל, לפעמים יכולה להיות מלנכוליה.

בראונשטיין: אתה בן לניצולי שואה, האם זה משפיע על היצירה שלך?

קישקה: הקדשתי ספר שלם בשם "הדור השני" לנושא הזה ויכול להיות שהתשובה נמצאת בספר. הספר הזה שיחרר אותי מזה במידה רבה. זה לא רובץ עליי יותר – זה נמצא בספר והספר נמצא מאחוריי. עשיתי אותו לפני עשר שנים, ואני ממשיך קדימה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על העבודה שלך כיום?

קישקה: זה מופיע בספר "הדור השני". ביום שאבא שלי לקח אותי על הברכיים ואני הייתי בכיתה א' והוא צייר לי נאצי מגוחך. אני הייתי אז קטן מדי מכדי להבין שהוא ניצול שואה – כמו שאני יודע היום מה המשמעות של זה ומה הייתה השואה ומה הוא עבר – וזה שהוא היה מסוגל לעשות קריקטורה לעגנית של נאצי מגוחך – שיש לו נזלת וסיר לילה במקום קסדה ומטאטא במקום רובה, אני חושב שזה היה ה-רגע המעצב שהפך אותי למי שאני. אין לי ספק שזה הרגע הזה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מישל קישקה בעוד 100 שנים מהיום?

קישקה: אין לי מושג. מה שאני יודע לגבי כל האמנים בכל תחומי היצירה, זה שהיצירה שלהם מדברת בעד עצמה. עד היום אנחנו מקשיבים למוצרט בהתרגשות, אנחנו רואים פיקאסו בהתרגשות, ואנחנו רואים שמי שהשאיר עבודה מאחוריו – עבודה שהיא ממשית – אז זה מה שהוא מוריש לעולם וזה מה שמקבע את איך שזוכרים אותו.