צבי בן ארץ (באנגלית: Tzvi Ben Aretz), מן האמנים הייחודיים והמגוונים ביותר הפועלים בארץ, הוא מסוג האמנים שאי אפשר להיות אדישים ליצירותיהם. משהו בהן לופת אותך, מעורר אותך, גורם לך לחשוב, להרגיש ולעתים אף לתהות אודות מצבך ומצב העולם.
בעיניי, זוהי אחת ממטרותיה החשובות ביותר של האמנות באשר היא.
זכיתי לראיין היום את בן ארץ בן ה-69 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1948) והתוצאות לפניכם.
"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, צבי?"
"באמנות שלי יש השפעות של כל מיני זרמים. יש השפעות של אמנות מינימליסטית, של אמנות מושגית, יש השפעות של דאדא, יש השפעות של גרפיטי פה ושם, וכו' וכו'."
"מה זה אמנות עבורך?"
"אמנות מוגדרת כצורת ביטוי בתחומים מסוימים. זאת צורת ביטוי עצמית. ביטוי של רעיונות, של תחושות – ויישומם."
"מהן ההשראות שלך?"
"בתת-ההכרה, בעבר, בעבודות המוקדמות שעשיתי, בפרט כשעשיתי מיצבים עם ערמות אדמה – זה בא מזיכרונות הילדות שלי מהדיונות בבת-ים. אני מניח שאני גם מושפע מאמנים שלימדו אותי ומאמנים שראיתי תערוכות שלהם."
"חיית ועבדת בארצות הברית שנים רבות. מהו ההבדל האמנותי המהותי בין ארצות הברית לישראל לדעתך?"
"ישראל היא מקום קטן. אנחנו למדנו כאן מהמורים שלנו וממגזינים לאמנות. כשאתה מגיע לניו יורק עצמה, מרכז האמנות העולמי, אתה רואה את העבודות עצמן אחת לאחת במוזיאונים ובגלריות. אתה "חי את זה" כשאתה גר בניו יורק ואתה לומד מהשהות בניו יורק."
"האם הגעת לדעתך למקום שלו אתה ראוי בסצנת האמנות הישראלית?"
"לא. אני לא חושב."
"מיהם האמנים האהובים עליך?"
"אני אוהב את ג'וליאן שנאבל, רוס בלקנר, סול לוויט, ריצ'רד סרה, אנתוני טפייז, דה קונינג, אליהו גת – שהיה מורה שלי, וגם את Cy Twombly."
"ולסיום, צבי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את צבי בן ארץ בעוד 100 שנים מהיום?"
"אני לא יודע אם יזכרו, אבל אם יזכרו, אז שיזכרו אותי כאמן פורץ דרך ומחתרתי – עד טיפת דמו האחרונה, שלעולם לא נכנע למסחור באמנות שלו."
חי תרבות 