חודש: אוקטובר 2017

"במערב מרצד בי כחול" מאת מלכה קיני-קפלן: שירה נוגעת, מעוררת מחשבה, נוגה

קולה של מלכה קיני-קפלן כפי שהוא נשמע בשיריה המאוגדים בספרה "במערב מרצד בי כחול" נשמע עד למרחקים.

קולה השירתי הייחודי כמו לוקח את הקורא אל תוך עולמה – העשיר, המגוון, ה"אחר".

השירים שחדרו אל לבי יותר מכל הם "מניף", "לשאלתך", "דיאלוג", "בהירות". אלו הם שירים מצוינים הראויים אף להילמד במסגרות-שירה כאלו ואחרות.

הדיוק, הכוונה הטהורה, צחות המילים והיופי השזור בכל הופכים את הקריאה בספר זה למעין עונג קדוש הראוי לחזור עליו שוב ושוב, להבין את כוונותיו הנסתרות, המוצפנות, אותם ודאי יודעת יותר טוב מכולם בוראתו – המשוררת – על יופי יצירתה מעוררת המחשבה, הנוגעת, הנוגה, בספר מיוחד וקולע ללב זה.

 

"מסע – בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים" מאת שושנה צינגל: בינות לאבנים ולשבר צומחים להם פרחים אדומים, גאים, יפהפיים

"מסע" הוא יצירה דוקומנטרית מטלטלת.

שושנה צינגל עשתה מעשה הירואי – לא פחות – ותיעדה בספר חשוב ומכונן זה את נכדיהם של ניצולי שואה.

הראיונות שבספר מרגשים, קשים, אך מעל הכל – מעוררי השראה.

הדבר הזה, הקשה והייחודי, שיצרה צינגל, הינו משמעותי ביותר להבנת ליבת השואה – כפי שזו נתפשת בעיניהם של ממשיכי השושלת, החיים, של אותם ניצולי שואה.

הווידויים שבספר מטלטלים ואותנטיים מאין כמוהם וצינגל ראויה לכל התשבחות על יצירה חשובה זו.

"נרקיסים בקיץ" מאת שולה ברנע: אודות עולמה הקסום, המופלא, החד-פעמי, של סופרת יוצאת דופן

מודה ומתוודה: התאהבתי.

אני מוצא את עצמי יושב וקורא בלי סוף את סיפוריה המצוינים של שולה ברנע הטווים את ספרה החדש "נרקיסים בקיץ", ולא מפסיק להתפעם מיצירתה הייחודית, המלהיבה.

משהו בכתיבתה מזכיר לי את סגנונה של זוכת פרס פוליצר, ג'ניפר איגן, מן הסופרות האהובות והמשפיעות ביותר עליי ועל יצירתי שלי.

"נרקיסים בקיץ" מכיל סיפורים מצוינים למכביר. ביניהם: "גמד בארץ הנפילות", "חתול מציל", "ילד חתול", "ניצול", "זוג משמיים", ועוד רבים וטובים אחרים.

ישנו משהו גולמי ומזוקק בסיפוריה. משהו נקי מאוד, רב-דמיון, הכתוב מתוך אמת גדולה, יצוקה ופשוטה, ללא סיבוכים ובישירות ראויה להערצה.

מנין לוקחת ברנע את רעיונותיה המופלאים? האם היא מודעת לכישרונה הענק? האם קוראי הספרות הישראלית באשר הם יודעים שחיה בקרבם יוצרת ענקית שכזו, שלא לומר נפילה?

כל מה שנותר לי הוא להמשיך ולקרוא, שוב ושוב, את סיפוריה של יוצרת ייחודית זו, ובדרכי, להפיץ את בשורת כישרונה העצום, הכה ייחודי במקומותינו.

זהבה לופו: "אני משוחחת המון עם עצמי והתוצאה היא האמנות שלי".

מזה שנים אני עוקב אחר יצירתה האבסטרקטית המופלאה של האמנית החשובה זהבה לופו. (אשר את עבודותיה ניתן לראות באתרה: http://www.zahavalupu.gallery)

ניכר שללופו יש דרך משלה, קול משלה וצורות משלה אותם היא מביאה לכדי שלמות בציוריה הייחודיים.

המופשט שלה הוא "שלה": אחר משל ציירים אבסטרקטיים אחרים ובעל הדהודים עוצמתיים אשר באים מתוך עולם המוזיקה.

זכיתי לראיין היום את לופו, ילידת 1948 הגרה במודיעין, והתוצאות לפניכם.

"מה זאת אמנות בשבילך, זהבה?"

"זה הכל. תמצית החיים – אחרי בניי ונכדיי."

"איך את מגדירה את האמנות שלך?"

"אני מגדירה אותה כמופשט מיוחד שאני נתתי לו משמעות אחרת, כי אני צומחת מעולם המוזיקה. הציור שלי מתבסס על הפיסוק המוזיקלי כמו בפוגות של באך. אני לקחתי זרם של אמנות מהמאה הקודמת והפכתי אותו לאמנות לגיטימית ועכשווית שמתאימה לתקופה שלנו – בדינמיקה ובחשיבה. בנוסף, באופי שלי אני אוהבת את השקט שלי, את העצמי שלי ואת הלבד שלי. אני משוחחת המון עם עצמי והתוצאה היא האמנות שלי."

"אם לא היית ציירת – מה היית?"

"הייתי ציירת."

"האם העובדה שאת אישה משפיעה על סגנון הציור הייחודי שלך?"

"מאוד מפריעה לי המגדריות. אני לא חושבת שיש מקום לקבע אמנות ב"נשים" או "גברים". הנשיות שלי היא מאוד נשית ורוויית יצרים והיא צומחת מעצם היותי אישה."

"מהי דעתך על לאה ניקל והאם את מוצאת דמיון בסגנון הציור של שתיכן?"

"זאת שאלה לא לגיטימית. לאה ניקל נפלאה, אבל היא שונה ממני לגמרי. הציור שלי הוא אייקון בתוך עולם האבסטרקט."

"מה את מעדיפה: ציור, מוזיקה או כתיבה?"

"ציור. המדיות האחרות מובעות בציור שלי."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"ב'מומה'."

"מיהם האמנים האהובים עלייך?"

"אני מאוד אוהבת את פולוק, רותקו, באסקיאט, מיכלאנג'לו וגם את מרינה אברמוביץ'."

"אילו צבעים היית לוקחת איתך לאי בודד?"

"לבן וכחול."

"ולסיום, זהבה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את זהבה לופו בעוד 100 שנים מהיום?"

"כיוצרת שהביאה משהו מעניין לתחום האמנות, כמי שיש לה טביעת אצבע באמנות הישראלית וכמי שאפשר להתענג על היצירות שלה."

אמנון דוד ער: "העיקר זה הציור – ולא אני."

כאשר שאלתי את אמנון דוד ער, אחד הציירים הריאליסטיים הבולטים והחשובים בתקופה הנוכחית, מיהם הציירים האהובים עליו, הוא ענה לי "ולסקס, רמברנדט, מונה…" ואני חשבתי ברגעים אלו בלבי: "ואתה עצמך לא פחות טוב מהם" אך לא אמרתי דבר.

אך זוהי אכן דעתי הכנה לגבי ער, שיופי יצירתו אינה פחותה במאום מזו של אותם גדולי הציירים שהוזכרו על ידו בקטגוריית "האהובים".

ער יוצר תחת מכחולו אמיתות-של-החיים ומצליח לדייק את מודלי ציוריו בצורה חזקה, מזוקקת ומעל הכל – יוצאת דופן. ניכר בעיניי שער יצר בסגנונו הריאליסטי מעין סוגה בפני עצמה – "סוגת אמנון דוד ער".

זכיתי לראיין היום את אמנון דוד ער בן ה-43 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1973), רווק ("אני במערכת יחסים ארוכה עם גבר") החי ויוצר כעת בברלין (בימים אלו ממש, בין ה-1.9.17 ועד ה-26.10.17, הוא מציג תערוכה בברלין ב-MZ Project room, Kyffhäuser 16, Schöneberg ואת ציוריו ניתן לראות בכל עת באתר שלו: http://www.amnondavidar.com) והתוצאות לפניכם.

"ראשית, אמנון, תהיתי מהו מקור שם המשפחה שלך, ער?"

"ער זו המילה העברית לדפנה. אבא שלי עברת את השם מניימרק לער."

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך?"

"אני צייר ריאליסטי. אני מצייר מתוך התבוננות."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"בשבילי כל דבר יכול להיות אמנות. תפקידה של אמנות טובה הוא לתקשר – ברובד שכלי וברובד רגשי. וזה לא סותר. זה הולך ביחד. אין הפרדה בין הרובד השכלי לרובד הרגשי. הם מהדהדים אחד את השני."

"למה אתה מצייר?"

"אני מצייר כי אני מת על זה! אני חושב שיש לי משהו להגיד והיכולת שלי להגיד את הדברים היא במדיום הזה, בציור. זאת הדרך שלי להתבטא בצורה הכי קוהרנטית."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא קשור לעובדת היותך צייר?"

"זאת שאלה קשה. יש לי המון זיכרונות ילדות מאוד חזקים, והחזקים ביותר הם העלבונות. אני לא יודע אם זה קשור לעובדת היותי צייר, אבל הרבה פעמים כשאני מצייר אני נזכר גם בחלומות, גם בעבר, גם בילדות – ואני עומד על קנקנם. הייתי ילד מאוד דעתן ומאוד בודק גבולות וגם טרבל-מייקר, ועד היום אני לא אוהב מסגרות ולא יודע איך לתפקד בתוך מסגרות."

"מיהם הציירים האהובים עליך?"

"ולסקס, רמברנדט, מונה, מונק וגם הצייר הישראלי אמנון יוהס."

"אתה חי ויוצר בגרמניה. מדוע?"

"ראשית, כי בארץ מיציתי את האפשרויות וגם בגלל המצב הפוליטי בארץ. שנית, כי באיזשהו שלב אתה רוצה להעמיק כאמן, לבדוק מקומות אחרים."

"ויש לך מחשבות על גרמניה – זאת אומרת, בהקשר של עברה?"

"ברור שיש מחשבות – על בסיס יום-יומי – בהקשר של העבר של גרמניה. אני יודע היסטוריה. זה אחד ההובים שלי. הנוכחות שלי בגרמניה היא לא טריוויאלית וזאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. הבחירה הראשונה הייתה פריז – אבל זה לא הסתייע."

"אתה אוהב את ברלין?"

"היום אני מאוד אוהב את ברלין, אבל זה לא קרה מיד. ברלין היא אינסופית – גם בגודל שלה וגם בנדבכים שלה. זה מקום נהדר לגור בו."

"מהם ההבדלים לדעתך בין סצנת האמנות בגרמניה לזו שבישראל?"

"בארץ יש יותר מקום לדברים שונים, והישראלים הרבה יותר מוכשרים מהגרמנים."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"במוזיאון מרכזי כלשהו. אבל בסופו של דבר מה שמשנה באמת זה מה שאתה עושה, לא איפה שאתה מציג."

"ולסיום, אמנון, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אמנון דוד ער בעוד 100 שנים מהיום?"

"קודם כל – הייתי רוצה להיזכר. שנית, הייתי רוצה להיזכר כמישהו שהיה נאמן לעקרונות שלו, לדרך שלו ולאמת הפנימית שלו. בסופו של דבר – העיקר זה הציור – ולא אני."