חודש: פברואר 2017

רותי הלביץ כהן: אודות הגדרת הציור, הצופה כחלק פעיל מהיצירה והצורך לשאול שאלות באמנות או: "האמנות שלי זו בבואה של החיים שלי."

רותי הלביץ כהן, אחת האמניות החשובות והמסקרנות הפועלות כיום בישראל, מציגה בימים אלו במוזיאון חיפה את "set", יצירה חזקה מאין כמוה, רבת-פנים, המעוררת אינספור שאלות בצופה בה אודות "חוקים אמנותיים" – הן בהקשר של מהות, הן בהקשר של הצבה – במקרה זה, הצבה במוזיאון לעומת הצבה בסטודיו.

עבודה זו – כעבודותיה האחרות של הלביץ כהן – יוצאת מגדר האמנות ונכנסת עמוק פנימה, אל תוך נבכי הזיכרון, התודעה-מודעות והצלילה התוך-הכרתית של הצופים בה.

גם בעבודה זו מצליחה הלביץ כהן לעשות את "הדבר שלה", את אותו הדבר, אם תרצו, ה"הלביץ-כהן"י, ולהפוך את כל היופי המורכב הזה לקול שלה, לכוח האמנותי שלה, לעוצמתה.

זכיתי לאחרונה לראיין את הלביץ כהן בת ה-48, נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1969), נשואה ואם לשניים הגרה במושב עין ורד, והתוצאות לפניכם.

"איך את מגדירה את האמנות שלך, רותי?"

"אני יוצאת מציור ועושה אינסטליישנים של דו-מימד ותלת-מימד. מבחינה מדיומלית אני ציירת שעוסקת בהגדרה של ציור כל פעם מחדש תוך כדי הצבה. אני עובדת במרחב, עובדת בנייר – עם נייר – כאשר גם ה"פסלים" הם מצוירים. אני יוצרת סביבה שהיא מצוירת במהותה, כשאני מזמינה את הצופה לקחת חלק פעיל ולהפוך לדמות מרכזית בתוך המרחב שאני בונה."

"ספרי לי על תערוכתך הנוכחית במוזיאון חיפה."

"התערוכה נקראת "set". נקודת המוצא של התערוכה הזאת זה הסטודיו הביתי שלי. לקחתי סוגי חוקיות של הצבה בסטודיו שנוצרות מתוך אילוץ, אל תוך החלל המוזיאוני. מהות המושג "set", "שקיעה", הוא האנלוגיה שבין תהליכי השקיעה של התודעה בגוף לבין תהליך המוות. לדוגמה, יש עבודה של שקיעה אל תוך מראה, אל תוך בבואה, וההתבוננות היא כלפי פנימה. את התערוכה מלווה עבודת סאונד שהבן שלי, נדב כהן, בן 19, יצר. זאת תערוכה מאוד אישית מבחינתי, שצוללת פנימה."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"חור שחור."

"מהי ההגדרה שלך לאמנות שלך?"

"האמנות שלי זו בבואה של החיים שלי."

"מהן המטרות שלך כאמנית?"

"כאמנית יש לי מטרה להשפיע, לעורר שאלות, לחולל מהפך מחשבתי-חווייתי אצל הצופה. לעבוד על ההיפוך הרעיוני, כגון: גן עדן-גיהנום, פיתוי-דחייה."

"אם היית צריכה לבחור בין ג'ף קונץ, מרינה אברמוביץ', רנואר או ג'קסון פולוק, במי מהם היית בוחרת?"

"במרינה אברמוביץ'. אני מרגישה הזדהות עם בדיקת גבולות הגוף והחוויה הגופנית באמנות שלה. אני אוהבת מאוד את החופש הרעיוני האינסופי שלה ואת השימוש בעצמה כדמות מרכזית – בבואה של רעיונותיה, שלהערכתי הם ה״שחקנים הראשיים״ בפרפורמנס בשירות האמנית – ולא להיפך."

"אילו שלושה צבעים היית לוקחת איתך לאי בודד?"

"ורוד אנמי, שחור-חום עמוק וזהב."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"ב'מומה'."

"ואין לי כל ספק שתציגי שם יום אחד. אגב, מי הם האמנים האהובים עלייך בכל הזמנים?"

"אמניות. האמהות הרוחניות שלי הן לואיז בורז'ואה, קארה ווקר ומרלן דומא."

"ולסיום, רותי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית רותי הלביץ כהן בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני רוצה שיזכרו את האמנות שלי. פחות אותי. האמנות – זה מה שחשוב לי."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לרוץ לראות את תערוכתה של הלביץ כהן במוזיאון חיפה ולהתעורר אל תוך עולמה הקסום, החד-פעמי. עד שתעשו זאת, אני מציע שתבקרו באתר שלה: http://www.ruthihelbitz.com. אני מבטיח לכם שמשהו מכישרונה המזוקק ייגע גם בכם, כפי שנגע בי, ויפיח גם בכם – מחשבות, שאלות ומעורבות.

 

"זיכרונות", תערוכת יחיד לציירת אתי לב בגלריה מונטיפיורי: קונצרט של צהוב, כתום, אדום, תכלת וטורקיז של אחת הציירות החשובות בתרבות הציור הישראלי לדורותיו

מאת: תמי כץ לוריא

*

כבר מבחוץ, מבעד לקירות הזכוכית של גלריה מונטיפיורי, היממה אותי הצבעוניות של אתי לב: קונצרט של צהוב, כתום, אדום, תכלת וטורקיז, שמבעדם מבצבצת דמות או חפץ פיגורטיבי, בשחור, כניגוד ריאליסטי לדמיון הצבעוני הכיתמי.

הצבע אצל אתי לב אינו שטוח ומקבל טקסטורות שונות על פני הציור. הרגש גואה, מתפרץ.

במיוחד משכו את עיניי שני ציורים, שניהם ללא שם: האחד גדול, במרכזו ספק דמויות, ספק ברושים שחורים, על רקע בניינים מלבניים, שנותנים את הקווים הישרים בציור, כמו סדר בתוך התוהו, או אם תרצו, מציאות בתוך הדמיון.

השני, ציור קטן ומקסים, שבצדו השמאלי שני עיגולים כתומים ואחד טורקיז, ולידם ספק דמות רוכנת, ראשה שחור, וכל זאת בבליל של כתום וצהוב ומתארי קווים שחורים, ובמרכז, למעלה, ספק חלון מלבני, ספק מגן דוד תכול. זהו ציור עוצמתי ומעורר השראה וכך גם ציוריה האחרים בתערוכה זו.

אתי לב היא ללא ספק קול חזק, מרהיב וייחודי בתרבות הציור הישראלי לדורותיו.

קול המעורר מחשבה ורגשות רבים, מעורבים, בצופה בעבודותיה.

קול, אשר ימשיך להדהד שנים רבות, מעבר לזמן, מעבר למקום.

 

*

 

"זיכרונות", תערוכת יחיד של אתי לב, מוצגת מה-23 בפברואר, 2017, ועד ה-17 במרץ, 2017, בגלריית מונטיפיורי, רחוב גורדון 36, תל אביב. אוצר: יובל בן שלוש.

"מחלף השנים" מאת יואב פוסמן: תענוג צרוף של ליריקה, מחשבה ורגש המובאים לידי ביטוי בצורה שטרם נראתה כמותה בשפה העברית

שיריו של יואב פוסמן המאוגדים בספר השירה המופתי – אין כל דרך אחרת להגדיר ספר זה – "מחלף השנים", הזכירו לי לפרקים את גאוניותה מקדימת הזמן של יונה וולך.

בשיריו קיים קול חזק, אמיץ, שופע ייחודיות מאין כמוהו, והן מושאי שיריו, הן הליריקה המובעת בהם, הם מן היפים שנראו בספר שירה אי-פעם.

כתיבתו של פוסמן רוויית משמעויות בעיקרה. ניכר שה"אישי" גובר על כל דבר אחר בה. משהו בקולו האחר – הצלול-עד-יצירתי-להתפקע – מסקרן, נוגע ואף גורם לחזור שוב ושוב אל שיריו ולנסות להבינם בדרך אחרת, בפריזמה שונה.

"מחלף השנים" הוא מספרי השירה הטובים ביותר שקראתי מעודי והוא ראוי להיות מוכר, להימכר ולזכות באהבת הציבור – לכל הפחות כפי שאהבת השפה, היצירה והאדם של משורר חשוב זה ניכרת בשיריו המופלאים.

 

איתמר זורמן: וירטואוזיות מעמיקה ורב-רבדית של כנר יוצא דופן או: "הכינור בעיניי הוא כמו הקול האנושי."

לאחרונה נכחתי באירוע של "חוג השרון" – חוג המארגן הופעות קאמריות בבתים פרטיים אשר פועל תחת ידו האמונה של ידידי הטוב ישראל אפרים בר-און.

באותו אירוע, אשר התקיים בבית פרטי בכפר סבא, זכיתי לחוות חוויה, אם תרצו, כמו-שמיימית, כאשר שמעתי לראשונה את נגינתו של הכנר איתמר זורמן.

זורמן הפליא לנגן בכינורו מבחר יצירות אשר הרטיטו משהו בי ובמאזינים-צופים שחלקו את האולם הפרטי בו ניגן.

משהו בסגנונו, באופי נגינתו ובכישוריו, ללא ספק נכנס תחת הכותרת "וירטואוזיות".

בנגינתו היה משהו מעמיק ורב-רבדי, מעורר-רגשות וייחודי מאין כמוהו.

זכיתי לראיין היום את זורמן בן ה-31, נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1985), נשוי הגר בניו יורק, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ממתי אתה מנגן, איתמר?

איתמר זורמן: אני מנגן מגיל 6. ב-12 השנים הראשונות למדתי בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, אחר כך למדתי באקדמיה למוזיקה בירושלים ומאוחר יותר בג'וליארד בניו יורק.

בראונשטיין: מכל כלי הנגינה הקיימים, מדוע בחרת דווקא בכינור?

זורמן: אני זוכר שמילדות מאוד אהבתי את הצליל וזה עדיין מדבר אליי. הסיפור המשפחתי טוען שההורים שלי, ששניהם מוסיקאים, מנגנים בהרבה כלים, אבל לא בכינור, אז הרעיון היה שאני אלמד לנגן בכלי שהם לא מנגנים בו, כדי שהם לא יוכלו להגיד לי מה לעשות.

בראונשטיין: מה יש בכינור שאתה אוהב במיוחד?

זורמן: אני חושב שהצליל הבסיסי והכמות האינסופית של אפשרויות ההבעה, של הצבעים ושל מצבי הרוח שקיימים בו. הכינור בעיניי הוא כמו הקול האנושי. אני אוהב את הגיוון האינסופי שהוא מציע מבחינת הבעה נפשית.

בראונשטיין: מיהם הכנרים הטובים ביותר בעיניך ומיהם הכנרים האהובים עליך?

זורמן: הכנרים הטובים ביותר של המאה העשרים בעיניי הם יאשה חפץ ודוד אויסטרך. והם גם האהובים עליי.

בראונשטיין: מהי דעתך על מוזיקה פופולרית – וזאת לעומת מוזיקה קלאסית?

זורמן: אני לא שופט מוזיקה. אני יודע מה אני אוהב. מבחינתי מה שחשוב זה הביצוע ולכן אני כן שופט לפעמים את הביצוע, איך שבן אדם שר. יוצא לי לשמוע מוזיקה פופולרית, כי זה פשוט נמצא מסביב כל הזמן, אבל אני לא עוקב.

בראונשטיין: למה אתה מאזין ביום-יום?

זורמן: בסופו של דבר למוזיקה קלאסית. למשל לרוול וליגטי.

בראונשטיין: היכן היית רוצה לנגן יותר מכל?

זורמן: בפילהרמונית בברלין לא ניגנתי עדיין, אז זאת איזושהי שאיפה.

בראונשטיין: ולסיום, איתמר: איך היית רוצה שהכנר איתמר זורמן ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?

זורמן: הדרך היחידה שלי כרגע להיזכר היא אם אני אקליט – מה שיקרה בעתיד. אבל כרגע מעניין אותי כמה שיותר לחשוף אנשים למוזיקה קלאסית. האפקט של קונצרט חי הוא מאוד משמעותי, כך שאם השפעתי על החיים של מישהו בצורה כלשהי דרך הנגינה שלי, אז את שלי עשיתי.

 

*

אני ממליץ לכם בחום לשמוע את זורמן בהקדם האפשרי ומשוכנע שנגינתו תעורר גם בכם את קשת הרגשות-תחושות שהיא עוררה בי: אהבה, עוצמה, חמלה, ועוד רגשות עזים למכביר.

ועד אז – אני ממליץ לכם בכל פה לבקר באתרו היפה http://www.itamarzorman.com וכך להיחשף ליצירתו, לנגינתו המעמיקה ולהופעותיו העתידיות – הן בארץ, הן בעולם.

מתן בן כנען: אודות הקרבה טוטאלית, אמת ומצפון אמנותי או: "אמנות זה פיתוח שפה הבעתית."

ציוריו הייחודיים של מתן בן כנען מעוררים בי תחושות רבות, מגוונות.

משהו בצבעיו הינו "שלו".

משהו בתנועתיות שבעבודותיו יוצר תחושה של רגש ואף של מחשבה אצל הצופה.

בן כנען מצליח לעורר משהו בי דרך ציוריו: חיות, קיום, עוצמה.

אין ספק שראייתו של בן כנען הינה ראייה עזה מאין כמוה, וכך גם תפישתו אודות "ציור מהו" ו"ציור לאן".

הפרספקטיבות שבציוריו גורמות לצופה בהם להתבוננות מעמיקה – הן חיצונית, הן פנימית.

זכיתי לראיין את בן כנען בן ה-37, נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1980, נשוי הגר בחיפה), לפני מספר ימים והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, מתן?

מתן בן כנען: זאת שאלה טובה. הציור שלי הוא פיגורטיבי, הוא בא מהתבוננות. המטרה היא להבין ולהכיל את העולם הפנימי שלי בחיבור עם המציאות שמקיפה אותי – המציאות הויזואלית והמציאות החברתית-תרבותית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

בן כנען: החברה שאני חי בה, מורכבויות אנושיות, ובנוסף, אני שואב השראה מהאולד מאסטרס, כמו גם מאמנים בני זמננו שמעשירים את אופקיי.

בראונשטיין: האם למדת אמנות, ומהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים לעומת אמנים שלמדו אמנות באופן מסודר?

בן כנען: למדתי לתואר ראשון באמנות במכללת אורנים ולתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה. לגבי אמנים אוטודידקטיים לעומת כאלו שלמדו, לכל דבר יש את המעלות והחסרונות שלו. אני עצמי בתודעה של אוטודידקט למרות שלמדתי אמנות באופן מסודר. בעיניי, מי שהחליט שהוא לומד הוא אוטודידקט, כי בסופו של דבר אתה בוחר מה לקחת מהמורים שלך ומה לא לקחת.

בראונשטיין: ב-2015 זכית ב"תחרות הדיוקנאות של הגלריה הלאומית לדיוקנאות בלונדון". ספר לי על הציור שלך שזכה.

בן כנען: שם הציור הוא "אנאבל וגיא". זו תחרות שמתקיימת כל שנה וניגשים אליה אלפי ציירים מכל הרמות. זכיתי במקום הראשון וזה היה אירוע מכונן.

בראונשטיין: את מי אתה מעדיף: ג'קסון פולוק, ג'ף קונץ או ואן גוך?

בן כנען: ואן גוך. כי השפה שלו כל כך ייחודית, ועם זאת, הוא הצליח לגעת בעולם. השפה שלו הפכה למנותקת מהמציאות.

בראונשטיין: לאי בודד – אילו צבעים היית לוקח איתך?

בן כנען: וואו… הייתי מוותר על הצבעים. הייתי לוקח איתי פחם ומצייר בשחור.

בראונשטיין: מהו המסר שלך לפרחי-אמנות, לסטודנטים בתחילת דרכם?

בן כנען: לעבוד, לעבוד, ולעבוד. בהקרבה טוטאלית. וגם – להיזהר מליפול למניירות רק בשביל למצוא חן, אלא פשוט להתחבר לדבר שאתה הכי רוצה לעשות אותו. להיות אמיתי. לשמור על המצפון שקיים אצל אמנים.

בראונשטיין: מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?

בן כנען: אמנות זה פיתוח שפה הבעתית שבאמצעותה אתה מביע השקפות, תהיות וביקורת על המציאות הפנימית והחיצונית שלך.

בראונשטיין: ולסיום, מתן, איך היית רוצה שהצייר מתן בן כנען ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?

בן כנען: אלף, אני מקווה שאני איזכר. ובית, אם אני איזכר, אני מקווה שאני לא איזכר כצייר שלקה בחנטרישיזם, כי זאת צרה חולה של האמנות בכלל.

 

*

אני מציע לכם בחום לעקוב אחר יצירתו הייחודית לאין שיעור של מתן בן כנען באתרו היפה http://www.matanbencnaan.com.

עבודותיו החזקות, התנועתיות, היפהפיות, ללא ספק יעשירו גם את עולמכם.

יואב פוסמן: אודות אמנות ייחודית, חזקה, בלתי-מתפשרת או: "אמנות בשבילי זה חופש ביטוי דרך יצירה"

לאחרונה הציג האמן הרב-תחומי יואב פוסמן תערוכה מסקרנת מציוריו בהיכל התרבות בפתח תקווה.

האוטודידקטיות הנאצלת של פוסמן ניכרת בעבודותיו הכה-חיות ומדגישה בצבעוניות רבה את יופי אמנותו, את הבראשיתיות, הראשוניות, ואף את הפגאניות הקמאית-שבטית המופלאה אשר בעבודותיו.

משהו בעבודותיו של פוסמן הזכיר לי את הטובים שבציירים האוטודידקטיים – ובראשם בסקיאט.

זכיתי לראיין לפני מספר ימים את יואב פוסמן בן ה-37 (יליד 1979), רווק הגר בחולון, והנה התוצאות:

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יואב?"

"אפשר להגדיר אותה כרב-תחומית. אני מצייר, כתבתי מחזה וגם ספר שירים שנקרא "מחלף השנים"."

"אתה מרגיש שהכתיבה מתווספת לציור או שהציור הוא זה שמתווסף לכתיבה?"

"אני עוסק בכתיבה בעיקר. הציור מתווסף לכתיבה."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראה שלי היא בעיקר מוזיקה. ממוזיקה ישראלית של שנות התשעים כמו פוליקר ומשינה, דרך 'תיסלם', ועד שירי ילדים."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"זאת שאלה טובה. אמנות בשבילי זה חופש ביטוי דרך יצירה."

"האם למדת אמנות באופן מסודר?"

"לא למדתי אמנות אבל גדלתי בבית אמנותי. סבא שלי למד אמנות, סבתא שלי סרגה וארגה שטיחים ואמא שלי מציירת."

"יש משהו מאוד ייחודי בעבודות שלך. הציורים שלך נותנים לי תחושה של אדם מול אנשים."

"זה נכון. אני עובד לבד ובדרך שלי מחפש את החשיפה שלי מול הקהל."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"הייתי רוצה להציג בחולון או ברעננה."

"מהי דעתך על שרת התרבות, מירי רגב?"

"אני שומע כל מיני דברים אבל אני לא כל כך מתעניין בפוליטיקה."

"ולסיום, יואב, איך היית רוצה שיואב פוסמן ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"הייתי רוצה להיזכר דרך היצירות שאני כותב, המחזות, השירים וגם הציורים."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו המבורכת של יואב פוסמן.

אני משוכנע שהיופי הצרוף, הכן והבלתי-אמצעי של ציוריו הבראשיתיים, החזקים, הצבעוניים, ירתקו ויעצימו גם אתכם – כפי שהם עשו לי.

"שתי ימי חיי" מאת יוסף כהן אלרן: יופי צרוף אודות אהבה, אנושיות והתמודדות

בספרו החדש מביא לידי ביטוי יוסף כהן אלרן את שלל איכויותיו הספרותיות.

הספר, העוסק במחויבותם של בני זוג זה לזה – לטוב ולרע – כתוב נפלא והינו זורם ומרתק.

בכתיבתו של כהן אלרן קיימת חמלה אנושית רבה לאדם באשר הוא אדם והוא יוצק אל תוך הספר ראיית עולם – ואהבת עולם – רבה.

הספר אף מעורר מחשבה: מה עושה אדם כאשר הזוגיות עוברת משבר? האם הוא "שם" למען החצי השני שלו? או לחלופין – האם הוא שוקל לעזוב דווקא בעקבות אותו הקושי?

ובכך נותן כהן אלרן לקוראיו להיות במידה רבה אקטיביים: לחשוב מה הם עצמם היו עושים במצב דומה.

זהו ספר מרתק ומופלא אשר אני ממליץ עליו באהבה רבה.

כמו כן, ראוי לציין את הציור היפה של הודיאל אפריאט (בן-ענת) המעטר את עטיפת הספר. זהו ציור מצוין, המשקף נאמנה את תוכן רומן חשוב זה.