חודש: יולי 2020

שיראל ספרא: "אין לי רצון שאנשים יזכרו אותי. אני רוצה שאנשים יזכרו את העבודות שלי."

עבודותיו של שיראל ספרא מצליחות – באופן בהיר וחד – לגעת בי.

משהו בהשתנות הפנימית של ספרא תמיד נראה לי כבעל קומפוזיציה ייחודית מאוד, שונה משל אמנים אחרים, ונוסך בי ליריות והרהור.

הגוונים של צבעיו קונקרטיים וברורים, ועם זאת, רגשיים בצורניותם וזולגים מן הקנבס אל תוך תוכם של מאורעות החיים ממש, אלו האמיתיים ביותר.

לאחרונה זכיתי לראיין את שיראל ספרא, והתוצאות לפניכם.

דורן בראונשטיין: ראשית, האם אתה מקורב למשפחת ספרא המיתולוגית?

שיראל ספרא: לא. לצערי אין לי קשר לאדמונד ספרא. את השם ספרא סבא שלי בחר כשעלה לישראל.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, שיראל?

ספרא: האמנות שלי, בחלק גדול מהמקרים, היא חלון הצצה לתודעה אחרת. אני משתמש במגוון טכניקות ומחפש את החופש שביצירה, כך שגדרות והגדרות הן מכשולים שאני מנסה לעקוף. 

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספרא: רוב ההשראות מגיעות מהעולם הפנימי שלי ובכל זאת, אני שואב המון השראה מחברים שלי, מהשפה והעולם הוויזואלי הגדוש שסובב אותנו.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

ספרא: בשבילי ליצור זה צורך ולא רצון. אני מרגיש שזאת התרומה שלי לעולם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

ספרא: באופן הכי בסיסי, אמנות היא חיבור של פעולה וכוונה: מה התפקיד של האמנות, האם יש לה גבולות ועוד שאלות נוספות רבות וטובות הן עולם דינמי שבו התפישות שלי מתפתחות ומשתנות במהלך השנים.

בראונשטיין: האם אתה מגדיר את העבודה שלך "אמנות גברית", והאם אתה מאמין שישנו דבר כזה בכלל "אמנות גברית" – וזאת לעומת "אמנות נשית"?

ספרא: אני לא מגדיר את האמנות שלי כאמנות גברית. אני רואה את האמנות כבלתי נפרדת מהזהות המגדרית של האמן, וככזאת, היא תמיד תימצא היכן שהוא על הספקטרום.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על עבודתך כיום?

ספרא: כשהייתי קטן, אמא שלי לקחה אותי לגן ולא חיכתה לראות שנכנסתי. הדלת הייתה נעולה וככה מצאתי את עצמי בגיל ארבע חוזר לבד ברגל לבית – כדי לגלות שגם שם הדלת נעולה ואין אף אחד. ישבתי על המדרגות ואכלתי את האוכל שהיה לי בתיק עד שהשכנה מצאה אותי מחוץ לבית. אני חושב שחלק מפרקטיקות העבודה שלי בסטודיו שבהן אני משתף פעולה באופן קבוע עם חברים, נובע מהרצון לא להיות לבד, לעזור ולהיעזר.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג את עבודותיך יותר מכל?

ספרא: הייתי רוצה לעבוד ולהציג בניו יורק. אני מרגיש חיבור גדול לצד העמלני שהעיר מייצגת.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

ספרא: הייתי הולך ברצון לאי בודד עם ספר סקיצות, כלי כתיבה וכלי עבודה.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודות שלך?

ספרא: אני חושב שהעבודות שלי לא משועבדות למסר אחד, ומנסה לראות את הרגע שבו צופה חווה את העבודה כרגע קסום, עצמאי וקדוש, שבו כל הכוונות שהיו לי יכולות להיפרם.
בחלק גדול מהציורים שלי אני מזמין את הצופה לטיול בתת-מודע ובדמיון דרך העיניים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שיראל ספרא בעוד מאה שנים מהיום?

ספרא: אין לי רצון שאנשים יזכרו אותי. אני רוצה שאנשים יזכרו את העבודות שלי וייהנו מהן.

"להעיר את שומר המגדלור" מאת ליזה זברסקי: אודות הגדולה של הרגש הבלתי מתפשר

"להעיר את שומר המגדלור", ספרה של ליזה זברסקי אשר ראה אור ב-2015, הפעים אותי. אכן. לא פחות.

הספר, אשר ניתן להגדירו כנובלה מסוגת הפנטזיה, מושך את ההגדרה "זמן" וכמו לש אותה והופך אותה לשייכת ליוצרת הספר.

מעל הכל, לדידי, הקו העמוק המחבר בספר, הוא מוטיב האהבה, המובן לא רק באמצעות הסיפור הרגיש להפליא, כי אם אף באמצעות ציוריה המרהיבים של זברסקי.

"הכוכב של מורו" מאת ליזה זברסקי: חכם, רגיש, עשוי היטב

ספר הילדים "הכוכב של מורו" שכתבה ליזה זברסקי וראה אור ב-2019, הוא מסוג הספרים שנכנסים היישר ללב – ושם מוצאים מקום של כבוד: נינוח ותמידי.

ציוריה היפהפיים של זברסקי אשר בספר, מתעלים על ציורים רבים בספרי ילדים אחרים והן הנושא הסיפורי – על שלל פניו – והן השילוב של ציוריה, יוצרים תמהיל יוצא דופן, חכם, רגיש מאוד ועשוי היטב, של ספר ילדים חשוב ובולט בסוגה זו.

"כאב עלה צומח" מאת שולה ברנע: שירה רגישה, בהירה ונוגעת של משוררת מצטיינת

בשיר "תמר" אשר בעמוד 22 בספר השירים החדש של שולה ברנע, "כאב עלה צומח", שראה אור לאחרונה, מביעה המשוררת עולם שלם של זמן, של מקום, של חיים, ובה בעת, שואלת שאלות קיומיות, וכל זאת בשבע שורות מדויקות וממצות.

בכמו-הייקו הזה מבהירה ברנע את עמדותיה בנוגע, אם תרצו, למהות של "הדברים", ומדברת על החשיבות – ואולי בעצם חוסר החשיבות – של "הדברים".

"כאב עלה צומח" מכיל שירים מצוינים למכביר, והוא רגיש, בהיר ונוגע ומתאר בצורה מושלמת את עולמה – וליתר דיוק, עולמותיה – של משוררת אישית ולירית מצטיינת זו.

מירי אלוני: "הפרס הכי חשוב בשבילי זה אהבת הקהל."

מירי אלוני, לדידי, היא מנכסי צאן הברזל החשובים ביותר של מדינת ישראל – לדורותיה. ללא כל הגזמה – מדובר בעיניי באייקון.

זהו לא רק "שיר לשלום" המיתי אשר בביצועה העוצמתי ואלו לא רק הופעותיה הבלתי-נשכחות – הן כזמרת, הן כשחקנית (ראו תפקידיה ב"להרוג את הסבתא" ו"צומת מילר"), כי אם, לטעמי, זוהי דווקא העובדה כי אלוני, בכל יום שלישי בשבוע – למעט מקרים נדירים – מגיעה למקום הקבע שלה בנחלת בנימין, ובפתחו נותנת הופעה – לכל דבר – הן עבור מעריציה האדוקים, הן עבור עוברי האורח.

עובדה זו בעיניי היא-היא אשר מציבה את אלוני באומץ בשורה הראשונה של האמנים שלנו: החשובים ביותר, המשמעותיים ביותר, אלו הנאמנים בכל ליבם לאמנותם ועושים אותה היכן שהמקום מאפשר זאת, מתוך צורך, אם תרצו, כמו-קיומי, לעשות את אמנותם.

לאחרונה זכיתי לראיין את אלוני, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך היית מגדירה, מירי, את ההופעות הקבועות שלך, מדי יום שלישי, בנחלת בנימין?

מירי אלוני: קודם כל שליחות. בכל מה שאני עושה אני רואה שליחות: בכל הופעה, בכל מפגש עם אנשים. אני רואה שליחות בלתקן, בלעזור. אני עוזרת גם כספית לאנשים מסוימים.

בראונשטיין: בהקשר הזה, מהי התפישה שלך באמת לגבי כסף?

אלוני: טוב שיש, אבל אם יש – ולמי שיש הרבה – אני לא מבינה איך הוא לא עוזר לאחרים ולא עושה מעשים פילנתרופיים. אני באמת לא מבינה את האנשים העשירים שמתעשרים על חשבון הציבור – ולא עוזרים לציבור.

בראונשטיין: האם לדעתך המדינה עושה מספיק למען אמנים – ובעיקר למען אמנים מבוגרים?

אלוני: המדינה ממש לא עושה מספיק למען אמנים מבוגרים. אנחנו חיים במדינה שהערך המקודש שלה הוא הביטחון, וכל השאר – אמנות ואמנים – זה משהו שלא מבינים שצריך להשקיע בו את המיטב. כבר בהתארגנות הראשונה שלנו להגנה על היישוב – ואני מתכוונת לפלמ"ח – הבין מי שהבין  – כבר אז – שצריך להקים להקה צבאית: אנשים שתפקידם יהיה לא לירות ברובים, אלא להרים את המורל. בשבילי למילה 'מורל' יש שתי משמעויות: גם מצב רוח, וגם להיות ישר ומוסרי. בשבילי, אמנות צריכה להטיף למוסריות.

בראונשטיין: אני חושב שאת ראויה לפרס ישראל.

אלוני: כשקיבלתי את פרס האקדמיה לפני ארבע שנים, ב-2016, זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרס על האמנות שלי. אבל הפרס הכי חשוב בשבילי זה אהבת הקהל. אני לא מחכה לפרסים, כ מבחינתי, את פרס אהבת הקהל אני מקבלת כבר חמישים שנה.

בראונשטיין: לסיום, מירי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי אלוני בעוד 100 שנים מהיום?

אלוני: מי חושב על זה… אתה יודע, פרנק זאפה אמר שהאנושות תתקיים עד שנת 3,000 ובשנת 3,000 יישארו בעולם רק תולעים וחרקים קטנים, ואם תשאל אותי, המין האנושי הוא לא אנושי – במובן הספרותי של המילה. הוא בכלל לא אנושי. הוא די מאכזב. אם המין האנושי היה באמת אנושי, אז לא היו כל כך הרבה מלחמות ואנשים רעבים ואומללים בעולם.

"עד הקיץ הבא" מאת סמדר שרת: חשוף, אישי, מעצים

כתיבתה של סמדר שרת, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר השירה המצוין שלה "עד הקיץ הבא" אשר ראה אור לאחרונה, הינה חשופה מאוד, אישית, ובה בעת, מעצימה מאין כמוה את הקורא.

מושאיה עוסקים בחיים עצמם – ובגיבוריהם – באופן רגיש ובמנעד נרחב.

שירה "סבתא סולטנה" (עמוד 30) היפה מאין כמוהו, הינו סימבולי, לדידי, לראיית העולם של המשוררת ולזכותן הרבה של מילותיה, ובתום הקריאה מתבררת העובדה כי מדובר ביצירה לירית מורכבת ורבת-דימויים אשר משאירה אור גדול – ואף חותם – בקורא, ומאירה את מחשבתו ואת נפשו עד בלי די.