"שניות ספורות", שירה המצוין של מיכל פרי (עמודים 40-41) שבספר שיריה "בין אור לאור" שיצא לאור בימים אלו, מעיד רבות אודות נקודת המבט הייחודית של משוררת זו.
כתיבתה אודות הזמן, החיים והקיום, מלאים ברגשות, בחוכמה ובליריות, ומעמידים אותה במקום של כבוד בין משוררות הדור החדש של העת הזו.
בין ה-21.7.22 ועד ה-20.8.22 הציג האמן המצוין לטעמי בועז לוונטל את תערוכת היחיד שלו "inside out" בגלריה רוטשילד (יהודה הלוי 48, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין את לוונטל (יליד 1981) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, בועז, ספר לי על הנרטיב לתערוכת היחיד שלך שהצגת בימים אלו.
בועז לוונטל: התערוכה הנוכחית עוסקת בדימויי בתים, לרוב אפלוליים, בתפנימים (Interiors) ובכמה עבודות מהדמיון ומהסיוט. יש כאן שלושה ז'אנרים שונים, אבל הם מתאחדים, גם על פני תקופה של השנים האחרונות וגם באווירה הכללית שהיא פנימית, אף כשמצויר דבר מן החוץ. העבודות רובן נעשות מהתבוננות, ולעתים כתגובה למה שקורה על הבד.
לפעמים אני מגיב למה שיצא על הבד לאחר שהעבודה כבר הושלמה, וזאת משום שאני מרגיש שיש עוד מה לגלות בציור. התערוכה דורשת מהצופה ריכוז על מנת להיכנס לתוך הציורים, לרוב קטני הממדים. חשוב להגיד שהתערוכה אינה סידרה, אלו עבודות שנאספו מתוך המוני ציורים שהתהוו בסטודיו ואילו ההקשרים נוצרו מבחירה מאוד ספציפית. אין לתערוכה מסר חד-משמעי לעולם. אלו פשוט אפשרויות לצלול לתוך עולם אחר, ואולי אפילו להאט קצת את הקצב.
התחושה שלי או השאיפה שלי היא שאם ציירתי בית קטן ושמיים, פתאום הצופה שיוצא מהתערוכה יתחיל לשים לב לשמיים שמעליו ולסביבה. מבחינתי זה המון. התערוכה הזו היא מאוד סולידית ועדינה ביחס לתערוכות אחרות שהצגתי אשר אופיינו יותר בנוכחותן של דמות או דמויות בציור ושימוש בגרוטסקה.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?
לוונטל: אני לא ממש מתעסק בלהגדיר את האמנות שלי. במובן מסוים, אני גם לא מצהיר על עצמי כאמן, אבל אני מצייר. אני מעדיף להגדיר על ידי הפעולה שאני עושה. אני מגיע יום יום לסטודיו ואני בודק מה אני יכול לעשות באותו היום. לפעמים אני יכול להתחיל ציור, לפעמים לסיים, אבל רוב הפעמים זה תהליך של הרבה התבוננות בציור. בשלב זה מתחיל ריקוד בין החלק היודע-ביצועי ובין החלק האינטואיטיבי-גורלי. לעתים אתה מוליך את הציור, ובדרך כלל הוא יותר חכם ממך ומושך לכיוון שלו. בסוף נוצר משהו. האם המשהו הזה הוא האמנות שלי? אז בכמה אחוזים כן, ובשאר – התהליך יכול לעתים להרגיש כמעט מאגי. אולי זו האמנות.
בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?
לוונטל: בשבילי אמנות זו כמעט סוג של דת. היא פעולה אנרגטית ומדיטטיבית. יש בה סוג של בריאה, אבל בקטן, והיא מחברת בין אנשים, יוצרת מארג וחוטים מקשרים בין בני אדם.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
לוונטל: ההשראות שלי קשורות כנראה גם לזיכרונות, אבל אני פחות חש את זה. אני יותר מתחבר בהשראה לאנושי. ציירים, המון. מתקופות שונות. אני ממש רואה באמני העבר, בחלקם לפחות, חברים איתם אני יכול לתקשר. יש תרבות, אנשים בכל מיני תחומים, כל כך מגוונת ועשירה, אני שואב המון ממנה. מֵחַבֵרים תמיד לוקח השראה. זה דלק אמיתי. כך גם כשאני מלמד. אני מקבל המון השראה מהתלמידים.
בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?
לוונטל: עקרונית אני בעד שילוב פוליטיקה באמנות, אבל רוב הזמן אמנות פוליטית נכשלת משום שהיא מאוד מגמתית, יש לה מטרה ברורה. היו תקופות בהיסטוריה שהיתה אמנות פוליטית מעניינת שהביאה איתה גם אסתטיקה חדשה, דוגמאות: בגרמניה גאורג גרוס, אוטו-דיקס, כמובן שיש את דוגמת הגרניקה שהיתה מחאה על המלחמה בחבל הבסקים. לעומת זאת, היום האמנות הפוליטית הרבה פעמים או בסיסמאות או באפליה מתקנת.
קשה לי לחשוב על אמן פוליטי עכשווי מוצלח, בטוח שיש. אולי מרלן דומה, גרהרד ריכטר, אנסלם קיפר.
בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עליך?
לוונטל: האמן הבינלאומי האהוב עליי הוא לא אחד, אבל אני מאוד אוהב את פר קירקבי, אמי סילמן, טל אר. מהאמנים המתים זו משימה בלתי אפשרית.
בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?
לוונטל: קודם כל אני לא יוצר אמנות. אני שייך לתחום מורכב ורחב שנקרא אמנות. אני יכול לנסות לענות על למה אני מצייר. לכל אדם יש סיבה לחיות שנובעת מתחושת חיוניות כלשהי, או אפילו משמעות. הציור עוזר לי לעבור את החיים בדרך שנותנת לי טעם, עיסוק ומקשרת אותי לקהילה, ואלו הם הדברים שאני צריך.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
לוונטל: זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא המוות של סבתא שלי. הייתי בן חמש. זוכר חושך, מכוניות ואותי מציץ מהחלון. אני חושב שבראייה לאחור הבנתי שהחוש החזותי שלי מאוד דומיננטי ושאני זוכר פרצופים של אנשים שלא ראיתי 40 שנה ומזהה שאלו הם, גם אם השתנו מאוד מאז. אני חושב שציור אחד הוא אוסף של הרבה זיכרונות. אולי זה קשור באיזשהו מובן לציור שלי.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את בועז לוונטל בעוד 100 שנים מהיום?
לוונטל: הייתי שמח אם הציורים שלי לא ייזרקו ברחוב, אלא יהיו תלויים בבתים של אנשים. כך אדע שציוריי אינם מופקרים ונמצאים בלבבות המתבוננים.
עדי בינס מצליחה לגעת ולרגש עד מאוד בספרה "שורשים במים" שראה אור בימים אלו.
הספר הרגיש להפליא, המחכים והנוגע ללב הזה, נכנס עמוק אל תוך נפש הקורא ומעלה שאלות רבות ומגוונות – בין היתר, אודות הישראליות באשר היא והקיום האנושי.
"איזה ספר יפה!", זה מה שאמרתי לעצמי בעת קריאת ספרו החדש של דני נגר.
זוהי לא רק המעטפת החיצונית הראויה לציון, כי אם גם נושאי ומושאי ספר זה – חכמים, מעמיקים לאין שיעור – המושכים את הקורא לקרוא בו עוד ועוד.
נגר מביט אל העולם בכתיבתו בראייה מפוכחת, נטולת פניות וייחודית, ויוצר יש מאין אמנות מרהיבה – הן חזותית, הן לירית.
חי תרבות 