אם לומר בכנות: אין לי מילים לתאר את יופיו של "מסע בשלוש מזוודות", הרומן רב-הרגש, המכאיב בכנותו, של לי גרנות רומי, אשר ראה אור לאחרונה.
בכוח כמו-פיוטי, אמוציונלי ובה בעת קונקרטי מאוד, יצקה גרנות רומי את סיפור חייה אל תוך הספר המופלא הזה, המעמיק והמואר.
אני ממליץ בכל פה לקרוא את היצירה המטלטלת הזו וכולי תקווה שגם בכם היא תיגע בעומקיה האמיצים יוצאי הדופן ותאיר באורה המופז, בצלילותה, גם אתכם.
עבודותיה של נולי עומר תמיד מצליחות לגעת בי. משהו בצבעוניות האבסטרקטית שלה, של בחירותיה ושל מורכבויותיהן "עושה לי את זה". ישנה "אמת" ברורה, נחרצת, בעבודותיה – המקוריות תמיד, החופשיות כל כך מעצם בריאתן.
עומר, ילידת 1960, העומדת היטב, לדידי, בהגדרה "אמנית רב-תחומית", התראיינה לאחרונה ל"חי תרבות" והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, נולי?
נולי עומר: אקספרסיבית. אני ניזונה מההתרשמויות על הנעשה סביבי, היוצרות תכנים אותם אני מבטאת אומנותית. את המחשבות והרגשות המתעוררים בי – בין אם הם מלאי ביקורת, או לחלופין, מלאי אהבה ופליאה ליופי – אני מתרגמת לביטוי צבעוני מאוד במפגיע, כדי להאדיר תשוקה לחיים. את הביקורת שלי אני שואפת לתרגם להומור, בין אם זו יצירה פלסטית או תיאטרלית.
בראונשטיין: למה את מציירת?
עומר: זו שאלה שככל הנראה הייתה צריכה להישאל כשהייתי בת שלוש, כשהתחלתי לצייר. אני משערת שזה פשוט חשק עז שהיה מאז ומתמיד לתת ביטוי דרך צבעים וצורה לרגש ומחשבה.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
עומר: אדוארד הופר, הוקני, פיקאסו, פרידה קאלו, ברנארד פראס, פבריס היבר, בונארד, מגריט, הונדרטוואסר, רוסו, אוטו דיקס, ואן גוך, מאנה.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
עומר: במרכז פומפידו, בפריז.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על יצירתך כיום?
עומר: אני בת ארבע, יוצאת לגינה בקוטג' שברחוב ברון הירש, ביתה של גולדה מאיר, שהייתה אז שרת החוץ, והשכירה לנו את הבית. אני שמחה למצוא את פרחי עין התכלת – פרח זעיר שמאוד אהבתי, עד היום. אני מקווה שההשפעה של הזיכרון התמים הפנים אהבה ואופטימיות.
בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטים, וזאת לעומת אלו שלמדו אמנות באופן ממסדי?
עומר: כאמנית אוטודידקטית בעצמי, אני מלאת הערכה לאמנים שלמדו באופן מסודר וראוי בממסד זה או אחר, אבל הערכתי לאמן נמדדת בעבודתו בלבד, ולא משנה לי כהוא זה כמה, מתי, למה והיכן למד. עבודת אמנות טובה, ראויה, בעיניי, היא כזו שעונה על מספר פרמטרים שאני מאוד משתדלת לעמוד בהם: אמירה, אמת, מקוריות, הנמקה וטכניקה טובה.
בראונשטיין: האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית', ואם כן, מהו ההבדל בין 'אמנות נשית' ל'אמנות גברית' לדעתך?
עומר: בדרך כלל כן. אופן החשיבה והמבנה הנפשי בין גברים ונשים שונים. מטבע הדברים, הביטוי האמנותי יציג ראייה אחרת, תפישות שונות, כמו בחירות אחרות.
בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך ומדוע דווקא היא?
עומר: פרידה קאלו, שנתנה דרור לעוצמות הנפש הכבירות שבה דרך הביטוי האמנותי שלה, מלא הצבע והאמת כמו שהיא חוותה, ללא הסתרות או ניסיונות להיות מי שהיא לא.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
עומר: שאר הרוח של החיים.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את נולי עומר בעוד 100 שנים מהיום?
עומר: אמנית רב-תחומית שיצרה כל חייה ממרחב פנימי מלא, חופשי ואותנטי, שבא לידי ביטוי דרך אמנות חזותית, כתיבה ומשחק.
קולו של גד קינר קיסינגר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספר השירה החדש שלו, "בסיכון גבוה", אשר ראה אור לאחרונה, חזק מאין כמוהו – הן מבחינת מושאיו, הן מבחינת סגנונו והקונקרטיות אשר בה.
שפתו עשירה היא, צורותיה מדויקות ובונות רגש ומנטליות מעוררי מחשבה תמידית.
זהו ספר רב-קסם, מקורי עד מאוד וכתוב לתפארת, אשר שימח עד מאוד את לבי ואת רוחי – מעצם בריאתו.
גיא הררי ריגש אותי עד מאוד בשירו החדש "אמא", אשר יצא לאחרונה לתחנות הרדיו.
בשיר מביע הררי מניפה של רגשות הן באמצעות מילות השיר הישירות והנוגעות, הן באמצעות קולו החם והעמוק, והקליפ אשר נוצר עבורו מתאים לו ככפפה ליד וכמו עורג הוא בדרכו לעולם של פעם, על פשטותו ועל ענוותו.
לסיום, זהו שיר יפה מאין כמוהו החודר אל הלבבות, אשר ראוי, לדידי, להיכנס לפלייליסטים של כל תחנות הרדיו – באשר הן.
בספר "המילון האסור (המילון שלא דופק חשבון…)" אשר ראה אור לאחרונה, שובר הסופר Toni Vampire (שם העט של גילעד חיטמן, אם הבנתי נכון) מוסכמות רבות בנושאים מגוונים.
הספר הוא למעשה מילון מלא למילים ולמושגים שונים, והוא חכם, אמיץ, ובה בעת, משעשע מאין כמוהו.
יפה עשה המחבר שהוציא אותו לאור ובכך ניפץ את בועות הפוליטיקלי-קורקט האחת אחרי השנייה באופן אשר ממנו, לדידי, אין כל דרך חזרה.
לפני מספר חודשים התוודעתי לראשונה לעבודתה של האמנית יעל הניג.
זה היה כאשר נכנסתי לגלריה בנחלת בנימין בתל אביב, בה ראיתי מספר מציוריה, אשר הזכירו לי שילוב – אם תרצו, בלתי אפשרי – בין עבודותיו המוקדמות של ז'אן-מישל בסקיאט יחד עם עבודותיו המאוחרות ביותר של רפי לביא – והיה בהן משהו חסר הגדרה – במובן הטוב של המילה – משהו מעורר מחשבה, צבעוני מאוד ומופשט, ועם זאת, גם קונקרטי ובעל רצון לומר דבר-מה – שלא לומר לצעוק דבר-מה: בכוח וברצון פנימי עז לגרום לשינוי כלשהו דרך הציור.
זכיתי לאחרונה לראיין את הניג (ילידת 1975) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יעל?
יעל הניג: אני מציירת את רחשי נפשי, את הלך רוחי. הציור הוא התרגום הסופי של כל התהליך הפנימי שלי.
בראונשטיין: למה את מציירת?
הניג: הציור שלי זה צורך פנימי, זה כמו עוד איבר בגופי, אומנם בלתי נראה אבל חי וקיים בתוכי ואני משתמשת בו כמו כל איבר אחר.
בראונשטיין: האם לדעתך קיים דבר כזה 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?
הניג: לדעתי אין הבדל במהות בין אמנות נשית לאמנות גברית. סוגי האמנויות השונים יכולים להיות במקביל גם אצל אישה וגם אצל גבר.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן – כיום?
הניג: בגיל 8 איבדתי את אחי הקטן, אינני יכולה לתאר במילים את העצבות הגדולה והכאב הגדול שנוצר בליבי. הייתי ילדה עצובה עם המון דמיון והמון מחשבות. באמנות הצלחתי להוציא לאט לאט את כל העצב וממש לרפא את עצמי. הצלחתי להפוך את ליבי מחסר למלא ועכשיו מלב מלא ללב גדוש שרוצה להאיר לאחרים. אני מאמינה שבגלל החוויה הקשה, הרצון שלי לשמח אנשים ולרפא לבבות הוא גדול.
בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמן אוטודידקט לבין אמן שלמד אמנות באופן מסודר?
הניג: אמנות טובה היא אמנות שנוגעת, כך שהיא יכולה להתקיים גם באמן אוטודידקט וגם באמן בעל תארים.
בראונשטיין: מה היית לוקחת איתך לאי בודד?
הניג: כנראה שמלכתחילה לא הייתי בוחרת להגיע לאי בודד… אבל אין ספק שהייתי לוקחת את המשפחה שלי ועיפרון ודף לרשום את כל הרעיונות שלי.
בראונשטיין: האם לדעתך אמהות משפיעה על יצירה של אמנית-אישה?
הניג: עליי האמהות השפיעה. אחרי כל לידה נולדה לה סדרה חדשה של ציורים. על תערוכתי הראשונה התחלתי לעבוד מעט אחרי שבני הבכור נולד.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
הניג: ההשראות שלי הן מכל דבר הניקרה בדרכי: מחשבות, רגשות, חוויות, אנשים, ריחות, נופים, חיות, הכל!
בראונשטיין: מהו המסר שאת רוצה להעביר בעבודותייך?
הניג: אין לי מסר רעיוני שאני רוצה להעביר. המטרה שלי היא להרחיב את ליבם של כמה שיותר אנשים על ידי האמנות שלי, אני רוצה שירגישו אותו, שיעוררו אותו. הלב הוא המרכז שלנו שממנו יוצא הכל. אני רוצה לעורר אצל הצופה מנעד רגשות רחב, שאלות ותהיות.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יעל הניג בעוד 100 שנים מהיום?
הניג: אם יזכרו אותי עוד 100 שנה אז את שלי עשיתי. אשמח שיזכרו אותי כאחת האמניות שנכנסה ללב של האנשים ויצרה אדוות של אהבה בעולם עם האמנות שלה.
חי תרבות 