חודש: פברואר 2020

ורד נסים: "האמנות זה משהו שהוא כל כך בילט-אין בי, שאני לא יכולה להפריד אותה ממני."

אותנטיות ושאלת הזהות – וליתר דיוק, שאלת הזהויות השונות, על רובדיהן הרבים – הן שתיים מן הסיבות העיקריות, לדידי, לקיומה של אמנות באשר היא.

לאחרונה, כאשר צפיתי בעבודת הווידיאו החזקה, המעצימה ומעוררת המחשבה של ורד נסים, "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיניי", אשר מוצגת בימים אלו (פברואר 2020) במוזיאון תל אביב, מצאתי את עצמי נפעם לנוכח הפשטות אל מול השפע, הצורניות המתומצתת למעשה לכאורה יומיומי – הלא הוא ניקיון, במקרה זה – אל מול אינספור השאלות שאותה הפעולה ממש מעלה – הן מההיבט האקזיסטנציאליסטי, הן מההיבט הזהותי.

העבודה, בה נראית אמה של האמנית בעת שהיא מנקה, מכילה גוונים כה רבים והיא מסוגננת ומדויקת בפשטותה ומעוררת מניפה רחבה של תחושות בצופה בה דרך אותה אינטנסיביות אקספרסיבית משהו של עבודת הניקיון.

זכיתי לראיין היום את ורד נסים (ילידת 1980) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב, ורד, של העבודה "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיניי"?

ורד נסים: אני מצלמת ומביימת את ההורים שלי כבר 17 שנים. ההורים שלי הם הקול שלי. דרכם אני מדברת על הזהות החברתית והאנושית שממנה אני מגיעה ורציתי לדבר על הזהות שלי גם דרך המדיה הזאת. אני מאמינה שככל שאני אדבר על זה יותר, לא רק שאני אנפץ לעצמי את קירות הזכוכית – אלא גם לאחרים. אמא שלי היא מדור המהגרים שהגיעו מעיראק וכל חייה היא התפרנסה מניקיון ובעצם לקחתי את החומרים האלה ונתתי להם במה. הפכתי, למשל, את הכפפות הצהובות שעל ידיה למעין שמש והשמלה שהיא לובשת זו שמלה שעיצבנו למידותיה מסמרטוטים. בווידיאו רואים גם את העובדים הזרים ברקע.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

נסים: מצד אחד אדם זקוק להגדרות, מצד שני אני לא נשענת על הגדרות. אפשר לומר שאני בין היתר אמנית חברתית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

נסים: יש לי השפעות בתת-המודע. אני מאוד מעריכה נשים חזקות, למשל את רונית אלקבץ. רונית הייתה אישה מדהימה ולמרות שהייתה דיווה, גדולה מהחיים כזאת, הייתה בה גם הרבה צניעות.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

נסים: אין לי מקום ספציפי. פחות חשוב לי המעמד של המקום – כמו שחשוב לי שהחלל ישרת את העבודות שלי ושאני אתפור אותן למקום. אמא שלי אומרת שאני יכולה להציג בכל מקום שאליו אנשים נכנסים – אפילו בשירותים.

בראונשטיין: מהי מטרת האמנות בעינייך?

נסים: מטרת האמנות היא לגרום לנו לחשוב, היא לתת לנו נראות, והנראות הזאת מחזקת אותך ומחדדת אותך. היא ערוץ שמאוד חשוב שיהיה פתוח.

בראונשטיין: למה את יוצרת?

נסים: כי אני חושבת שאני לא יכולה אחרת. האמנות זה משהו שהוא כל כך בילט-אין בי, שאני לא יכולה להפריד אותה ממני.

בראונשטיין: ולסיום, ורד, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית ורד נסים בעוד 100 שנים מהיום?

נסים: אני אף פעם לא התעסקתי בלהנציח את עצמי, אלא בלתת מקום לרגע.

אורי קצנשטיין: אודות חוסר המוגדרות של האמנות הנעלה.

בינואר 2018 זכיתי לראיין את אורי קצנשטיין, אמן מכונן ומגוון מאין כמוהו. מעט אחר כך, באוגוסט 2018, נפטר קצנשטיין.

כעת, בפברואר 2020, אני מביא שוב את הדברים אשר פורסמו בשעתו.

 

*

 

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורי?

אורי קצנשטיין: חסרת מוגדרות.

בראונשטיין: מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?

קצנשטיין: אין לי פירוש.

בראונשטיין: מהי דעתך אודות הקשר שבין פוליטיקה לאמנות?

קצנשטיין: קשר הדוק.

בראונשטיין: מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?

קצנשטיין: אין כזאת חיה.

בראונשטיין: מי יותר חשוב בעיניך: ג'ף קונס, ג'קסון פולוק, מרינה אברמוביץ' או אנדי וורהול?

קצנשטיין: כולם חשובים באותה מידה.

בראונשטיין: האם לדעתך עדיין קיים – אחרי הכל – איזשהו טאבו באמנות?

קצנשטיין: כמובן.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

קצנשטיין: את אהובתי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאורי קצנשטיין ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?

קצנשטיין: לא חשבתי על זה אף פעם.

 

 

"ניצנה" מאת אביחי אורן: חשוב, ערכי, מעורר מחשבה

ישנו דבר-מה גדול – הן במושאיו, הן בסגנונו – של אביחי אורן, מחבר הרומן החשוב והערכי "ניצנה" אשר ראה אור לאחרונה.

הספר מעורר המחשבה, נוגע בקורא וחודר אל עובי הקורה של הנרטיבים אשר בו ברגישות, חוכמה ויופי, הנדירים במקומותינו.

"דם תפוזים" מאת ניקולא יוזגוף-אורבך: אור גדול בשירה העברית המודרנית

ניקולא יוזגוף-אורבך – וספר שיריו "דם תפוזים" אשר ראה אור לאחרונה – עורר בי התפעמות רבה.

שיריו כמו מהלכים קסם על הקורא בכנותם ובישירותם וכתיבתו עזת הטקסטורות יוצרת קומפוזיציית-מניפה רב-אנושית המביעה רצף מזוקק של חוכמה המשולבת בעושר פואטי.

לדידי, השיר "התגלות" (אשר בעמוד 12) ראוי להילמד בבתי הספר העל-יסודיים כחלק מתוכנית הלימודים, וזאת בשל תוכנו, רבדיו ויופיו הרב, המאיר את כל הקורא בו.

"מכוסה בכוונות החמה" מאת שי מיכאלי: רגיש מאוד, מורכב מאוד, נדיר באיכויותיו

כאשר קראתי את השיר "היום" אשר בעמוד 102 בספר השירה "מכוסה בכוונות החמה" של שי מיכאלי אשר ראה אור לאחרונה, מצאתי את עצמי מחייך ותוהה אודות חיי.

למיכאלי יש את הכוח הזה – הנשגב, הייחודי מאין כמוהו – לשאול שאלות דרך שיריו האישיים-אישיים ביותר ולהפעיל מעין קסם על קוראיו בהשלכותיו ממנו – אליהם.

"מכוסה בכוונות החמה" הוא ספר רגיש מאוד, מורכב מאוד, בעל עולם דימויים עשיר, המנכיח את כישרונו הרב של משורר נדיר באיכויותיו זה.

"הבהוב אחד של חסד" מאת רון גרא: יכולות ליריות רבות מישורים, דימויים ורבדים

כאשר קראתי את "משאלה", שירו של רון גרא אשר בעמוד 184 בספר השירה שלו "הבהוב אחד של חסד" שראה אור לאחרונה בהוצאת צבעונים, הבנתי את גדולתו של משורר זה – ואת יכולותיו הליריות האדירות.

בשיר אחד מצליח גרא לגעת בכל כך הרבה מישורים, דימויים ורבדים אשר מעידים על כישרונו רב-המידות.

"משאלה" הוא שיר נפלא אחד מיני רבים בספר מסוגנן, נוגה ונוגע זה, אשר ראוי שייחשף לכמה שיותר עיניים ולבבות מתוקף ייחודו והעולמות העשירים, המוארים-מאירים, הגלומים בו.

"לא המרחק לא הזמן" מאת עדי מרקוזה הס: קומפוזיציית ספרות מופתית הנפרשת כמניפה על-זמנית

ישנו משהו על-זמני ב"לא המרחק לא הזמן", ספרה של עדי מרקוזה הס אשר ראה אור לאחרונה.

בספר מצליחה ברוב חן מרקוזה הס לחולל רבות ונצורות בכתיבתה, סגנונה ומושאיה.

הרומן הזה – גדול מהחיים, נוגע עד מאוד ומסוגנן לבלי היכר – מצליח לבעוט במקומות הנכונים, לעורר מחשבה ולרגש, ובדרכו, לדידי, הוא אחד הרומנים הטובים שנכתבו אי-פעם בספרות העברית.