חודש: מאי 2020

"כשהשמש ברא צל" מאת ורדה אליעזר: בריאת עולמות מוארים במספר שורות מתומצתות להפליא

עולם ומלואו נבראים בשיר "במרחבי האין" אשר בעמוד 48 בספר שיריה החדש של המשוררת המוארת ורדה אליעזר, אשר ראה אור לאחרונה.

בשיר מצליחה לתחום אליעזר סוגות ליריות שונות, לתאר מצב פיזי ומצב נפשי ולשאול שאלות אודות מהות – והכל במספר שורות.

זוהי גדולתה למעשה וזהו יופייה של משוררת זו, אשר מצליחה לברוא עולמות, דמויות, צורות ואף נוסחאות, כמו אף אחת אחרת לפניה, וכך, בתימצות בסיסי, לשדר – דרך המילים שלה – אהבה, חיים ותקווה, אשר כולנו כה זקוקים להם, בעיקר בעת הזו.

אסי יעקובוביץ: "האמנות שלי היא ביטוי פנימי של רגש או חוויה, דרך סידור אקראי של צבע ותנועה."

אמנותו של אסי יעקובוביץ מכה חזק בצופיה.

יש בה כוח, כנות, אנטי-ציניות, ישירות ורגשות מתפרצים למכביר.

שילובי הצבעים, הסגנונות והטקסטורות אשר בעבודותיו, יוצרים כמעין מניפה רחבה של תחושות במי שמתבונן בהן וגורמים הן להתרגשות, הן לתגובה, וזוהי, לדידי, מן החשובות שבתכונות הראויות לקרות לצופה בדבר אמנות – יהא זה מכל סוגה בתחום האמנות.

לאחרונה זכיתי לראיין את יעקובוביץ, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אסי?

אסי יעקובוביץ: אני מצייר ציור מופשט ואני לא מבקש מהצופה לראות את מה שאני רואה. אני מעניק חופש מוחלט לצופה, להרגיש ולחוות ולספר לעצמו סיפור. אני מגדיר את עצמי ומאמין ברעיון של אמנות למען האמנות. אני לא מצפה מעצמי לתת פרשנויות פוליטיות, חברתיות וכדומה דרך האמנות שלי ואני לא מצפה שמישהו יפרש אותי בעיניים שכאלו. האמנות שלי היא ביטוי פנימי של רגש או חוויה, דרך סידור אקראי של צבע ותנועה. יש לי הרבה מה לומר, אבל אני אשאיר את זה לאחרים.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

יעקובוביץ: אני מצייר, כי אמנות זה מזון לנשמה וכולם צריכים לאכול…

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

יעקובוביץ: מוסיקה, עננים וחלל. עצב, כעס ופחד.

בראונשטיין: מיהם האמנים הבינלאומיים האהובים עליך?

יעקובוביץ: קנדינסקי, פולוק, דה קונינג, ומצד שני… ניאו-קלאסים מתקופת הבארוק, קאראווג׳ו ורמברנדט.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך כיום?

יעקובוביץ: אני חושב שכששכחו אותי בגן – או איחרו ממש.. ניתן להם קרדיט – אירוע שעזר לי להבין את ארעיות המצב בו אני נמצא, נקרא לזה נזילות החומר…

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

יעקובוביץ: הייתי רוצה לערוך תערוכות יחיד – וקבועות – במוזיאון ישראל, בטייט בלונדון ובמומה בניו-יורק.

בראונשטיין: מהם שלושת הדברים העיקריים שהיית לוקח איתך לאי בודד?

יעקובוביץ: אוהל, במבה וטלפון לווייני…

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" בעיניך?

יעקובוביץ: יופי. זה יכול להיות יופי פיסי, יופי מחשבתי או שמיעתי.

בראונשטיין: מה לדעתך הופך אמן – לאמן טוב?

יעקובוביץ: כל אמן שהיצירה נובעת ממנו בכנות וללא מניעים חיצוניים, הוא אמן בסדר.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן אסי יעקובוביץ בעוד 100 שנים מהיום?

יעקובוביץ: בן אדם, בסך הכל בסדר, וכשישאלו בעוד 100 שנים מהיום מיהם האמנים האהובים, אז שיכניסו אותי לרשימה.

אהד פישוף: "מעבר לאהבה שלי למוסיקה, אני מרגיש שהפרקטיקות העיקריות שמכינות אותי לעבודה שלי כאמן, בכל אחד מהתחומים שבהם אני יוצר, הן האזנה וריקוד."

כאשר אני חושב 'אהד פישוף', אני חושב 'מקוריות'.

לדידי, הן צירוף המילים 'אהד פישוף' והן המילה – או אם תרצו, המושג – 'מקוריות', במובנים רבים, שוות ערך הן.

מאז נעוריי אני עוקב באדיקות אחר יצירתו של פישוף: בראשית, בהיותו סולן להקת הרוק החתרנית ופורצת הדרך "נושאי המגבעת", ועם השנים, בעבודתו בשדה האמנות הרחב – ובפרט בתחומי המחול והווידיאו ארט.

ככל שהשנים עוברות, מתחזקת דעתי כי 'אהד פישוף' הוא מעל הכל 'מקורי' מאוד, פורץ דרך וגבולות – בכל תחומי האמנות בהן הוא בוחר לעסוק.

לאחרונה זכיתי לראיין את פישוף, ולא אכחיש – חשתי במידה מסוימת כמעריץ הפוגש סוף סוף – ולו דרך המילים – את מושא הערצתו ארוך השנים, ולאחר הראיון עימו הבנתי, שוב – ולעומק – את הסיבה שבגינה אני כרוך בעבותות אחר יצירתו וסגנונו.

ולהלן הדברים.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אהד?

אהד פישוף: אני יוצר בסאונד, במחול ופרפורמנס ובאמנות חזותית. העבודות שלי הן מופעים, מיצבים, עבודות וידאו, יצירות מחול ומוסיקה.

בראונשטיין: לאחרונה ראיתי עבודות מצוינות שלך ב"המרכז לאמנות עכשווית" – אשר הוצגו שם בין ה-21.9.19 ועד ה-7.12.19. אנא ספר לי על הנרטיבים לעבודות אלו.

פישוף: לתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב היו שלושה מרכיבים: הקרנה בגלריה של מבחר עבודות וידאו מ-13 השנים האחרונות, שבמרכזן הגוף והתנועה האנושית; יצירת מחול ופרפורמנס חדשה, לחמישה מופיעים, רקונטו קון, שנוצרה לחלל הפרוייקטים של המרכז; וסדרה של אירועים שאצרנו, בהשתתפות אורחים. מבחינת יצירות הוידאו, זו היתה הזדמנות להציג אותן לראשונה כגוף עבודה. אלו עבודות שנוצרו לאורך שנים רבות, אך חולקות את העניין שלנו בטקסים מומצאים ובפולק מדומיין; בתווך שבין הנראה והנשמע כמרחב, הן של הומור והן של אימה; בקצב ובסיפור כקונטיינר לדמיון האנושי.

בראונשטיין: למה אתה יוצר?

פישוף: הסיבות רבות ומשתנות ולא תמיד אני זוכר אותן, במיוחד כשאני נשאל על כך. כיום, אחרי הרבה שנים שאני יוצר באופן יומיומי, אני חושב שזו כבר פשוט הדרך שלי להיות בעולם: הדרך לבוא במגע עם הקיום על כל רבדיו ומורכבויותיו.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פישוף: במצב רוח המתאים, כמעט כל דבר יכול לעורר השראה. מבחינת אמנים, לא ניתן למנות – זו רשימה ארוכה מאוד. בתחילת דרכי בשנות השמונים, אחת התופעות שהותירו בו חותם עמוק היא מה שניתן לכנות הספקטקל האוונגארדי – כל אותן יצירות בינתחומיות שהיו גם פופיות וגם נסיוניות (וילסון, אנדרסון, מונק, הרזידנטס, תרובינג גריסטל). בעקבותן התוודעתי גם לאמנים מוקדמים יותר שפעלו באיזורים שונים אך דומים: מכריס ברדן, דרך וולף ווסטל ועד להארי פארץ׳. משם זה כבר מסתעף לאיזורים שאני עדיין ממשיך לגלות.

אני סופג הרבה השראה מהחברים ומהקולגות שלי ובעיקר מאנשים שאיתם שיתפתי ועם חלקם אני עדיין משתף פעולה: גיא בר אמוץ, אורי קצנשטיין ז״ל, אוהד נהרין, בניה רכס, ישי אדר וכמובן נועה צוק, בת זוגי ושותפתי ליצירה.

בראונשטיין: לדידי, יש משהו דאדאיסטי מאוד, חתרני מאוד – ואף מתריס – ביצירה שלך. האם אתה מסכים לדעה זו?

פישוף: אני מבין את האזכור הדאדאיסטי, בגלל הקשר לאבסורד, ולערך הטרנסנדנטלי של הומור – אלו דברים שחשובים לי. המילה חתרני קצת איבדה מתוקפה בימינו, הכל ממילא חותר תחת הכל. זו מילה שנשארה מאחור. לגבי מתריס, אני פחות מרגיש את זה אבל אם אתה אומר אולי זה שם, כשאריות של המתבגר שהייתי.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

פישוף: אין מקום ספציפי. המקומות שהכי הייתי רוצה להציג בהם, הם אלו שיש להם את האפשרות הכי טובה לחבר ביני לבין קהל שהעבודה שלי עשויה להתאים לו. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא.

בראונשטיין: כמי שחי בניו יורק שבע וחצי שנים, אני חש שהאמנות שלך היא בכל קנה מידה שהוא יותר בינלאומית מאשר מקומית. עם זאת, אתה פועל בארץ. האם חשבת אי-פעם לחיות וליצור בחו"ל?

פישוף: בשנות התשעים חייתי ויצרתי בלונדון עשר שנים. כיום בערך חצי מהעבודה של נועה ושלי היא מחוץ לישראל. אנחנו גם מופיעים עם העבודות שלנו וגם יוצרים ללהקות מחול ברחבי העולם. אנחנו מלמדים הרבה בכל העולם. אלבום הסולו שלי יצא שנה שעברה בלייבל בלגי. כך שזה שילוב.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

פישוף: מים.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך – אם תרצה, הכי משמעותי – והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

פישוף: אני זוכר את הריח והמרקם של האדמה והצמחייה בהרי ירושלים, מגובה של ילד קטן, ואת השמש מנצנצת בעלים. וגם את הלילות היבשים והאת הצלילים הרחוקים שיכולתי לשמוע בהם. אלו מפגשים ראשונים עם המסתורין האינסופי של הקיום ואני עדיין שם, בדיוק באותה נקודה – זה מקום מחוץ לזמן.

בראונשטיין: אתה עובד עם בת הזוג שלך. האם זה מפרה את האמנות האינדיבידואלית שלך והופך אותה אולי, אם תרצה, ליותר "קולקטיבית", או שמא עובדה זו דווקא מצרה במשהו את האינדיבידואליות שלך ומחייבת אותך – לפחות באיזשהו אופן – לעבוד ב"שניים" – על כל מה שזה אומר?

פישוף: אנחנו משלימים אחד את השני והחיבור ביננו יוצר עושר. שנינו מרגישים שאנחנו טובים יותר ביחד. מעבר לזה, באפשרות לחלוק באחריות עם אדם נוסף, יש פוטנציאל משחרר.

בראונשטיין: כמי שחולל מהפכה לכל דבר בעיניי במוזיקת הרוק הישראלית בעת שהיית סולן להקת "נושאי המגבעת" המיתית, מהי דעתך על מוזיקה לעומת אמנות ויזואלית והאם אתה רואה את מה שאתה עושה כיום כשלב נוסף באבולוציה שלך כאמן?

פישוף: שלב נוסף באבולוציה, בוודאי. מעבר לאהבה שלי למוסיקה, אני מרגיש שהפרקטיקות העיקריות שמכינות אותי לעבודה שלי כאמן, בכל אחד מהתחומים שבהם אני יוצר, הן האזנה וריקוד. שם אני מעבד הרבה פעמים את הדברים באופן מעשי, ברמה היומיומית.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פישוף: לא יודע.

בראונשטיין: מיהם האמנים המשפיעים עליך?

פישוף: יש כאמור יותר מדי מכדי שיהיה אפשר לציין אותם. אני אף פעם לא משתתף באתגרי הפייסבוק האלה, של עשרת האלבומים הטובים וכו׳. אני לא מבין איך אנשים מצליחים לבחור.

בראונשטיין: האם אתה מרוצה מהמקום שבו אתה נמצא היום, בשנת 2020, בחייך ובאמנות שלך?

פישוף: כן.

בראונשטיין: האם העובדה שאתה גבר משפיעה על האמנות שלך?

פישוף: מן הסתם.

בראונשטיין: ולסיום, אהד, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן אהד פישוף בעוד 100 שנים מהיום?

פישוף: לא יודע.

 

 

שירי לוטן: "הרגעים שאני משחקת, הם הרגעים שבהם אני חיה."

השחקנית שירי לוטן חדרה אל לבי לאחר שנחשפתי ליוזמה החשובה ומעוררת ההשראה שלה, "שחקנים ויוצרים בבידוד", אשר מאגדת שחקנים ושחקניות הקוראים יחדיו מחזות שונים בזום – "ה-אפליקציה של הצייטגייסט הנוכחי".

לוטן מזכירה לי את החשיבות הכבירה של "מעבר לכישרון מולד" שבשחקנים ובשחקניות באשר הם, בכך שהיא איננה "מחכה לדבר" – או אם תרצו, "מחכה לפנייה" – כי אם "יוזמת אותה", יוצרת יש מאין, ובכך, הלכה למעשה, "מרימה לחיים" פרויקטים מרמת הכתב (של המחזה) לרמת הביצוע העשיר, מלא החיות והרגש של השחקנים והשחקניות אשר מבצעים אותו.

לאחרונה זכיתי לראיין את לוטן (ילידת 1991 הגרה בתל אביב), הן על יוזמתה זו, הן על עבודתה כשחקנית, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שירי?

שירי לוטן: אני שחקנית, אבל גם יוצרת, מפיקה, מדריכת טקסט ובהמשך גם אולי במאית. יוזמת "שחקנים ויוצרים בבידוד". למדתי משחק במסלול המעשי של אוניברסיטת תל אביב במשך 4 שנים, כך שיש לי תואר ראשון ושני בתחום.

בראונשטיין: למה את משחקת?

לוטן: כי אין אופציה אחרת, זה מה שאני חייבת לעשות, בשביל זה אני קמה בבוקר. הרגעים שאני משחקת הם הרגעים שבהם אני חיה, המשחק הוא האוויר לנשימה שלי. הייתה שנה אחת שבה ניסיתי "לברוח" מהמקצוע הלא פשוט הזה – ולמדתי תקשורת וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב – והרגשתי שאני נאכלת מבפנים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

לוטן: אין יצירת אמנות אחת או ספר מסוים. ההשראה הכי גדולה שלי היא החיים עצמם. רגשות שהרגשתי, קשיים שחוויתי, שמחות, אכזבות, אתגרים. וגם אנשים, כל אחד הוא עולם ומלואו, וכל אחד מהווה עבורי השראה לדמות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על עבודתך כיום?

לוטן: בגיל 8 נבחרתי לשחק את דורותי בהצגה "הקוסם", בבימויו של אורי פסטר. זה היה התפקיד הראשון שלי ולאחר אודישנים רבים, נבחרתי מתוך 670 נבחנות. אני זוכרת את היום שבו נבחרתי, זה היה יום ההולדת של אמא שלי ואני זוכרת שפשוט צרחתי מאושר. לא בטוחה אם הבנתי עד הסוף, אבל הרגע שבו קיבלתי את התפקיד שינה לי את החיים. מאז לא עזבתי את המשחק, התמכרתי לסם הזה ששם התנסיתי בו לראשונה.

בראונשטיין: מה פירוש ההגדרה "אמנות" עבורך?

לוטן: אמנות היא האפשרות של אנשים לשאול שאלות. יוצרים – שואלים באמצעות היצירות שלהם. קהל – שואל בהתאם למה שהוא חווה כשצפה ביצירות.

בראונשטיין: מיהי השחקנית האהובה עלייך ומה יש בה שהיית רוצה לקחת אלייך?

לוטן: מריל סטריפ. הדיסוננס בין הפנים לחוץ במשחק שלה – הוא בדיוק מה שהופך דמות למעניינת.

בראונשטיין: מהיכן הגיע הרעיון להקמת המיזם החשוב שיצרת, "שחקנים ויוצרים בבידוד"?

לוטן: ראיתי שחברה טובה שלי, אילאיל סמל, קוראת מחזה בכל יום, ובעודי מרוחה על הספה מול הטלוויזיה החלטתי שגם אני רוצה, אבל הבנתי שלבד אני לא אצליח. אז הצעתי לה שנפתח קבוצה שבה כל יום נקרא מחזה אחר, כאשר כל אחד יגלם דמות אחרת, וכך אני גם אקרא מחזות וגם אוכל סוג של לשחק בתקופה הזו.

פתחנו קבוצה בה כל מי שרוצה יכול להקריא, כאשר כל יום קוראים מחזה מוכר אחר. בעוד הקבוצה הזו גדלה מיום ליום, פנו אליי פה ושם לשאול אם גם נקריא מחזות מקוריים. מכאן נולד לי הרעיון להקים את "שחקנים ויוצרים בבידוד". שחקנים מקצועיים מקריאים לראשונה, דרך הזום, מחזות ותסריטים שיוצרים רוצים לבדוק – רוב הקריאות פתוחות לצפייה לקהל הרחב.

הקמתי את המיזם במטרה לעזור ליוצרים לבדוק חומרים, ולשחקנים – כמוני – לשחק בתקופה הזו ולהכיר עוד אנשים מהתחום. מאז שהקמתי את זה גיליתי שהכלי הזה ממש יעיל עבור יוצרים, יש המון יצירות שעוד לא עלו על הבמה, ועבור היוצרים – לשמוע אותן מבוצעות על ידי שחקנים זו פשוט מתנה, שעשויה גם מאוד לעזור להם בתהליך הפיתוח. אין לי ספק שאמשיך עם המיזם הזה גם לאחר הקורונה (פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק "שחקנים ויוצרים בבידוד").

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שירי לוטן בעוד 100 שנים מהיום?

לוטן: האמת? ממש לא חשוב לי איך יזכרו. משנה לי הכאן והעכשיו. אני רוצה להרגיש בכל רגע שאני מממשת את עצמי, משחקת כמה שיותר ויוצרת ללא הפסקה. מה שיהיה אחר כך פחות משנה לי – אני גם ככה לא אהיה מודעת אליו.

"ג'ונסון 38 – נובלת נכלולי נדל"ן" מאת אביבית משמרי: יצירה אקזיסטנציאליסטית מטלטלת בעלת יסודות ניאו-קפקאיים מעוררי מחשבה אודות חיינו בעת המודרנית

האמת של אביבית משמרי – הסופרת-יוצרת אשר "הולידה" את הרומן "ג'ונסון 38 – נובלת נכלולי נדל"ן" שראה אור לאחרונה בהוצאת "פטל" – ניכרת לעומקה בכל מהלך יצירתה זו, על כל שלביה ומאפייניה.

ניכר שלמשמרי יש דבר-מה חשוב לומר – ולעתים אף לזעוק. בין היתר, החשוב הזה כולל שאלות קיומיות, מהותיות מאין כמוהן ביסודן, אודות הצייטגייסט הנוכחי על שלל מורכבויותיו, על תאוות הבצע של בני אדם בעת הזו, על השאיפה הממכרת-עד-כדי-מעוורת לעוד ועוד חומרי, וכו'.

משמרי כמו בראה ברומן זה, מעין, אם תרצו, מראה דו-כיוונית: של הסופרת וגיבורת סיפורה כלפי החברה, ושל החברה כלפי הסופרת וגיבורת סיפורה.

לסיכום, זוהי יצירה אקזיסטנציאליסטית מטלטלת בעלת יסודות ניאו-קפקאיים מובהקים, אשר לדידי, חובה על הקורא שוחר הספרות העברית המודרנית לקרוא בה, להתעמק ברבדיה ובמשמעויותיה, ולאחר מכן, להעבירה הלאה, למען כי קולה של הסופרת החשובה והאמיצה הזו יישמע ויובא גם אל תוך חייהם של כמה שיותר אנשים, בעיקר בעת המורכבת הזו.

"משכנתה יעילה" מאת רימון חייט: מחכים, מקצועי לעילא ולעילא, חשוב מאין כמוהו בתחומו

אין ספק: לו הייתי רוצה לקבל משכנתה – בעקבות קריאת ספרו המרתק של רימון חייט, "משכנתה יעילה", אשר יצא לאור ב-2017 – הייתי פונה אליו – ויש להדגיש: רק אליו.

ניכר שחייט מבין את רזי רזיהם של כל אותם הפרמטרים שאנו – אלו אשר אינם עוסקים בתחום המשכנתאות – לעולם לא נדע אותם על בוריים, ושהוא מומחה בעל שם בנושא זה.

הספר מפורט, מחכים, מקצועי וחשוב מאין כמוהו בתחומו, ולדידי, הינו ספר חובה לכל מי אשר מנסה לקבל משכנתה – בעת זו או אחרת במהלך חייו.

"מגן דוד דרום": מופת של דיוק קומי רווי ניואנסים

תודה.

זה מה שאני אומר לשראל פיטרמן, אופיר לובל ואלעד חן, יוצרי "מגן דוד דרום", בכל פעם שאני צופה בסדרה זו – ללא ספק, אחת הקומדיות הטובות ביותר שנראו על המסך הקטן שלנו מזה זמן רב.

"מגן דוד דרום" אשר יצרו השלושה הנ"ל, מספרת את סיפורה של תחנת מגן דוד אדום בדרום הנידח ביותר של ארצנו.

הצוות ה"מטפל" – או ליתר דיוק, זה האמון על הטיפול – הוא כל מה שלא הייתם מצפים לו בעליל מצוות עזרה ראשונה באשר הוא. להלן: קלאמזי, מבולבל וחסר אחריות – ואף אינטגריטי – להדהים.

הנרטיב הזה יוצר שלל אפשרויות קומיות מבריקות, אך מעל הכל, השחקנים הנפלאים של הסדרה הקומית-מוקומנטרית הזו הופכים אותה לפנינה הטלוויזיונית הקומית שהיא (וביניהם, ראוי לציין את שראל פיטרמן המצחיק עד דמעות ואת יעל טל המבריקה באיכויות משחקה).

לסיכום, "מגן דוד דרום" (המשודרת נכון לאפריל 2020 בשעות הלילה המאוחרות – והלא סדירות, יש לציין – בערוץ "רשת 13") היא מופת של דיוק קומי רווי ניואנסים, קאלט בהגדרתו הנחרצת ביותר, אשר בדרכה הייחודית אף מציבה מראה אקזיסטנציאליסטית-בידורית קיצונית לתמצית הישראליות המזוקקת ביותר, על שלל תסמיני ה"לחפף" ו"הראש הקטן", הבאים לידי ביטוי ב"יאללה יאללה" וב"יהיה בסדר, אחי", המסמלים, לדאבון הלב, חלקים ניכרים מהתמהיל הצביוני-הגדרתי של כולנו בעת הזו.