חגית אונמני רובינשטיין: "האמן הוא חתרני. הוא רואה אחרת, הוא רואה קדימה, והוא מבשר. הוא לא יכול להיות אחרת."

בימים אלו (יוני 2022) מציגה האמנית והאוצרת חגית אונמני רובינשטיין את התערוכה "מראה מראה" ב"הגדה השמאלית" (אחד העם 70, תל אביב).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, חגית, מדוע בחרת לקרוא לתערוכה "מראה מראה"?

חגית אונמני רובינשטיין: כי המראה מראה, וגם אני מראה. אני מראה משהו.

בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה?

אונמני רובינשטיין: בעיקרון, הכל התחיל בזמן הקורונה. אני באופן אישי מאוד אהבתי את העוצר. היה בזה המון אינטימיות ושקט. ואיכשהו זה הוביל אותי פתאום לזיכרון ילדות של הדבר הכי טבעי שהייתי עושה – לשכב במיטה ולצייר פורטרט לפני השינה. ואז החלטתי שאני אעשה את זה גם עכשיו. אז יצאתי מהמיטה ולקחתי את הצבעים שאני אוהבת, שזה פנדות, ציירתי, ואז העליתי את זה לפייסבוק וקראתי לזה סלפי – כהזמנה לאחרים לעשות את זה גם.

להפתעתי הרבה, אנשים העלו גם הם סלפיז של עצמם שהם ציירו. זה היה מאוד מרגש. זה גרם ליצירת קשר מיידית עם אנשים, עם קהל. ואז הרגשתי שאני איכשהו מחוייבת להמשיך בזה ושעוד אנשים יעלו גם הם ציורים שהם מציירים את עצמם. וזה הפך להיות מיצג שארך שנתיים שהתרחש מהבתים של האנשים וכלל המון תקשורת ותכתובת. אנשים מאוד התרגשו והרגשתי שאני ממש עושה את זה מתוך איזושהי חברותא.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך באופן כללי?

אונמני רובינשטיין: אני מולטי-דיסציפלינרית. צבע שמן בציור הוא בעיניי הדבר הכי גבוה עבורי, אבל אני גם מתעסקת בצילום, בכתיבה, במיצג, בהמון מדיומים.

בראונשטיין: בנוסף לעבודתך כאמנית, את גם אוצרת. האם זה משתלב או למעשה מתנגש?

אונמני רובינשטיין: זה מאוד מעניין. כי בלהיות אוצרת אני מאוד אוהבת להוציא מהאמן או מהאמנית שאני אוצרת את האסנס, את המקסימום, ולהביא אותם בצורה הכי מתומצתת ונועזת שהם עצמם לפעמים לא מעזים. כך שאני מרגישה שמתוך המרחק שלי אני יכולה לעשות עבורם את מה שהם לעצמם לא יכולים לעשות.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אונמני רובינשטיין: אנטונן ארטו, אמילי דיקנסון, קולנוע יפני, פילם נואר. בכלל, כל הכתיבה הסינית והיפנית, והגישה שלהם לשפה, מאוד מרגשת אותי.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

אונמני רובינשטיין: כך יצא. אני לא יכולתי לעשות משהו אחר. תמיד עשיתי אמנות בעצם, לא בחרתי בזה. זאת פשוט הדרך שבה אני קיימת.

בראונשטיין: התערוכה היא בעיניי מרובת-נשים, אפילו הייתי אומר, במידה מסוימת, פמיניסטית. את מסכימה לדעה הזו?

אונמני רובינשטיין: בתערוכה, האישה שעומדת עם המקל – כמו מכשפה, או כמו פייה, או כמו דמות שמאנית – היא מסמנת את המספרים ואת הזמן, וזאת פעולה מאוד משמעותית, לסמן זמן. זאת הפעם הראשונה שהחתימה שלי מופיעה לפני הדמות. זאת לקיחת אחריות. וללא ספק, כפי שאמרת, הג'נדר, העובדה שאני אישה, היא עובדה מאוד מרכזית עבורי. בתערוכה הזאת יש משהו מאוד נשי וחייתי. אם תסתכל טוב, אתה תראה שאני המון חיות בתערוכה הזאת.

בראונשטיין: אני מצאתי כעס בחלק מהציורים.

אונמני רובינשטיין: יש כעס, אבל לא רק כעס. יש המון מוות בחלק מהעבודות. אני חווה כל הזמן מוות. הוא מאוד נוכח. אני חושבת שהוא כוח מפעיל.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

אונמני רובינשטיין: הייתי מאוד שמחה להציג ב'מומה' או ב'טייט', אבל אני מאוד אוהבת להציג ב'הגדה השמאלית'. זה המקום שלי.

בראונשטיין: קיים ביצירה שלך משהו מאוד חתרני.

אונמני רובינשטיין: תמיד. האמן חייב להיות חתרני, אחרת הוא לא אמן. האמן הוא חתרני. הוא רואה אחרת, הוא רואה קדימה, והוא מבשר. הוא לא יכול להיות אחרת, אין דבר אחר. האמן הוא חתרני – זה התפקיד שלו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את חגית אונמני רובינשטיין בעוד 100 שנים מהיום?

אונמני רובינשטיין: כדמות שעשתה טוב.

ג'קרנדה קורי: "ביצירת אמנות שלכאורה נראית נאיבית, אני מנסה לבטא אמירה נוקבת."

ב-8.7.22 תיפתח התערוכה "היעשות פלסטיק" של האמנית והמרצה ג'קרנדה קורי (ילידת 1966) בבית בנימיני (העמל 17, תל אביב).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, מה פירוש השם ג'קרנדה?

ג'קרנדה קורי: זה שם מעולם הבוטניקה – עץ הסיגלון.

בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הקרובה שלך בבית בנימיני.

קורי: התערוכה תיפתח ב-8.7.2022, בשעה 11:00, בבית בנימיני. המיצב "היעשות פלסטיק", עוסק בתהליכים הדיסטופיים העוברים על הפלנטה בתקופת האנתרופוקן – בה אנו נמצאים כעת. מתוך עולם מלא בתקווה וברצון לקידמה, הולכת ומתבררת הטרגדיה הגדולה של כדור הארץ: תעשיית הפלסטיק היא המזהמת הגדולה האגרסיבית ביותר של הסביבה הטבעית, והיא תגרום בסופו של דבר לחורבן המאזן האקולוגי העדין ההכרחי לקיומנו.

במיצב, אני בודקת כיצד הטבע שסביבנו הופך אט אט לפלסטיק, וכיצד הפלסטיק עצמו מרעיל את הפלנטה. האובייקטים נוצרו בהשראת הפיניאטות של מקסיקו, שם גדלתי, אך בתערוכה הן הופכות ליצורי כלאיים פנטסטיים, המתקיימים בין העולם הטבעי לפלסטיק הרעיל.

בראונשטיין: שלל שאלות, ברשותך: איך את מגדירה את האמנות שלך? מהן ההשראות שלך? והאם העובדה שנולדת במקסיקו משפיעה על העבודה שלך, ואם כן, באיזה אופן בדיוק?

קורי: התחלתי את הקריירה שלי כקדרית לפני שלושים וחמש שנה. מהר מאוד מצאתי את עצמי נוטשת את הקונבנציות של עולם הקרמיקה ומשתמשת במלאכה ככלי לביטוי וכאמצעי לאמירה האישית שלי ולמחשבות שלי. כך, גם כאשר אני יוצרת כלים פונקציונליים, אני מבצעת בהם מניפולציה ומכניסה בהם אלמנטים פיסוליים כדי לבטא מסר יותר בן זמננו.

הפלסטיות של החומר מרתקת אותי. היצירתיות שהוא מאפשר כמעט בלתי מוגבלת – כל עוד החומר אינו שרוף. לאחר השריפה, האובייקטים, ביחד עם משחק הזיגוגים הזכוכיתי, נהפכים צבעוניים, פגיעים, עדינים ויקרי ערך בשל שברירותם. אולם בו זמנית הם נהיים נצחיים בשל אי התכלות החרס הקרמי.

האמנות שלי מושפעת ללא ספק מהיותי בת לשתי תרבויות: המקסיקאית והישראלית. את הצבעוניות ואת העושר הצורני נדמה לי שינקתי משורשיי במקסיקו. אבל את דעותיי עיצבתי כאן בישראל, ועל כן, האמנות שלי היא שילוב בין הדברים. ביצירת אמנות שלכאורה נראית נאיבית, אני מנסה לבטא אמירה נוקבת.

האמנות שלי עוסקת הרבה בחוט המקשר בין העבר להווה, בין התרבויות, ובאנושות המשתנה והמתפתחת. דרך אלמנטים של תרבויות עתיקות, אני מציגה את המציאות של העולם המודרני. כך למשל, במיצב "היעשות פלסטיק", אני מאירה בפנס על סוגיית "השפע" – הייצור ההמוני, לא במובנה החיובי, אלא דווקא כגורם אשר מקלקל את האנושות.

בראונשטיין: האם חווית אנטישמיות במקסיקו?

קורי: מעולם לא נתקלתי בשום גילוי אנטישמי, לא במקסיקו ולא בכלל. העלייה שלי לארץ נעשתה מתוך ציונות ומתוך התאהבות בישראל ובישראלים.

בראונשטיין: האם את חשה דיסוננס מתוקף העובדה שאת ישראלית שנולדה הרחק מהמקום הזה?

קורי: לא הייתי קוראת לזה דיסוננס, אבל לעיתים אני חשה בהבדלי תרבויות. לפעמים אני לא מצליחה לקרוא נכון התנהגויות שנחשבות "ישראליות", ולפעמים אני מרגישה בעצמי לא מובנת לישראלים. באופן מצחיק ועצוב, כאשר אני מגיעה למקסיקו, אז גם שם אני כבר "אחרת". בעבר, הרגשתי לא ממש שייכת לשני העולמות – לא למקסיקו ולא לישראל. היום, לאחר שלושים וחמש שנה, אני מרגישה שייכות גם למקסיקו וגם לישראל.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

קורי: ליצור, עבורי, זהו דחף מאוד חזק, צורך קיומי ממש. גם כאשר הדבר אינו מלווה באמירה, וזה היתרון של העשייה הקרמית, עצם המגע עם החומר, הוא כשלעצמו פורקן. הדבר היחיד שאני יכולה להקביל אליו את הצורך הזה הוא מה שהרגשתי כשרציתי ילדים.

בראונשטיין: מהו הדבר שאת אוהבת יותר מכל בעבודתך כמרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל? את מרגישה שבדרכך את מכשירה את דור העתיד של הקרמיקאים בישראל?

קורי: אני מלמדת בבצלאל כבר שנים רבות, אך יחד עם זאת אני גם מלמדת בסטודיו הפרטי שלי בתל אביב. על כן, הדבר נכון ביחס לכל התלמידים שלי: זו זכות גדולה בשבילי להעביר הלאה את התורה שקיבלתי מהמורים שלי, ואני רואה בעצמי צינור למורשת של התרבות והמסורת. אני משתדלת מאוד להעביר את האהבה שלי למקצוע, ולאמנות הקרמית. המטרה שלי היא להעביר להם את התשוקה לעשייה הזו. אני דואגת להעניק להם אמצעים טכניים ליצירת כלים שימושיים, מקצועיים ואיכותיים, אבל גם לתרגום ולפיתוח של שפה אמנותית וביטוי אישי.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על יצירתך כיום?

קורי: כשהייתי קטנה, חייתי בעיירה קטנה במקסיקו, ובכל בית בעיירה, הייתה בריכה. הייתי מבלה את רוב ימיי בהתגנבות לבתים, ובהצצה לגנים ולבריכות שלהם. הבית האהוב עליי, היה בית נטוש עם בריכה שהייתה כמובן ריקה. הייתי מסתובבת בתוך הבריכה הזו שעות – רק אני, האריחים והשמיים שמעליי. הרגשתי שאני בתוך מיכל, רחם קרמי. החוויה הזו העשירה מאוד את העולם הפנימי שלי וגם כמובן השפיעה על האמנות שלי.

בביאנלה השמינית לקרמיקה, יצרתי מיצב שהרכבתי מאלפיים אריחי קרמיקה שהכנתי בעבודת יד. היו במיצב שלושה קירות ורצפה, כהומאז' לאותה בריכה. כל אריח היה ייחודי והם הציגו רצף של ציורים ששימש כמעין יומן אישי שלי.

בראונשטיין: מיהו הקרמיקאי הבינלאומי האהוב עלייך?

קורי: יש רבים שאני אוהבת, למשל, איי וייוויי בגלל האמירות הפוליטיות והאנטי קולוניאליסטיות שלו. הוא לא אמן קרמיקה פר אקסלנס, אך הוא עושה שימוש בקרמיקה לביטוי הרעיונות שלו, ובכך הוא עושה שירות מאוד חשוב למדיה הקרמית.

אקיו טקאמורי, אמן יפני שהלך לעולמו לפני כמה שנים. ביצירתו, הוא משתמש במוטיבים של התרבות היפנית ומחבר בין ציור וקליגרפיה דו מימדיים לבין פיסול תלת ממדי.

חשוב לי לציין גם את לידיה זבצקי זכרונה לברכה, אמנית קרמיקה ומנטורית, שלימדה אותי הרבה ממה שאני יודעת והשפיעה עליי עם הכדים המונומנטליים והצבעוניים שלה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ג'קרנדה קורי בעוד 100 שנים מהיום?

קורי: כשובבה! אני באמת כזו.

"הפרס" מאת מתי שמואלוף: זוכה פרס ספיר (שלי) לשנת 2021

מבריק.

זה מה שחשבתי לעצמי בזמן קריאת רומן המופת של מתי שמואלוף, "הפרס", אשר ראה אור בהוצאת "פרדס" בשנת 2021.

שמואלוף נגע בי עם הסיפור הרגיש, המורכב והקשה הזה אודות סופר ישראלי ממוצא עיראקי המוצא עצמו אבוד – מכל הבחינות – בברלין.

הגיבור המרכזי של הספר, חזי, כמו מצליח לעמת את הקורא באינספור דברים הנוגעים לקיומנו שלנו בעולם הזה – אם בישראל, אם בגרמניה – בעת הנוכחית.

ישנו משהו רפלקסיבי מאוד בספר, חוצה תרבויות ומרחב, המבקש פענוח ותשובות – גם אם הן אינן נמצאות ברובן.

המלנכוליות, הרומנטיזציה והאווירה הכללית האפרורית, ההרסנית, של הגיבור – או ליתר דיוק, של האנטי-גיבור – מצליחות להכניס את הקורא אל תוך העולם הייחודי של חזי ובת זוגו הלנה באופן מדויק, כן, ועם זאת, גם אירוני מאוד.

לסיום: עבורי, ספר זה הוא-הוא הזוכה המוצדק בפרס ספיר לשנת 2021 – ולא הספר שזכה בפרס, שאף אותו קראתי – כי לדידי, "הפרס" הוא זה שהיה ראוי לפרס זה.

ואם לא ספיר – הקטן בלאו הכי למידותיו – אז לפרס הבוקר.

"תקוע": מבריק, יצירתי, אקזיסטנציאליסטי

סרט הקולנוע העצמאי "תקוע", שיצא בימים אלו, הוא מסוג הסרטים שנכנסים עמוק פנימה אל תוך קרביו של הצופה. קרי, הוא רפלקסיבי מאוד, נוגע ומעורר – הן רגש, הן מחשבה.

הסרט, אשר הופק בתקציב מזערי וצולם ברובו בטלפון נייד – עובדה המוכיחה כי רעיון, כישרון ורצון חזקים יותר מכל פירוטכניקה ואמצעים כלכליים – מבריק ויצירתי, ומעל הכל, מעורר שאלות אקזיסטנציאליסטיות אודות חיינו במקום הזה ובזמן הנוכחי.

השחקן הראשי, ג'וש שגיא, "גונב את ההצגה" בתפקיד מדויק וכן, והשחקנים שלצידו עושים אף הם תפקידים יפים, אותנטיים מאוד.

אין ספק שהבמאים אלון נוימן ו-ויקטור בראון יצרו יש מאין – פשוטו כמשמעו – יצירה שתישאר איתנו עוד זמן רב, וככל שתיחשף לקהלים רבים יותר – כך תיגע בהם ותרגש אותם – באופן חד, מעמת, ובדרכו הייחודית – אף פיוטי ואירוני.

"אדמות הנצח" מאת נועה כליף: בעל מימדים רוחניים כמו חוץ-גופניים

לדידי, נועה כליף היא משוררת-יוצרת רוחנית מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרה "אדמות הנצח".

בספר, מאגדת כליף שירים, אמירות ואף סיפור, וטווה דרכם – ובאמצעותם – עולם שלם, פיוטי מאוד, בעל מימדים רוחניים כמו חוץ-גופניים, המעידים על נפש רגישה בעלת עין הרואה מעבר למקום ולזמן הנוכחיים.

אודות יצירתה היפה והרגישה של איריס כליף

בשני ספרי השירה של איריס כליף, "ירח בר" ו"בת אלוהים", מתגלה כליף כמשוררת טובה ורגישה.

שפתה העשירה הינה בעלת קומפוזיציה נכונה והאיפוק האסתטי שלה יוצר מתח המוליך את הקורא אל תוך שלל חיבורי מרכיביה הפואטיים.

ניכר ששירתה של כליף היא-היא מרכז חייה ואני משתוקק לקרוא עוד מפרי עטה.

"מאמא יולדת לאמא מולדת" מאת מיכאל אלבאום: דוקומנט יהודי היסטורי חשוב מאין כמוהו, מעורר השראה ורב-טלטלות, בעל ערכים סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ופוליטיים

אני מודה: אני מעריץ את מיכאל אלבאום.

בשנת 1982 ישב אלבאום והעלה על הכתב בפולנית – ואף הוציא לאור – ספר המתאר את מסכת חייו מעוררת ההשראה ורבת-הטלטלות, החל מתחילתה של המאה ה-20 ועד לכמעט סיומה של מאה זו.

בספר מגולל אלבאום את קורות משפחתו בתווך שבין שתי מלחמות העולם, בין היתר, ברוסיה, פולין וצ'כיה.

כתיבתו יוצאת דופן מבחינות רבות והספר נכתב ונקרא כמעין פואמה אחת ארוכה ומרתקת מאין כמוה.

ראוי להדגיש, זהו ספר חשוב ביותר: הן כדוקומנט יהודי משמעותי, הן כמראה לסוגיות פוליטיות-מדיניות, סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, ובמיקרוקוסמוס של הדברים: משפחתיות ואינדיבידואליות.

בדרכו, הותיר אחריו אלבאום עולם שלם ביצירה מרתקת זו – יצירה הדורשת עיון אקדמי מקיף – ובדרכה אף מבקשת פיענוח אודות משמעות התקופה המורכבת ההיא אשר בה כמו עוצבה ההיסטוריה של המאה ה-20: הן הכלל-עולמית, הן היהודית, והן, לימים, הישראלית.

"ובכל זאת מתלקח האור – מבחר שירים 2022-1940" מאת צפורה הלר-אלאור: רגיש, מסוגנן, קאנוני

צפורה הלר-אלאור יצרה במהלך חייה דוקטרינה משל עצמה: בעלת איכויות השייכות באופן בלבדי לה.

ספרה החדש, אשר ראה אור בימים אלו, רגיש, מסוגנן – עד כדי קאנוני, ובו הלר-אלאור מחזקת את מעמדה בקרב משוררות הארץ הזו ביופי עז-מבע, בכנות ובתמצות מדויקים ופואטיים להפליא.

"שנת חיפוש" מאת שירה בלנקשטיין: ספר ביכורים מעורר השתאות בזכות יופיו, ישירותו וכנותו

שירה בלנקשטיין הפעימה אותי בספר הביכורים שלה "שנת חיפוש" אשר ראה אור בימים אלו.

זהו ספר בעל עלילה מרתקת, יפה מאין כמוהו, ישיר וכן, המעיד על התפתחות פנימית ועל מנעד רגשות בעל איפוק אסתטי, ובה בעת, על מניפת מחשבות הבאות לידי ביטוי מתוך חוכמתה וייחודיותה של בלנקשטיין.

אני ממליץ בחום לרכוש ספר זה ולקרוא בו, וממתין בציפייה דרוכה לספרה הבא של סופרת אמיצה ואקספרסיבית זו.

"לבן על גבי שחור" מאת רובן דויד גונזלס גלייגו: יצירה מכוננת, רפלקסיבית מאין כמוה, מפעימה ומרגשת עד דמעות, המעוררת בקורא מניפה אדירה של תחושות

בעת קריאת הספר "לבן על גבי שחור" שראה אור בשנת 2008 ב"ספריית פועלים", מצאתי את עצמי תוהה: עד כמה הוא אוטוביוגרפי? האם כולו אכן מתעד-מתאר את ההיסטוריה הפרטית של הסופר? ואם כן, איך הוא יכול היה לעבור את כל זה – ולהישאר בחיים?

הסיפורים המאוגדים בספר יוצא דופן זה כל כך חזקים, כל כך מרגשים – עד דמעות ממש – שהם מהווים, לדידי, מעין צילום רנטגן לירי, מבריק ומתומצת של מסע חייו של גלייגו: על כל העוולות הנוראיות-עד-כדי-בלתי-נתפשות, המכאובים התת-אנושיים, האטימות החברתית והפוליטית שאל תוכה נולד ובה התקיים בילדותו, בנעוריו ואף בבגרותו, ועם זאת, גם על כל רגעי החסד, החמלה והנסים שחווה.

הספר מעורר בקורא מניפה אדירה של תחושות ומזכיר לכולנו את המהות הראשונית, הגולמית ביותר, של יצירה ספרותית באשר היא: הצורך להרגיש דרכה – ובאמצעותה – ולהתקרב כך אל תוך חיינו שלנו עצמו, על כל חלקיהם: הלבנים על גבי השחורים – ולהיפך – האקוטיים, האינטנסיביים, המופלאים, ובה בעת, המגונים להפליא.