"EGO-DRUM" מאת תומר שרעבי: עוצמה סיזיפית מרהיבה

לרגעים, בעת הצפייה ב-"EGO-DRUM", מופע המחול בביצוע ובכוריאוגרפיה של תומר שרעבי, חשתי שאני כמו קורא – באופן אחר – קטעים מתוך הספר האלמותי של קאמי, "המיתוס של סיזיפוס".

התיפוף – והתוף – מוטיב מרכזי ביצירה, מציינים היבט חשוב במהות הקשר שבין תנועה לקול וגופו הכמעט עירום של שרעבי מתכסה בזיעה בתום המופע ולא בכדי. הזיעה הניגרת מגופו משקפת את "הזיעה של הקיום" – אם תרצו, של "התיפוף של החיים" – ומחברת את כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אל המהות, אל המקור, אל האדמה.

ניכר היה ששרעבי נותן את כל כולו במופע, מדייק את רצונותיו לכדי תנועות ובכך מצליח להעביר מסר עז-מבע אודות עצמאות הגוף אל מול התיפוף האינסופי, הבלתי פוסק, של החיים, זה אשר מגיע מן החוץ.

זהו מופע ראוי הפותח פתח לרצות לראות עוד מיצירתו של יוצר מוכשר זה, המעורר רגשות רבים באמצעות מסע הריקוד – התיפוף-חיים – שלו.

 

"LANDING" מאת יעל אורני: אוונגרדי, אקזיסטנציאליסטי, מעורר מחשבה

בעודי צופה במופע המחול "LANDING" אשר יצרה יעל אורני, מצאתי עצמי תוהה אודות נושאים רבים, ביניהם קשר – וחוסר קשר – נסיעה, מעברים וקיום.

מאיה פופובה, עוזרת הכוריאוגרפית והמבצעת היחידה בו, מגלה וירטואוזיות, גמישות וכוח רב בביצוע ומעוררת מחשבה – הן בפיזיות, הן במטאפיזיות – כפי שאלו באות לכדי ביטוי במופע.

המינימליזם העיצובי מוסיף רבות לכוריאוגרפיה, והווידיאו-ארט – בנושא המהגרים האפריקניים בני-ימינו וקשייהם הקיומיים – מוסיף נדבך חשוב, אקזיסטנציאליסטי מאוד, למהות המופע כולו.

אני ממליץ בחום לצפות במופע ולעקוב אחר עבודתה של אורני, מתוך ידיעה כי הצופה ביצירה זו יוצא ממנה עם ערך מוסף בלתי ניתן לתיאור מילולי ועם מחשבה רבה, המחלחלת ומפכה בו – הן אודות עצמו, הן אודות הסביבה – הרבה לאחר שהמופע מסתיים.

ציפי בן-פורת: "האמנות ממלאת אותי. זה כמו בטריות."

לאחרונה אני מוצא עצמי עוקב בהתלהבות אחר עבודתה של האמנית ציפי בן-פורת.

מאז נחשפתי לספר הילדים הייחודי שלה, "שיח כלי נגינה", אני מוצא עצמי מתאהב יותר ויותר בסגנון יצירתה, במקוריותה ובתעוזה שבה היא הופכת יש מאין, במידה רבה: מממשת את תמציתה של האמנות באשר היא.

לאחרונה זכיתי לראיין את בן-פורת בת ה-64 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1954), תושבת גבעת זאב, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, ציפי?

ציפי בן-פורת: למעשה, רב-תחומית. אני מאוד אוהבת למחזר, לאסוף אבנים, ברזלים, מסמרים, קליפות של עץ. אני מביטה אחר כך על האוסף ובונה בהתאם יצירות. אני לא יודעת לזרוק.

בראונשטיין: מהי עבורך האמנות?

בן-פורת: האמנות ממלאת אותי. זה כמו בטריות. תהליך היצירה מכניס אותי לעולם אחר, לרוגע, לשלווה, לדמיונות. אני אוהבת להחיות דברים. כל תהליך היצירה בעיניי זה אמנות.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך כאמנית?

בן-פורת: שיכירו אותי ואת האמנות שלי, קודם כל.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

בן-פורת: הנכדים והילדים שלי. אני יכולה למשל לשטוף את הרצפות ופתאום תעלה בי שורה לשיר או לסיפור שאני אשתמש בה ליצירה חדשה.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב של אמירה פוליטית באמנות?

בן-פורת: אני מעדיפה שלא לערב פוליטיקה עם אמנות.

בראונשטיין: בין להיות אמא לבין להיות אמנית, מה יותר משמעותי עבורך?

בן-פורת: כמובן שלהיות אמא. להיות אמא זה קודם כל. למען האמת, אני לא התעסקתי באמנות עד שהילדים שלי גדלו.

בראונשטיין: לאי בודד, מה היית לוקחת איתך?

בן-פורת: את הטלפון הנייד שלי כדי להיות בקשר עם כולם. ושם אני גם כותבת את הסיפורים והשירים שלי.

בראונשטיין: ולסיום, ציפי, איך היית רוצה שיזכרו את ציפי בן-פורת בעוד 100 שנים מהיום?

בן-פורת: כאחת שבאמת אוהבת לראות אחדות, אהבה בין אחד לשני, הבנה, שלום – זה לפני הכל. אלה הדברים שהכי חשובים לי.

 

 

 

"שיח כלי נגינה" מאת ציפי בן-פורת: חשוב, ערכי, רב-דמיון

בספר הילדים החדש והכה מקורי "שיח כלי נגינה" שכתבה ציפי בן-פורת, מייצרת בן-פורת האנשה מן הסוג הטוב והיצירתי ביותר ו"מעוררת לחיים" כלי נגינה.

נושא הספר הינו ייחודי מאין כמוהו, הספר כתוב ברגישות רבה וניכרת בו אהבתה של הסופרת לילדים – באשר הם.

איוריה המרהיבים של ליאה פינטו מדייקים את מילותיה של בן-פורת ומוסיפים נקודות אחיזה -ויופי – לספר החשוב, הערכי ורב הדמיון הזה.

"יעקב וקשקשנים אחרים" מאת יוסף חרמוני: הקיבוץ כמשל

יוסף חרמוני הצליח לרגש אותי בספרו החדש "יעקב וקשקשנים אחרים".

קולו של חרמוני שונה מאוד מקולותיהם של סופרים אחרים בני ימינו.

קולו נקי ממניירות, צלול מאוד וישיר.

הספר, המכיל מספר סיפורים אשר רובם ככולם עוסקים ב"קיבוץ", מדייק בתיאוריו ומעיד על כנות יצירתית – ואישית – של הסופר.

זהו ספר קל ונהיר לקריאה המותיר אצל הקורא טעם לעוד מיצירתו של סופר אמיתי וכן זה.

"שירים על הקצה" מאת דודו אייל-סייג: רגיש, נוגע וקולע

בקול צלול ונוגה מביע דודו אייל-סייג את עצמו – על כל כולו – בספר השירה החדש שלו, "שירים על הקצה".

את עטיפת הספר מאיירת עבודת אמנות יפהפייה של האמן מוטי כהן אשר מהדהדת הלכה למעשה בספר כולו: בעבודה רואים אדם הרץ ממקום למקום, הממהר לעבור עוד ועוד בחייו. כך גם בספר עצמו – הרגיש, הנוגע והקולע – בו מספר אייל-סייג את סיפורו, בחום ובדיוק.

ישנה ליריות רבה בשיריו ובה בעת צלילות וחומר רב למחשבה, ומכאן, בין היתר, גדולתו של ספר חשוב זה.