חודש: דצמבר 2018

שלומי עטור, בעל "ארטיזאכן": "הכל זמני בעולם ועובד במחזוריות כמו בטבע."

לאחרונה גיליתי פנינה של ממש, סטודיו לעיצוב פנים וריהוט בהזמנה אישית וחנות גלריה של אומנות ועיצוב, הממוקם ברחוב פנחס בן יאיר 1 – השוק היווני ביפו, הקרוי "ארטיזאכן".

הסטודיו הוקם בשנת 2012 על ידי שלומי עטור, אדם מקסים מאין כמוהו, בוגר המחלקה לעיצוב פנים ב H.I.T, אשר ניכר שאמנות בכלל ואמנותו בפרט הינן חלק מהותי, "בילט אין", מממשות קיומו.

לאחרונה זכיתי לראיין-לשוחח עם עטור אודות הסטודיו הייחודי שלו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: נראה, שלומי, שרבות מהיצירות האמנותיות שאתה מוכר בסטודיו-גלריה שלך הם חפצים שעברו בעצם טרנספורמציה. מהיכן מגיעה המשיכה שלך לסוג האמנות הייחודי הזה?

שלומי עטור: מאז ומתמיד היוו עבורי חפצים משומשים השראה ובסיס ליצירה אומנותית ועיצובית. משכו אותי במיוחד חפצים ישנים, משומשים ומוזנחים, שהתגלגלו למקומות מוזרים וכמו הוצאו מהקשרם על ידי כוחות הזמן והטבע. חפצים שעברו טיפול מסור ומוקפד – לעתים אובססיבי – ואז נעזבו בחוסר צורך והושלכו אל המרחב הציבורי או גמרו בשווקי פשפשים. חפצים כאלו שריח ההיסטוריה נודף מהם והם כל כולם סיפור.

בראונשטיין: אילו חפצים למשל?

עטור: למשל דלתות ישנות הצבועות באין סוף שכבות צבע, בולי עץ שהים פלט, חלקי מתכות חלודות מבצבצות מתוך ערמות חול, גלגלי אופניים ישנים, פילטר אוויר של טרקטור, חתיכות עץ מאסיבי שהיו פעם סירות, דלי אמייל שנשכח בקרחת יער… כל אלה ועוד רבים, מהווים את פלטת החומרים והקנבס שלי מאז ומתמיד, נאספים חזרה אל חיקי הסטודיו ובעזרת הטיפול המתאים, החיבור אל חומרים אחרים והרבה אהבה – חוזרים חזרה אל מעגל החיים. לרוב בתפקיד חדש ומעניין, אך עם הרבה כבוד והקפדה לשימור סיפור חייהם הקודמים.

בראונשטיין: זה מדהים. ממש מרגישים את הלהט והדבקות שלך כשאתה מדבר על זה. אגב, מהו הפריט הכי ייחודי, אם אם תרצה – מוזר – שאתה מחזיק בסטודיו?

עטור: בחנות קיים אוסף גדול של פריטים ישנים ומשונים מהארץ והעולם. פריטים מוזרים ואהובים עליי במיוחד, כמו ארון קבורה ישן עשוי עץ אלון, להביור פליז עתיק מצרפת – כפי הנראה משנות השלושים, ועוד רבים וטובים.

בראונשטיין: אתה מגדיר את עצמך אספן?

עטור: אני אספן מושבע.

בראונשטיין: מה שמוביל אותי לשאלה אם אתה חש קושי כלשהו ב"פרידה" מחפצים מסוימים? קושי במכירתם?

עטור: אין בי קושי להיפרד ולמכור חפצים – אפילו כאלו שקרובים ללבי. זהו בעצם מהפך שחל בי מאז שפתחתי את הגלריה. התובנה שהכל זמני בעולם ועובד במחזוריות כמו בטבע תקפה גם לגבי חפצים ומסלולי הנדידה שלהם. הרבה פעמים חפצים שצבר דור אחד, מושלכים או נמכרים על ידי הדור הבא, שלא יודע להעריך או עסוק כבר בטרנדים חדשים. אחד המשפטים ששומעים אצלנו בחנות הכי הרבה הוא "יא אללה, איך זרקנו את זה…" – אם זה תריסים, מכונות תפירה ישנות, שעוני קיר וכו'…

בראונשטיין: לסיום, שלומי, אני חייב לשתף אותך בתחושה העזה שהייתה בי כשנכנסתי לראשונה לחנות-סטודיו שלך: תחושה של אנרגיה טובה. ממש כך. האם זה משהו שכיוונת אליו, שאתה מודע אליו?

עטור: הסטודיו נבנה ופועל מתוך רצון לשנות ולראות עולם יפה, בריא וטוב יותר. עולם שיודע להסתפק במה שיש ולהוציא ממנו את המיטב. עולם שמשכיל לראות את היופי בזקנה וההתבלות של החומר ולרחוש להם כבוד, בדיוק כמו לבני אדם. עולם שמשלים בהבנה עם "חוסר השלמות" ורואה בו את היופי.

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לבקר בסטודיו הייחודי הזה ואף לרכוש מהיצירות הקסומות הנמכרות בו, ובדרך, לזכות לשוחח ולהכיר את עטור, לאמוד מקרוב את קסמו, כשרונו ולהט האמנות שבו, אשר משתקף בכל פריט ופריט ב"ארטיזאכן".

 

 

 

"המשחק" – שירים מאת אילנה יופה: כל כך יפה, כל כך מורכב או: האינדיבידואליסטי אל מול האוניברסליסטי

התמוגגות והתרוממות רוח. אלו היו התחושות העזות שחשתי בתוכי בעת קריאת "המשחק" (יחיד של משחקים), ספר שיריה החדש של אילנה יופה, אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "עכשיו" בעריכתו של פרופסור גבריאל מוקד.

הספר מורכב מאין כמוהו: מחד, קיים בו מימד אינדיבידואליסטי חזק – בו המשוררת מספרת את סיפורה, את חייה. מאידך, האינדיבידואליסטיות של יופה נגועה באוניברסליסטיות ומצליחה לגעת בקורא ההדיוט באשר הוא ובכך בעצם טמון כוחה הלירי של משוררת חשובה זו.

בנוסף, נגעה ללבי העובדה כי יופה מציינת ליד כל שיר ושיר את תאריך כתיבתו – ובנוסף, את שעת כתיבתו-יצירתו המדויקת.

פרט זה מוסיף נדבך של אוונגרדיות וחדשנות לספר כולו ומבסס את יופה לא רק כ"חשובה", כי אם גם, בדרכה הייחודית, כפורצת דרך, כמשנת-כללים – עובדה רבת-ערך מאין כמוה.

"נא לא להפריע, אני מצייר – מפגש מרתק בין התפתחות השרבוט, הקווים ונפש הילד" מאת מיכל בוגין פינברג: חשוב, חינוכי, יוצא דופן בתחומו

לפני מספר שנים למדתי גרפולוגיה ופענוח ציורי ילדים אצל המורה המופלא גלעד שמאע. לימודים אלו פקחו את עיניי לעולם חדש לחלוטין, יצירתי להפליא.

כעת, כאשר קראתי את ספרה החשוב של מיכל בוגין פינברג, "נא לא להפריע, אני מצייר – מפגש מרתק בין התפתחות השרבוט, הקווים ונפש הילד", מצאתי את עצמי מחייך בהנאה בכל פרק ופרק – ולאחר מכן נפעם מידיעותיה המעמיקות, רבות-התבונה, של בוגין פינברג.

בספר פותחת-חושפת בוגין פינברג את עולם הידע שלה בפני קוראיה – הן הורים, הן ילדים, הן אנשי חינוך – ומסבירה, בין היתר, את מהות ציורי הילדים, השרבוטים והקווים השונים, המשקפים את אישיותם ואת נפשם של יוצריהם.

זהו ספר חינוכי ויוצא דופן בתחומו – בשל אי-הביקורתיות של מחברתו, הידע העצום שלה בנושא והדרך הנכונה כל כך – בה היא מעבירה את שלל ידיעותיה לקורא, בספר שלם, רגיש ומעשיר זה.

"הבית המשוגע" מאת ללי ציפי מיכאלי: יפהפה, מעמיק, אמנותי מאוד

בעודי קורא את "הזקנים שלי" (עמוד 88), שירה העוצמתי, מכמיר הלב, של ללי ציפי מיכאלי מתוך ספרה החדש "הבית המשוגע", מצאתי עצמי ממלמל לעצמי – ממש כך: "איזה יופי…"

השיר נגע בי, ריגש אותי ועורר משהו עז ורב-חושי בתוכי.

"הזקנים שלי" מייצג את הספר כולו ואת קולה החדשני, האמיתי מאוד, רב-התעוזה, של מיכאלי, אשר נוגעת בו באופן בלתי-אמצעי בחיים אורבניים בעיר גדולה, במערכות יחסים בין אנשים, ובכלל זה שכנים ובני זוג.

"הבית המשוגע" הינו ספר שירה יפהפה, מעמיק, אמנותי מאוד, הראוי להיקרא על ידי רבים (ואנא הימנעו במקרה זה מאימרתה של שימבורסקה "מעטים קוראים שירה"…), לעורר שלל רגשות ומחשבות ולטעת תקווה – אכן, תקווה. למרות הכל – במין האנושי – מבולבל, מוכתם, בעייתי ומורכב ככל שהוא, וכל זאת בתקווה שגם אתם, ממש כמותי, תמצאו את עצמכם ממלמלים לעצמכם: "איזה יופי…".

"ארץ ישראל ב'" מאת זאב ז'בוטינסקי: חשוב מאין כמוהו, ערכי, חינוכי או: הציונות במיטבה

זאב ז'בוטינסקי, מן המנהיגים הדגולים שלנו, זוכה לכבוד לו הוא ראוי, כאשר עתה, "מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת בגין" הוציאו לאור את הכרך השביעי של המהדורה החדשה של כתבי ז'בוטינסקי, "ארץ ישראל ב'".

כתביו של ז'בוטינסקי מעוררי השראה מטבעם ומעצם ביטויים וכל כולו של ספר זה הוא שיר הלל לאמונתו של האיש.

הספר יוצא לרגל שנת ה-90 למאורעות תרפ"ט ולדעתי ראוי להילמד בכל בתי הספר כחלק ממערכת החינוך הלגיטימית – בעיקר בימים טרופים אלו.

 

"סוף היהדות בארצות האסלאם" בעריכת שמואל טריגנו: חשוב עד כדי מכונן

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הינו ספר חשוב מאין כמוהו אשר כולל 11 מאמרים שנכתבו על ידי חוקרים שונים – האחד טוב מן השני.

הספר עוסק בקהילות היהודיות של העולם המוסלמי ו"מסען" המורכב והייחודי לאחר השואה.

זהו ספר מצוין שיעשיר את אוהבי ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה היהודית בפרט.

"אל העמק הנעלם" מאת צחי ליבנה: מעמיק, רגיש, אופטימי

ישנו משהו נוגע ללב – שלא לומר מכמיר לב – ברבים מסיפוריו של צחי ליבנה, כפי שאלה באים לידי ביטוי בספרו המשובח "אל העמק הנעלם".

ליבנה מדייק, מעמיק ומציג – על אף "הכל" – אופטימיות.

זהו ספר רגיש ומפתיע הטומן בחובו נושאים רבים ומגוונים אשר רובם ככולם ישראליים מאוד ובדרכם הייחודית בונים עוד לבנה בפסיפס הספרות הישראלית בת-ימינו.