חודש: ינואר 2023

יהודה בקון: "לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה."

יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.

הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.

בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.

לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.

והנה הראיון.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?

יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.

האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.

בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?

בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.

בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?

בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.

דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.

בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?

בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.

בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.

בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.

בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.

בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.

בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.

כריסטינה באגן: "כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף."

ב-5.1.23 נפתחת תערוכה קבוצתית מסקרנת בגלריה לוטן (מזל אריה 19, יפו העתיקה) – אשר תימשך שבועיים – העוסקת בנושא הכה טעון "ילדות".

לדידי, אחת מהבולטות שבאמניות המציגות בתערוכה זו היא כריסטינה באגן (ילידת 1985).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לעבודות שלך בתערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו בגלריה לוטן, כריסטינה?

כריסטינה באגן: נושא התערוכה הוא ילדות. עבורי, הנושא הזה הוא בעיקר על רגשות, על מצב של קלילות וחוסר זהירות, מצב של אושר מוחלט.

בילדות, כל הצבעים בהירים וכל האנשים אדיבים, העולם גדול ולא ידוע ועדיין יש כל כך הרבה דברים מעניינים לפנינו! העברתי את התחושה הזו בציורים שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

באגן: שאלה טובה ואני חושבת עליה לעתים קרובות למדי. קודם לכן היה קל יותר לענות על זה, כי ציורים שציירו אמן או פסלים שנוצרו על ידי פסל היו אמנות.

עם זאת, המאה ה-20 הפכה הכל על פיה ואחרי הריבוע השחור של מלביץ' או המזרקה של דושאן, התשובה כבר לא יכולה להיות חד-משמעית כמו קודם.

עבורי, אמנות היא ביטוי של יצירתיות בכל תחום, לא רק בציור או בכיוונים אמנותיים אחרים.

למשל, אמנות יכולה להיות בישול ארוחת ערב או יצירת לבוש לכל היום בבוקר, החלקה או אפילו תכנון דברים לחודש הבא. אתה יכול ליישם גישה יצירתית לכל דבר, וכולנו שולטים באמנות החיים לאורך כל חיינו.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

באגן: האמנות אינה קיימת בפני עצמה, היא אמצעי לבטא את הרגשות והחוויות של יוצרה ושל החברה בכלל. האמנות תמיד הייתה מראה של התהליכים המתרחשים בחברה כרגע. אם האמן מודאג כרגע לגבי נושא פוליטי, אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודתו. למשל, אמנים אימפרסיוניסטים התרחקו מהציור הקלאסי, שבו היו חוקים בלתי ניתנים לשבירה במשך מאות שנים, והחלו להתנסות בצבע, אור וטכניקה. אותם תהליכים התרחשו בחברה באותה תקופה – זו הייתה תקופה של שינויים גדולים בתודעה, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמדע, שהובילו למהפכה טכנית והשיקו תהליכים חשובים בתחומי החיים השונים. האמנות היא רב-גונית ואפילו על פוליטיקה אפשר לדבר בדרכים שונות, תלוי באיזה רגש האמן רוצה לעורר בצופה.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

באגן: יאיוי קוסמה היא אישה מדהימה עם גורל קשה ונחישות יוצאת דופן ועבודה קשה. כיום היא בת 93 והיא האמנית החיה היקרה ביותר. בכל חייה האמנות הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה, כל השאר היה משני.

יאיוי הפכה את כל מה שהיא נגעה בו לאמנות. במהלך חייה עבדה בז'אנרים שונים – ציור, קולאז', מיצב, צילמה סרטים ויצרה קולקציות אופנה, ניהלה שיתופי פעולה עם מעצבי-על. האישה הזו עושה אמנות כי היא פשוט לא יכולה לעשות את זה אחרת. בעבודתה חקרה קוסמה פוביות, טבע, מוות, אינסוף, מרחב. ליאיוי קוסמה יש כיום כ-50,000 יצירות בתיק היצירה שלה, והיא ממשיכה ליצור מדי יום.

התמזל מזלי להיות בתערוכה הרטרוספקטיבית שלה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות – זה היה מדהים! התרשמתי הרבה זמן! כשאני חוזרת לשאלתך לגבי מהי אמנות, אני יכולה לומר בביטחון שיאיוי קוסמה היא יצירת מופת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

באגן: מכיוון שאני בדרך כלל מאלתרת בעבודות שלי, אני רוצה לעתים קרובות ליצור ציור חדש כאשר אני מרגישה מאוד סקרנית לגבי מה אני איצור הפעם, מה תהיה העבודה החדשה שלי? כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף. אני יכולה גם לקבל השראה ממוזיקה, מאנשים מעניינים, נעימות.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

באגן: זה מה שמביא לי הנאה הן מהתהליך והן מהתוצאה. אני עובדת בז'אנר האבסטרקציה, כלומר דימוי חסר אובייקט, ואני מעוניינת ליצור משהו חדש שלא היה קיים בעבר על הפלנטה הזו.

כל עבודה שלי היא יצירת הרמוניה משלי וניתן לומר שזו גם דרך לחקור את עצמי. כשיש לפניי עבודה שמורכבת רק משילוב של צבעים, צורות וקווים ואני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לצייר, זה בדיוק מה שמשדר את המצב הפנימי שלי – ברגעים כאלה יש לי שאלות לגבי למה ציירתי את הצבע המסוים הזה ולמה ציירתי את הקו הספציפי הזה? אני אוהבת את הפסיכולוגיה של האמנות.

בראונשטיין: את ילידת אוקראינה. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך, ובפרט בימים אלו של מלחמה?

באגן: אוקראינה היא מדינה צעירה עם היסטוריה של אלף שנים. צעירה, כי היא נפטרה מהכיבוש הסובייטי והרוסי רק לפני 32 שנים. לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, היו לנו שנים ארוכות של משבר חמור, לאנשים לא היה אמון בעתיד. בתנאים כאלה, אנשים חושבים על מה עוזר לשרוד, האמנות הופכת למשנית, ולכן האמנות האוקראינית המודרנית החלה להתפתח יחסית לאחרונה. בבחירת מקצוע ואוניברסיטה ללימודים, לא ראיתי סיכויי קריירה, אבל הקשבתי ללב שלי, לא למוח שלי, וזו הייתה הבחירה הנכונה. עם תחילת המלחמה באוקראינה עם רוסיה, כל אחד מאיתנו השתנה. אי אפשר להישאר אותו דבר כשאתה רואה איך אלפי בני ארצך נהרגים מדי יום ללא תמורה. נשים, ילדים, צעירים ואנשים מבוגרים – כולם עדיין יכלו לחיות, לאהוב, לבכות ולצחוק, אבל הרוסים הרגו אותם רק בגלל שהם היו אוקראינים. במשך זמן מה מאז תחילת המלחמה, הצטברו בי רגשות, שפרצו אז ויצרתי כמה ציורים, שלאחר מכן השתתפתי בתערוכת צדקה כדי לעזור לאוקראינים. הכסף שנאסף בתערוכה שימש לקניית מזון וחפצים חמים עבור אותם אנשים שבתיהם נהרסו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

באגן: הייתי רוצה שיאמרו עליי בעוד 100 שנה: "האישה הזו חיה חיים מאושרים ומעניינים, ובגלל זה העבודה שלה הפכה את העולם הזה למקום טוב יותר".