חודש: ינואר 2023

רועי ברזילי: "במוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין במוזיאון רמת גן לאמנות בפתיחת תערוכה קבוצתית, את סגן ראש עיריית רמת גן הנוכחי, רועי ברזילי, אודות אמנות ופוליטיקה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראש העיר הנוכחי של רמת גן ידוע כתומך גדול של הקהילה הגאה, רועי. האם גם אתה תומך בקהילה?

רועי ברזילי: בוודאי. כל אדם צריך להרגיש חופשי לעשות מה שהוא רוצה מבלי שיפריעו לו, ולבחור את בחירותיו האישיות במובן הזוגי, בלי שאף אחד יתערב ויביע את עמדתו לעניין הזה, ואנחנו נתמוך ונמשיך, וחיזקנו את המרכז הגאה ברמת גן, ונשמח להמשיך ולקבל פליטי תל אביב מבני הקהילה, כי הם מרימים את העיר הזאת והופכים את העיר הזאת לטובה יותר ולפלורליסטית יותר.

בראונשטיין: בעקבות החוויה שהייתה במוזיאון רמת גן עם העבודה של דוד ריב, "ירושלים של זהב", האם לדעתך צריך לשים גבולות לאמנות?

ברזילי: אני חושב שעם הדמוקרטיה שעוברת על מדינת ישראל, אז פה זה בית המקדש שלה. ובמוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית ערכית, חברתית. זה המקום של העמדות להתמודד.

בכל האומות הליברליות והחופשיות והמערביות, האמנות היא זאת שהצעידה, יחד עם הפילוסופיה, את האומה קדימה. אם זה בהגות, אם זה בתרבות, אם זה בשיטת הממשל אפילו, ואנחנו רואים מה קורה כשמנסים לנגוס בתהליכים של הפלורליזם וחופש הביטוי.

בראונשטיין: ולסיום, רועי, איפה נראה אותך בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2033?

ברזילי: אני רוצה להשפיע על כמה שיותר אנשים. כל פעם לעלות מדרגה קדימה.

בלו סימיון פיינרו: "הדברים הם בחיפוש."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין את האמן בלו סימיון פיינרו (יליד רומניה, 1959) בפתיחת תערוכה קבוצתית במוזיאון רמת גן לאמנות, בה הוא הציג שתיים מעבודותיו על קיר שהוקדש ליצירתו, ובנוסף, במעלית המוזיאון, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, בלו, מה פירוש שמך הפרטי?

בלו סימיון פיינרו: השם בלו הוא על שם סבתא שלי, בלה.

בראונשטיין: וברשותך, מה פירוש שם משפחתך פיינרו?

פיינרו: זה שם רומני. הפירוש שלו זה קמח.

בראונשטיין: אתה מציג נכון להיום כאן, במוזיאון רמת גן. ספר לי על העבודות שלך.

פיינרו: אני מציג את העבודות שלי על הקיר הזה וגם מציג עבודה במעלית. המטרה בלהציג במעלית זה שלא כולם יראו, כי לא הכל רואים בעולם. רואים דברים מסוימים, ודברים אחרים מחסירים.

בראונשטיין: בעבר ראיינתי אמנית שאמרה לי שאמא שלה אמרה לה שהכי טוב להציג בשירותים…

פיינרו: הצגתי עבודה שלמה בשירותים, במוזיאון לאמנות עכשווית באנטוורפן.

בראונשטיין: איך אתה מתאר את העבודה שאתה מציג כאן במוזיאון, monument of nothingness?

פיינרו: זה עוסק באין, זה בדיוק ההיפך ממונומנט שהוא מסיבי ונצחי. פה הדברים הם ארעיים. המונומנט כאן הוא לשים עלה של ורד שגם הוא זמני, הוא מתייבש ונופל, זה בעצם להנציח את הרגע ואת האדם ששם את זה.

בראונשטיין: העבודה הזאת מאוד גדולה.

פיינרו: זאת עבודה שעובדת עם החלל, עם הגודל, עם האור, עם השקיפות. זאת 'עבודה במקום'. זאת אומרת, עבודה שאתה רואה את המקום, ולפי זה אתה מחליט מה יהיה הגודל של העבודה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך ליצירת העבודה הזאת?

פיינרו: שירה. למשל פאול צלאן, שלא במקרה הוא משורר רומני שכתב בגרמנית. צלאן כל הזמן חיפש את הבית, את הזהות שלו.

בראונשטיין: גם אתה מחפש בית וזהות?

פיינרו: כן. הדברים הם בחיפוש.

בראונשטיין: באופן כללי, למה אתה יוצר אמנות?

פיינרו: בשביל הרגע הזה שאני איתך. אם היינו ברחוב זה לא היה קורה.

בראונשטיין: ולסיום, בלו, אתה מזכיר בעיניי מעט במראה שלך את יוסל ברגנר, צייר נפלא שזכיתי להכיר.

פיינרו: הצגתי איתו בעבר בתערוכה קבוצתית. הוא היה אדם יוצא דופן.

"אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" מאת ג'טון קלמנדי: סימבולי, מחכים, קונפליקטי

"באיזו תחנה יורד הגורל", אחד השירים הטובים ביותר בספר "אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" של ג'טון קלמנדי (אשר בעמוד 74), מעיד רבות על אודות עולמו הפנימי של המשורר.

זהו שיר חזק מאוד, בעל סימבוליות רבה, מחכים, ובדרכו אף קונפליקטי, המסמל את קולו הייחודי, הברור, של משורר זה ואת יופי בריאת מילותיו.

"דבש" מאת יובל ששון: מורכבות, יצירתיות ומנעד רגשי רחב-מימדים

"דבש", ספרו החדש של יובל ששון, ריגש אותי ונגע בי.

מורכבות היצירה – והיצירתיות שבה – מכילים מנעד רגשי רחב-מימדים המקיים בחובו דואליות פואטית – הבאה כבמתוך דיאלוג ריתמי בין הדמויות השונות.

ישנו משהו בוגר מאוד בשפתו של ששון והוא גרם לי לרצות לקרוא את ספריו האחרים ולהיפתח עוד יותר אל תוך עולמו העשיר, הרב-גוני.

יהודה בקון: "לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה."

יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.

הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.

בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.

לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.

והנה הראיון.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?

יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.

האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.

בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?

בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.

בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?

בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.

דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.

בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?

בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.

בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.

בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.

בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.

בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.

בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.

כריסטינה באגן: "כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף."

ב-5.1.23 נפתחת תערוכה קבוצתית מסקרנת בגלריה לוטן (מזל אריה 19, יפו העתיקה) – אשר תימשך שבועיים – העוסקת בנושא הכה טעון "ילדות".

לדידי, אחת מהבולטות שבאמניות המציגות בתערוכה זו היא כריסטינה באגן (ילידת 1985).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לעבודות שלך בתערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו בגלריה לוטן, כריסטינה?

כריסטינה באגן: נושא התערוכה הוא ילדות. עבורי, הנושא הזה הוא בעיקר על רגשות, על מצב של קלילות וחוסר זהירות, מצב של אושר מוחלט.

בילדות, כל הצבעים בהירים וכל האנשים אדיבים, העולם גדול ולא ידוע ועדיין יש כל כך הרבה דברים מעניינים לפנינו! העברתי את התחושה הזו בציורים שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

באגן: שאלה טובה ואני חושבת עליה לעתים קרובות למדי. קודם לכן היה קל יותר לענות על זה, כי ציורים שציירו אמן או פסלים שנוצרו על ידי פסל היו אמנות.

עם זאת, המאה ה-20 הפכה הכל על פיה ואחרי הריבוע השחור של מלביץ' או המזרקה של דושאן, התשובה כבר לא יכולה להיות חד-משמעית כמו קודם.

עבורי, אמנות היא ביטוי של יצירתיות בכל תחום, לא רק בציור או בכיוונים אמנותיים אחרים.

למשל, אמנות יכולה להיות בישול ארוחת ערב או יצירת לבוש לכל היום בבוקר, החלקה או אפילו תכנון דברים לחודש הבא. אתה יכול ליישם גישה יצירתית לכל דבר, וכולנו שולטים באמנות החיים לאורך כל חיינו.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

באגן: האמנות אינה קיימת בפני עצמה, היא אמצעי לבטא את הרגשות והחוויות של יוצרה ושל החברה בכלל. האמנות תמיד הייתה מראה של התהליכים המתרחשים בחברה כרגע. אם האמן מודאג כרגע לגבי נושא פוליטי, אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודתו. למשל, אמנים אימפרסיוניסטים התרחקו מהציור הקלאסי, שבו היו חוקים בלתי ניתנים לשבירה במשך מאות שנים, והחלו להתנסות בצבע, אור וטכניקה. אותם תהליכים התרחשו בחברה באותה תקופה – זו הייתה תקופה של שינויים גדולים בתודעה, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמדע, שהובילו למהפכה טכנית והשיקו תהליכים חשובים בתחומי החיים השונים. האמנות היא רב-גונית ואפילו על פוליטיקה אפשר לדבר בדרכים שונות, תלוי באיזה רגש האמן רוצה לעורר בצופה.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

באגן: יאיוי קוסמה היא אישה מדהימה עם גורל קשה ונחישות יוצאת דופן ועבודה קשה. כיום היא בת 93 והיא האמנית החיה היקרה ביותר. בכל חייה האמנות הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה, כל השאר היה משני.

יאיוי הפכה את כל מה שהיא נגעה בו לאמנות. במהלך חייה עבדה בז'אנרים שונים – ציור, קולאז', מיצב, צילמה סרטים ויצרה קולקציות אופנה, ניהלה שיתופי פעולה עם מעצבי-על. האישה הזו עושה אמנות כי היא פשוט לא יכולה לעשות את זה אחרת. בעבודתה חקרה קוסמה פוביות, טבע, מוות, אינסוף, מרחב. ליאיוי קוסמה יש כיום כ-50,000 יצירות בתיק היצירה שלה, והיא ממשיכה ליצור מדי יום.

התמזל מזלי להיות בתערוכה הרטרוספקטיבית שלה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות – זה היה מדהים! התרשמתי הרבה זמן! כשאני חוזרת לשאלתך לגבי מהי אמנות, אני יכולה לומר בביטחון שיאיוי קוסמה היא יצירת מופת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

באגן: מכיוון שאני בדרך כלל מאלתרת בעבודות שלי, אני רוצה לעתים קרובות ליצור ציור חדש כאשר אני מרגישה מאוד סקרנית לגבי מה אני איצור הפעם, מה תהיה העבודה החדשה שלי? כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף. אני יכולה גם לקבל השראה ממוזיקה, מאנשים מעניינים, נעימות.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

באגן: זה מה שמביא לי הנאה הן מהתהליך והן מהתוצאה. אני עובדת בז'אנר האבסטרקציה, כלומר דימוי חסר אובייקט, ואני מעוניינת ליצור משהו חדש שלא היה קיים בעבר על הפלנטה הזו.

כל עבודה שלי היא יצירת הרמוניה משלי וניתן לומר שזו גם דרך לחקור את עצמי. כשיש לפניי עבודה שמורכבת רק משילוב של צבעים, צורות וקווים ואני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לצייר, זה בדיוק מה שמשדר את המצב הפנימי שלי – ברגעים כאלה יש לי שאלות לגבי למה ציירתי את הצבע המסוים הזה ולמה ציירתי את הקו הספציפי הזה? אני אוהבת את הפסיכולוגיה של האמנות.

בראונשטיין: את ילידת אוקראינה. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך, ובפרט בימים אלו של מלחמה?

באגן: אוקראינה היא מדינה צעירה עם היסטוריה של אלף שנים. צעירה, כי היא נפטרה מהכיבוש הסובייטי והרוסי רק לפני 32 שנים. לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, היו לנו שנים ארוכות של משבר חמור, לאנשים לא היה אמון בעתיד. בתנאים כאלה, אנשים חושבים על מה עוזר לשרוד, האמנות הופכת למשנית, ולכן האמנות האוקראינית המודרנית החלה להתפתח יחסית לאחרונה. בבחירת מקצוע ואוניברסיטה ללימודים, לא ראיתי סיכויי קריירה, אבל הקשבתי ללב שלי, לא למוח שלי, וזו הייתה הבחירה הנכונה. עם תחילת המלחמה באוקראינה עם רוסיה, כל אחד מאיתנו השתנה. אי אפשר להישאר אותו דבר כשאתה רואה איך אלפי בני ארצך נהרגים מדי יום ללא תמורה. נשים, ילדים, צעירים ואנשים מבוגרים – כולם עדיין יכלו לחיות, לאהוב, לבכות ולצחוק, אבל הרוסים הרגו אותם רק בגלל שהם היו אוקראינים. במשך זמן מה מאז תחילת המלחמה, הצטברו בי רגשות, שפרצו אז ויצרתי כמה ציורים, שלאחר מכן השתתפתי בתערוכת צדקה כדי לעזור לאוקראינים. הכסף שנאסף בתערוכה שימש לקניית מזון וחפצים חמים עבור אותם אנשים שבתיהם נהרסו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

באגן: הייתי רוצה שיאמרו עליי בעוד 100 שנה: "האישה הזו חיה חיים מאושרים ומעניינים, ובגלל זה העבודה שלה הפכה את העולם הזה למקום טוב יותר".