אני מודה: כאשר קראתי את "ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", ספר הילדים משובב הנפש של סופי רחלנקו אשר ראה אור לאחרונה, פשוטו כמשמעו התמוגגתי.
בספר קיים משהו שאיננו קיים עוד במקומותינו: משהו "אחר" לחלוטין מהנעשה בתקופתנו, ובדרך אמנית יוצאת דופן, מספרת ומאיירת רחלנקו את סיפורי הילדים שלה כמו היו לקוחים מעת אחרת, מעולם אחר, מעידן טוב, נקי, רגיש ותמים יותר.
לסיכום: זהו ספר רב-קסם אשר חובה, לדידי, שיימצא בכל בית ובית בישראל בו גדלים ילדים.
את "הילדה מגוטליב 17", ספרה של מרים רום אשר ראה אור לאחרונה, קראתי בנשימה אחת – היות ולא ניתן להניחו עד לסיומו.
זהו רומן רב-רבדי המרבה בשאלות – ובסודות – אינספור, ומגלה לקורא את תל אביב של ראשית שנות המדינה.
מצאתי אותו ליפהפה, למסקרן ואף לכזה הראוי להיהפך לסרט קולנוע – היות והוא כה יצירתי, חשוף, צבעוני, ולמען הסר ספק: קולנועי לגמרי במהותו.
אין ספק: כתיבתו של אדונירם אבוטבול, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרו רב-התעוזה "דניאל" אשר ראה אור לראשונה בשנת 2018 בהוצאת "ספרי ניב", הינה מה שאני מכנה, הלכה למעשה, "כתיבה חמה".
לאבוטבול יש "יד של סופר" לכל דבר ולא ניתן – פשוטו כמשמעו – להניח את "דניאל" מן היד עד לסיומו.
הספר, מרתק וכתוב היטב, חושף את עולמו יוצא הדופן של הסופר – על שלל מורכבויותיו – לקורא, ואף מייטיב ללמדו אודות החיים, משמעותם והדרך הנכונה לצעוד בם בביטחה, באומץ, באמונה ובאהבה.
בכל פעם שאני רואה עבודה חדשה – או סדרה של עבודות – של האמן רועי רוזן, אני מרגיש שבאופן בלתי-אמצעי – אם תרצו, לגמרי בלתי-נשלט – אני לומד משהו חדש אודות עצמי.
אבולוציה יצירתית תמידית ומגוונת במיוחד קיימת, לדידי, בכל סוגות עבודותיו של רוזן, ויחד עימה, ישנו משהו חי מאוד, חשוף מאוד ואמיץ מאוד בהן, ועל כן, ההתפתחות שלו עצמו מחברת אותי עצמי אל תוך עומק – וסבך – רעיונותיו המטלטלים, מושאיו מעוררי המחשבה, הדמיון והמחלוקת, וסגנונו ה"אחר".
זכיתי לאחרונה לראיין את רועי רוזן (יליד 1963), ובראיון עימו גיליתי עד כמה שאני מעריך את האינטלקט שמאחורי האמנות – כפי שזה בא לידי ביטוי בתשובותיו הכנות – והתוצאות לכך לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, רועי?
רועי רוזן: אני מצייר, כותב, ועושה סרטים. על פי רוב, יש בעבודה ממד של סיפור.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
רוזן: אם הכוונה למקורות אמנותיים – יש מקורות השראה שמלווים אותי לאורך זמן (למשל, גויה, קפקא, חנוך לוין, מיכל נאמן), אבל אחד היתרונות של הפרקטיקה שלי, שכרוכה לעתים בזהויות בדויות ובספקולציות שננטעות בזמנים ובמקומות אחרים, היא שזה מביא להשפעות עומק חדשות. כך, למשל, העבודה בתור מקסים קומר מישקין הפכה את האמנים הלא רשמיים של מוסקבה, שתמיד אהבתי, להשפעה מרכזית ממש בשנות העבודה על הפרוייקט.
בראונשטיין: למה אתה יוצר?
רוזן: כבר כילד הרגשתי שספרים וציורים יכולים לאפשר חירות מהגבולות שמקיפים אותך, לדמיין – ולכן גם לחיות – אחרת. שמעתי את מישל וולבק אומר שסיפורים הם הכרחיים כי הנפש שלנו לא יכולה להסתפק בסיפור החיים היחיד של חיינו, וזו אולי תחושה סמוכה. אנדרה ברטון דיבר על "אהבה וחירות" – מלא פאתוס, אבל שווה את מחיר המבוכה.
בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?
רוזן: אין לה פירוש אחד.
בראונשטיין: מיהם האמנים הבינלאומיים האהובים עליך והאם הם משפיעים על העבודה
שלך באיזשהו אופן?
רוזן: מאחר שלאמנות יש ממד דיאלוגי, אני מייחל להיות מושפע מהרבה אמנים, בהרבה תחומים, כל הזמן. סוגי ההשפעה משתנים מעבודה לעבודה. בנוסף, אחרי שנים של עבודת סולו מוחלטת, בשנים האחרונות בסרטים שלי יש ממד מהותי של שיתוף פעולה, במיוחד עם העורך שלי, מקס לומברג, והקומפוזיטור איגור קרוטוגולוב, וזה תענוג גדול, והשפעה ישירה וממשית.
בראונשטיין: עם מי היית רוצה לעבוד יותר מכל – אם היית יכול לשתף פעולה עם אמן אחד?
רוזן: עם המוזיקאי רוברט ווייאט.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
רוזן: תלוי בעבודה. את הסרט הנוכחי שאני עובד עליו – בפסטיבל קאן, ובלי ריחוק חברתי.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, הכי מכונן, והאם הוא משפיע על עבודתך
כיום?
רוזן: אני לא יודע אם הזיכרון הזה הוא "הכי חזק" ולא יודע איך בדיוק הוא משפיע, אבל הוא זה שעלה לי ראשון כששמעתי את השאלה. הייתי ילד מאוד רגיש ובכיין גדול, ולילה אחד, כשאמי באה לתת לי נשיקת לילה טוב, סיפרתי לה בגאווה שלא בכיתי כל אותו היום. היא אמרה בתגובה שמגיעה לי מדליה, ואני זוכר שבחושך, אחרי הנשיקה, לא יכולתי להכריע אם היא התבדחה, או שבאמת מגיעה לי מדליה. אם אני רוצה לקשר את זה לעבודה שלי, נדמה לי שהיא לעתים קרובות מזמנת שניות תודעתית ורגשית, דברים שמבקשים להיות מצחיקים ומטרידים, נעימים וכואבים או יפים ומקוממים בעת ובעונה אחת.
בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר באמנות שלך, אם ישנו כזה?
רוזן: אני לא חושב שנתקלתי באמן או אמנית שיכולים או רוצים לצמצם את מכלול עשייתם האמנותית למסר.
בראונשטיין: אילו שלושה דברים היית לוקח איתך לאי בודד?
רוזן: סירת מילוט, סנדוויץ׳ וספר.
בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים, לעומת כאלו שלמדו אמנות באופן
ממסדי?
רוזן: רפי לביא נהג לומר שאמנים מלמדים את עצמם ומורים רק עושים להם קיצורי דרך. יש אמנים מצוינים ללא הכשרה מוסדית ויש אמנים שההשכלה לא תשפר את התוצרת שלהם, ולכן אין הבדל ערכי מהותי. אבל בנוסף לקיצורי הדרך שרפי לביא דיבר עליהם, יש באמנות ממדים קהילתיים וחברתיים חשובים, ומבחינה זו יהיה קל יותר לאלו שלומדים מוסדית.
בראונשטיין: ולסיום, רועי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן רועי רוזן בעוד 100 שנים
מהיום?
רוזן: אין לי מושג. ככל שאני בוהה בשאלה, כך אני מבין אותה פחות.
בימים אלו – אם תרצו, ב"ימי קורונה" אלו – אשר התרגשו עלינו בעת הזו, מוצא אני את עצמי צופה יותר ויותר בטלוויזיה.
לאחרונה, גיליתי אוצר של ממש – ללא כל הגזמה: סדרה קומית – מוקומנטרית בגלעין קיומה – "מגן דוד דרום" שמה, אשר מנכסת אל תוכה את שלל העקרונות הקומיים החשובים ביותר, לדידי: נונסנס, כתיבה מצוינת, נבחרת שחקנים יוצאת דופן בכישרונה ובימוי מדויק.
הסדרה משודרת ב"רשת 13" בשעות הלילה המאוחרות (ללא שעה מדויקת, עקב המצב הרגיש בעת הזו) ונותנת אתנחתא קומית-עד-כדי-מדיטטיבית המשכיחה במשהו, ובכן, את הצייטגייסט הנוכחי.
זכיתי לראיין היום את אופיר לובל, במאי הסדרה ואחד מיוצריה (יחד עם שראל פיטרמן ואלעד חן), שהתגלה כאדם מקסים, חכם ובעל תשוקה עזה מאין כמוה לאמנותו, ולהלן הדברים.
דורון בראונשטיין: מהיכן הגיע, אופיר, הרעיון ליצירת "מגן דוד דרום"?
אופיר לובל: אני גדלתי בקיבוץ יד מרדכי שעל יד אשקלון, ואבא שלי היה רופא בחדר מיון באשקלון. כשהגעתי לבקר אותו בעבודה אחרי הצהריים, שמתי לב לדיסוננס שבין הרופאים – וההומור שלהם – לבין הפצועים הקשים שבאים לשם בכל רגע. שם למעשה ניטע בי הזרע הזה, הזרע של הרעיון הזה, עוד כילד. כשפגשתי את שראל פיטרמן ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קומדיה על בית חולים – ושראל עבד בצוות בידור בים המלח – הוא אמר שכדאי שנלך על ים המלח. בסוף הלכנו על צוות של מגן דוד אדום בים המלח. במשך יומיים צילמנו פיילוט על חשבוננו, ערכתי אותו בבית ובניתי לו טריילר, עד שהוא נמכר ל"רשת".
בראונשטיין: אני חייב לומר שזאת סדרה מצוינת. פשוט פנינה טלוויזיונית.
לובל: תודה. זאת סדרה שנכתבה ביחד עם שראל פיטרמן ואלעד חן ובתוך ארבעה חודשים כתבנו 20 פרקים. אני זוכר שישבנו בבתי קפה וכתבנו, עד שסילקו אותנו ועברנו לכתוב באוטו שלי… הייתה לנו כל כך הרבה אהבה, תשוקה ואמונה לסדרה הזאת… איך שאני רואה את זה, עשינו פה נס.
בראונשטיין: איך הייתה עבורך החוויה של בימוי הסדרה?
לובל: זה הבייבי שלי. הבימוי שם הוא מדויק כי הוא חיבור מוחלט למי שאני. מבחינתי, זה ממש אני שם על המסך. זה הפרוייקט שהכי נהניתי לביים כי הוא יצירה שלי. יש משהו מאוד פרש, מאוד אחר, בסדרה הזאת.
בראונשטיין: הסדרה היא מוקומנטרית במהותה.
לובל: נכון. ז'אנר הקומדיה שאני הכי אוהב הוא מוקומנטרי. יש משהו בריאליזם הזה, בהתנהגות הזאת שנטולה כל בימוי, שאני אוהב. יש בזה פשטות ואמת. אני אוהב את הניואנסים הקטנים האלה שמתאפשרים בדוקומנטרי ה"מלוכלך" הזה.
בראונשטיין: היית רוצה שפורמט הסדרה יימכר לחו"ל?
לובל: הלוואי. יש שם משהו שהוא מאוד ישראלי מצד אחד, אבל יכול בעצם להגיע לכל מקום.
בראונשטיין: מהן ההשראות האישיות שלך כיוצר וכבמאי?
לובל: כילד גדלתי על קומיקס – ובעיקר על מגזין הקומיקס "MAD" – ועל קולנוע. לא עניין אותי כדורגל ולא שום דבר אחר. אני פריק של קומיקס ושל קולנוע.
בראונשטיין: ולסיום, אופיר, מה פירוש ההגדרה "אמנות" עבורך?
לובל: אמנות היא דרך הביטוי היפה ביותר שיש לרגש. אמנות היא המחאה של אלה שלא יודעים להניף אגרופים באוויר ולצעוק.
חי תרבות 