"חרוזים למלך" מאת פאביו ליאור רחמים: פנינה ספרותית מבריקה בשמי ספרות הילדים העברית לדורותיה

הן שפתו-סגנונו, הן מושאי ספר הילדים החדש של פאביו ליאור רחמים, "חרוזים למלך", הציתו בלבי תקווה מחודשת בספרות הילדים העכשווית והאירו את יומי בעת קריאתו.

רחמים מרכיב בשפה ספרותית עשירה וצורנית ובמעין קומפוזיציה הרמונית – ריתמית מאוד, על גבול הג'אזית – יצירה המזכירה באיכויותיה את טובי סופרי הילדים לדורותיהם.

הספר מצליח בעזרת יסודות תכניו לתווך בין עלילה צבעונית לבין מוסר השכל חשוב מאין כמוהו – אנטי-קפיטליסטי, אנטי-חומרני ואנטי-חמדני – ועל כן הוא מתאים ככפפה לצייטגייסט הנוכחי.

על אף היותו ספר המיועד לילדים, קיים בו מימד ריאליסטי מאוד, הנכון גם למבוגרים ולעולמם ובכך הוא יוצר סינתזה של קוראים ומנצח את ההקשר הגילאי כביכול.

לסיום, זהו ספר-חוויה חוצה-גיל, זמן ומקום, אשר כולי תקווה שבדרכו יתווה דרך לעוד סופרים בני ימינו להעז, לחקור ולטעת בקוראיהם תמות חדשות, מקוריות ואמיצות – כפי שעשה ברוב עוז רחמים בספרו זה.

רפי פרח: "מעדיף להישכח, אבל לצערי זה כנראה לא הולך לקרות."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן והיוצר האוונגרדי החשוב רפי פרח אודות סרט הקולנוע המצוין שיצר, "היו זמנים בתל אביב", והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספר לי, רפי, על הסרט החדש שלך, "היו זמנים בתל אביב".

רפי פרח: הסרט עוסק במשולש אהבה תל אביבי בין חשפנית לגנגסטר רצחני, וחברו הטוב ביותר מצטלב עם במאי שהמאסטרפיס שלו נגנב ממנו ושני פרחחים המנסים לדרדר זמרת פופ לסרטי פורנו.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

פרח: כתב מראה לערעור התודעה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך? 

פרח: מושפע יותר מהכל מסופרים – האינטנסיביות של הנרי מילר, החולניות של וויליאם בורוז, החופש של בוקובסקי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פרח: עלוקה שהייתי שמח להסיר מעצמי.

בראונשטיין: בסרט הנוכחי ניכר זעם רב, אנרכיזם ואנטי-ממסדיות. האם אתה מסכים עם הנחה זו?

פרח: ניסיתי לעשות סרט כיפי אבל זה מה שיצא.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

פרח: אם הייתי יודע לעשות משהו אחר הייתי מפסיק מזמן ומתחיל לחיות. 

בראונשטיין: לאן אתה שואף להגיע עם הסרט הנוכחי?

פרח: הסרט הזה כבר מת עבורי. מה שמעסיק אותי זה העיבוד הספרותי שלו שעליו אני עובד. כל עוד זה לא יהיה בינוני כמו רוב השיט שיוצא כאן, זה בסדר מבחינתי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את רפי פרח בעוד 100 שנים מהיום?

פרח: מעדיף להישכח, אבל לצערי זה כנראה לא הולך לקרות.

בתיה קולטון: "אמנות זה מבחינתי ניצחון הרוח."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית, הקומיקסאית והמאיירת בתיה קולטון (ילידת 1967), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, בתיה?

בתיה קולטון: קודם כל אני מאיירת. אני מאיירת ספרי ילדים ואמנית קומיקס, ואני גם אמנית תחריט וטקסטיל. אז איך הייתי מגדירה אותה? זה קשה… איך אפשר להגדיר את האמנות שלי? אמנות קו. ותמיד זה יהיה מצחיק.

בראונשטיין: יש משהו קצת אסקפיסטי לדעתי ביצירה שלך. האם את מסכימה לכך, ואם כן, ממה ה"בריחה"?

קולטון: ממה הבריחה…? תמיד יש בריחה. ממשהו שאתה מאוד רוצה לעשות אבל חושב שאתה לא מסוגל לעשות אותו, אז אתה עושה משהו אחר. זה כל הזמן מין חפירה כזאת לעומק, לנסות להגיע לדבר שאתה באמת באמת מרגיש איתו שלם. זה חיפוש, ולכן יש כל הזמן בריחה. כי יש פחדים להתמודד עם משהו מסוים. כל פעם זה בנושא אחר.

בראונשטיין: האם את מודעת לעצב שביצירה שלך – גם כשהוא בא דרך הומור?

קולטון: כן. זאת נקודת המבט, כי החיים הם מאוד עצובים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

קולטון: ההשראות שלי כל הזמן מתחלפות אבל תמיד יהיה קיים בהן משהו היסטורי. אני תמיד הולכת ל"פעם" כי אני מאמינה ששמה נוצרו דברים נורא חשובים, ומזה ההשראות שלי. כל דבר שאני רואה חדש, אני תמיד רואה את כל הגלגול שלו, אז אני משתדלת לחפש את הדור הראשון.

בראונשטיין: את מאמינה שהקרבת עבור האמנות שלך ברמה האישית?

קולטון: הקרבתי שקט נפשי. כמו שעל זוגיות צריך כל יום לעבוד, אז גם על היצירה צריך לעבוד כל יום, וזה תמיד מפחיד שזה לא יקרה, שזה לא יהיה, מה יהיה הדבר הבא, האם זה רלבנטי, האם אני רלבנטית, האם זה יעניין… זה כל הזמן דו-שיח כזה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

קולטון: אמנות זה מבחינתי ניצחון הרוח.

בראונשטיין: את לא חושבת שהמדינה הזאת קצת קטנה למידותייך?

קולטון: אני עושה גם דברים בחו"ל, אבל אני לא טסה. יש לי פוביה מטיסות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על היצירה שלך כיום?

קולטון: זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא שקיבלתי מכות. קיבלתי הרבה מכות מההורים שלי. אבל היה צריך לתפוס אותי בשביל להרביץ לי.

בראונשטיין: למה הרביצו לך?

קולטון: זה עניין של ניצולי שואה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את בתיה קולטון בעוד 100 שנה מהיום?

קולטון: כמישהי סקרנית שכל פעם עשתה משהו אחר, שכל פעם שינתה. כמישהי שקצת חתרה נגד, שקצת הייתה חוצפנית.

שהם סמיט: "היוצר הוא אנדרוגינוס."

לאחרונה זכיתי לראיין את הסופרת שהם סמיט (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שהם?

שהם סמיט: לא שימושית. אני שמחה שהיא משמשת כמה אנשים, אבל היא אמנות לקומץ אנשים כנראה.

בראונשטיין: את לא מודעת לכך שיש לך קהל מעריצים גדול?

סמיט: קטן.

בראונשטיין: אני מכיר אישית מעריצים רבים שלך.

סמיט: אני חושבת שהגעתי בדיוק אל הקומץ של האנשים הכי רציניים שמוקירים ספרות. אבל הייתי רוצה להגיע לעוד אנשים.

בראונשטיין: מתוך כל הספרים שכתבת, מהו הספר שהיית אומרת שהוא הכי "אישי" שלך?

סמיט: הכי אישי הוא כנראה "הוםסנטר", וגם "דודה לאה מאת שומיש".

בראונשטיין: מה הופך אותם ל"אישי" מבחינתך?

סמיט: ב"דודה לאה מאת שומיש" בגלל שהוא עוסק בכתיבה, בחיים של אישה כותבת, אז אני מרגישה שכתבתי קצת את עצמי דרך לאה גולדברג, ו"הוםסנטר" זה פשוט ספר שקצת מבוסס על המשפחה שלי, מהחיים שעברו טרנספורמציה.

בראונשטיין: האם את מגדירה את היצירה שלך כאמנות נשית, והאם בכלל, את מאמינה שיש דבר כזה אמנות נשית – וזאת לעומת אמנות גברית?

סמיט: אני חושבת שהיוצר הוא אנדרוגינוס. אני לא כל כך אוהבת את הסיווגים האלה, אבל אם תדחק אותי אל הפינה אז כן, זה יותר נשי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

סמיט: מים. אוויר.

בראונשטיין: מיהי הסופרת האהובה עלייך?

סמיט: קלריס ליספקטור.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שהם סמיט בעוד 100 שנה מהיום?

סמיט: מספיק שיזכרו. שיקראו. לא אכפת לי שלא יידעו את השם שלי, אבל יישמח אותי לדעת שאיזה ספר שלי החזיק מעמד בעוד 100 שנה.

גד אולמן: "אני לא אמן מיוסר שעושה לעצמו מתוך כאבי בטן. אני עושה דברים שאנשים יתחברו אליהם."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן הרב-תחומי המגוון והמשפיע גד אולמן (יליד תל אביב, 1935), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, גד?

גד אולמן: אני אמן רב-תחומי. מהרגע שנולדתי עשיתי כל מיני דברים שההורים הייקים שלי ראו בזה טירדה ועונש. הם גערו בי שאני לא מסודר בזמן שהייתי מחבר, בונה ויוצר דברים משאריות של כל מיני דברים מהרגע שאני זוכר את עצמי. בגיל 11 עשיתי תיאטרון צלליות והתחלתי אחר כך ללמוד טכנאות רדיו.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

אולמן: עירוב של רעיונות שבאים כמו הבזקים, מעין השראות, והיכולת לעשות מאותם רעיונות מלאכת כפיים מספיק טובה מידע טכני, כדי להגשים אותם ושייראו טוב ושתהיה קומוניקציה עם הצופים שלי. זה מה שאני מחפש. אני לא אמן מיוסר שעושה לעצמו מתוך כאבי בטן. אני עושה דברים שאנשים יתחברו אליהם.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אולמן: כל דבר מעורר בי אסוציאציות.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

אולמן: כי אני לא יכול אחרת. נולדתי ככה. אגב, גם אחי ואחותי הם אמנים.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על היצירה שלך כיום?

אולמן: הזיכרון הכי חזק שלי הוא שבאתי לבוש בבגדים נקיים, מצוחצחים, עם מפית בחולצה ומסורק יפה לגן ילדים עירוני בגיל ארבע בערך, כי ככה הסבא והסבתא וההורים שלי ציפו שאני אתלבש לגן, וראיתי שכל הילדים האחרים היו מטורללים, פרועים, לבשו מכנסי ג'ינס או מכנסי חאקי קרועים, והרגשתי שאני במקום הלא נכון.

בראונשטיין: אתה בן 86 היום. אתה עדיין יוצר?

אולמן: כאילו כלום. היום שיחקתי במטקות בים, אני נוסע לים עם אופניים. כשאני יוצר – לגיל אין שום משמעות.

בראונשטיין: היית מערב פוליטיקה ביצירה שלך?

אולמן: בשעתו. בשנות השבעים הייתי מעורב פוליטית ועשיתי הרבה מאוד עבודות אקטואליות. כיום אני לא עושה את זה. כיום אני עוסק יותר בחיים ובמוות ובמצוקות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את גד אולמן בעוד 100 שנים מהיום?

אולמן: זאת יומרה. אבל כן הייתי רוצה שתהיה תערוכה רטרוספקטיבית ליצירתי ממהלך כל השנים והמקומות שהייתי בהם, ואם יהיה קטלוג מהתערוכה, הוא יהיה התזכורת. אני לא יכול לדמיין לעצמי בכלל עוד 100 שנים קדימה.

"במדבר דברים" מאת דנה חפץ: רגיש, קונקרטי, מסוגנן

"שבעים ושלושה", הקטע הרגיש ומכמיר הלב שבספרה החדש והמצוין של דנה חפץ, "במדבר דברים", מביע רבות אודות האמנות הצרופה של חפץ.

זהו מעין סיפור קצר המספר אודות חיים בתקופת הקורונה הנוכחית.

כתיבתה של חפץ קונקרטית, נגישה ומסוגננת לעילא, ולדידי, מעל הכל – רבת-רגשות וצורנית.

הספר כולו – וקטע זה בכללותו – נוגע ללב ומאוזן בתקווה, פואטיות וזעקה אנושית: לעולם טוב יותר, ולאנושיות – מעט אנושית יותר.