חודש: אפריל 2017

עדי עציון-זק: התגלמותה המזוקקת של מהות המונודרמה

בימים אלו מעלה עדי עציון-זק, מחשובות יוצרות המונודרמה הפועלות כיום בישראל, את יצירתה "קולו של גורל – מריה קאלאס".

במונודרמה זו – כמו בקודמותיה – מוכיחה עציון-זק מידה יוצאת דופן של עוצמה בימתית, כישרון טקסטואלי ומוזיקלי ורב-רבדיות – הן בביצוע והן בבימוי.

זכיתי לראיין היום את עציון-זק הגרה בתל אביב, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה – והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: "ראשית, עדי, מהי ההגדרה האישית שלך לאמנות שלך?"

עדי עציון-זק: "אני יוצרת, שחקנית, זמרת, כותבת מונודרמות ומעצבת תערוכות. אני כותבת לעצמי את הדברים שלי. אני כותבת לפה שלי."

בראונשטיין: "בעיניי את אמנית קברט אולטימטיבית."

עציון-זק: "זה לא לגמרי נכון. אני גם קברטיסטית. בקברט יש שירה שיש בה המון ציניות, פגיעות וגם סקסיות. זה לא רק השטח שלי, אבל אני בהחלט גם קברטיסטית."

בראונשטיין: "ספרי לי על המופע הנוכחי שלך."

עציון-זק: "קולו של גורל – מריה קאלאס" זו מונודרמה אודות חייה של מריה קאלאס, וכמו בכל יצירה שלי, גם ביצירה זו יש מוזיקה בפנים. זוהי מונודרמה מוזיקלית. במונודרמות שלי תמיד יש צדדים רבים. באמנות שלי אני עושה קולאז' של שילוב אמנויות: טקסט, שירה, מוזיקה, תנועה, עיצוב ובימוי."

בראונשטיין: "אם היית נאלצת – מכל סיבה שהיא – לגור באי בודד, מה היית לוקחת איתך?"

עציון-זק: "הייתי לוקחת איתי טקסט ולומדת תפקיד כי הלימוד הוא תהליך שאני מאוד קשורה אליו."

בראונשטיין: "האם את מרגישה צורך או רצון להיות במיינסטרים או שאת מאושרת מהמקום האוונגרדי שבו את פועלת?"

עציון-זק: "אני נמצאת בתוך תיאטרון. אני כבר 20 שנה משחקת בתיאטרון "גשר" אבל אני עדיין קוראת לעצמי יוצרת של מופעים קטנים, מונודרמות על נשים גדולות מהחיים."

בראונשטיין: "ולסיום, עדי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עדי עציון-זק בעוד 100 שנים מהיום?"

עציון-זק: "אני לא עוסקת בזה כי אני לא רוצה שהסוף יתחיל בכלל. אני עסוקה בלהיות כאן."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לרכוש כרטיס למופע הנוכחי של עציון-זק, "קולו של גורל – מריה קאלאס" ולחוות את החוויה המפעימה הזו, החד-פעמית והרב-רבדית, של הכניסה אל תוך עולמה הייחודי של אמנית חשובה זו.

חיים ספטי: מגדולי המשוררים העבריים בני זמננו

לאחרונה נחשפתי לשלושה ספרי שירה מצוינים: "האהבה הלבנה", "דו"ח על יתרת הנפש" ו"הזמן קורס, ניתך", אותם כתב משורר אחד: חיים ספטי.

הגילוי המופלא של יצירתו הברוכה הימם אותי.

הליריקה הכה ייחודית שלו והסגנון אשר מביע את טביעת האצבע הפואטית שלו הינם מרהיבים מאין כמוהם.

ספטי מצליח בשיריו למהול כאב ואהבה, רכות ופילוסופיה מעמיקה, ומצליח לגעת ולרגש את הקורא עד בלי סוף.

אני ממליץ בחום לקנות את ספריו אלו ולהגות בשיריו עוצרי הנשימה.

יש בהם עזות נפש, יופי צרוף וייחוד-קולי שכמוהו לא קראתי-שמעתי זה זמן רב.

סאלח אלקרא: "אמנות זה כל דבר שיכול לרגש אותנו, לקחת אותנו למקומות אסתטיים ולעשות לנו נחת ויופי."

בימים אלו מציג האמן החשוב והיצירתי להפליא סאלח אלקרא את התערוכה "פתאום פרח" בגלריית בן עמי (רחוב החשמל 12, תל אביב, טלפון: 03-5612733).

זכיתי לראיין לאחרונה את אלקרא בן ה-60 – נכון לכתיבת שורות אלו – תושב דלית אל כרמל, אודות תערוכה זו, והתוצאות לפניכם.

"ספר לי, סאלח, אודות התערוכה הנוכחית שלך."

"התערוכה "פתאום פרח" באה בהמשך לתערוכה שעשיתי בגלריה שלי בדלית אל כרמל. אני מציג בה ציורים שהם בעצם סיפורים של אחרי השריפה בכרמל. מדברים רעים יוצאים גם דברים טובים ואחרי השריפה בכרמל – הדבר הרע – קרה דבר טוב: האדמה נחשפה לשמש והפרחים היו משהו מכוכב אחר. זה השפיע עליי ורציתי להדגיש את הדבר הטוב הזה, את הפרחים האלה, שיצאו מתוך הדבר הרע, מתוך אותה שריפה."

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?"

"הייתי אומר שאני בתפר שבין הריאליזם למופשט."

"מהן ההשראות שלך?"

"במשך השנים ספגתי דברים בתת-מודע, בין היתר בעבודה שלי עם אמנים כסוכן ועוד לפני כן, כשהייתי אסיסטנט של מספר אמנים בעין הוד, ביניהם מרסל ינקו, ג'ניה ברגר ואביגדור סטימצקי."

"מיהם האמנים האהובים עליך?"

"אני מאוד אוהב את קופפרמן, את רייזמן, את מרסל ינקו ואת רפי לביא."

"אתה דרוזי. האם עובדה זו משפיעה על עבודתך?"

"את התווים של המוזיקה כתבו לכדור הארץ. תווים זה תווים. לכולם יש את אותם תווים. אין צבעים מסוימים לעדות מסוימות."

"האם אתה מרגיש במידה של אפליה כלפיך בעולם האמנות בגלל היותך דרוזי?"

"מעולם לא הרגשתי שאיש מתייחס אליי בצורה של אפליה. אני מרגיש נהדר. אני קובע לעצמי את הקצב ואני לוקח את עצמי למקומות הטובים."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"אני שמח בחלקי. אין לי שאיפות להיות מוצג בחללים הכי נחשבים בעולם. אם זה יבוא – זה נפלא, אבל אני לא אילחם כדי להגיע לשם."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה כל דבר שיכול לרגש אותנו, לקחת אותנו למקומות אסתטיים ולעשות לנו נחת ויופי."

"ולסיום, סאלח, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"כמי שקיבל מתנה ענקית מאלוהים."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לבקר בתערוכה המצוינת "פתאום פרח" של אלקרא בגלריית בן עמי, לעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו ואף לתאם איתו ביקור בגלריה שלו בדלית אל כרמל בטלפון: 054-4211750 וכך להיחשף לעבודתו הייחודית, היצירתית להפליא, למתנה הענקית שהוא אכן קיבל מלמעלה.

 

"אהבות לא שלמות" מאת יצחק רובין: ספר החודר לעומקה של הנשמה באשר היא

יצחק רובין איננו רק סופר כי אם גם במאי קולנוע.

עובדה זו ניכרת בספרו המופלא "אהבות לא שלמות", מן הספרים היפים והרגישים שראו אור בעת האחרונה.

סגנונו של רובין מהדהד בכל שורה ושורה. זהו סגנון קולנועי, ויזואלי מאוד, מהיר וייחודי.

לא משנה היכן מתקיימת ה"סצנה", לאן ה"פריים" מכוון: קולו של רובין נשמע דרכו צלול, בהיר וחזק.

הסיפורים מגוונים ונעים ממקום למקום ברחבי העולם אך השורה התחתונה ניכרת בכולם כבאחד: אהבת האדם, אהבת הכתיבה ואהבת הביום: הן המילולי והן זה-הרק-נראה כמילולי, כאשר בעצם הינו קולנועי-פיוטי במהותו.

אני ממליץ בכל פה לקנות את הספר ולקרוא אותו בשקיקה.

הן הקולנועיות שבו, הן נושאי הסיפורים, הינם יפים מאין כמוהם, צלולים וחודרים לעומקה של הנשמה באשר היא.

"החקלאי" מאת רגב הרוש: ייחודי, רגיש ומרגש

"החקלאי" מאת רגב הרוש הינו רומן ביכורים חשוב ונוקב הכתוב בשפה בהירה וקריאה.

זהו ספר העוסק בכל אותם נושאים ההופכים את כולנו לאותו "חלק" מאותו קולקטיב – אם תרצו, נרטיב – ישראלי.

זהו ספר על מאבק, על קיום, על חיים ועל אובדן. 

הרוש הצליח לרקום ברומן אצילי זה עולם פיוטי של אדם החי בחלל זה, בעולמנו המורכב, הפרוץ לעתים לרווחה – על שלל פורענויותיו.

אני ממליץ בכל פה לקרוא ספר זה, להיכנס לעולמו של סופר חשוב זה ולהיפתח אל "הדבר שלו": הייחודי, הרגיש והמרגש.

"ספרו של עמנואל – מדריך לחיים נינוחים ביקום": ספר חשוב בספרייתם של אוהבי הז'אנר

במשך שנים ארוכות קיבלו פט רודגסט וג'ודית סטרנטון את מסריו של עמנואל, וזאת באמצעות תקשור.

עמנואל הינו ישות של אור ואמת אשר מוסר את מסריו באופן פיוטי.

הספר, החוגג 30 שנה לקיומו, רואה אור עתה בהוצאת אסטרולוג והוא ללא ספק חשוב ומשמעותי בספרייתם של אוהבי ז'אנר זה.

"הכול אפשרי בקלות ובפשטות: מדריך להעצמה עצמית" מאת בטי נעים: מדריך ההעצמה האולטימטיבי או: ספר המוביל אל האור

"הכול אפשרי בקלות ובפשטות" הוא מדריך העצמה מצוין, שלא לומר, מדריך ההעצמה האולטימטיבי.

במדריך חשוב זה נותנת בטי נעים עצות מעולות ומועילות למחשבה ולביצוע קלים ומדויקים.

זהו ספר שיוציא את הטוב ביותר הקיים בכל אחת ואחד, ספר המוביל אל האור.

מרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להניחו ולשחררו, או שמא הוא זה שלא הסכים לוותר עליי?

כך או כך, זהו ספר מומלץ ביותר שיכול להפוך את חייו של כל אדם אשר יקרא אותו – לעומקו ועל בוריו – לטוב לאין שיעור.

"אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943" מאת חייקה קלינגר: נס של תיעוד, נס של זיכרון, נס של מורשת

חייקה קלינגר יצרה נס – אין דרך אחרת לתאר זאת – בכתיבת יומניה שנכתבו במחבוא בפולין ב-1943, אשר לימים ערך אותם בנה, אביהו רונן.

ב"אליכם אני כותבת" ניתן בהחלט לומר שקלינגר מנסה לענות על הלבטים הקיומיים שליוו אותה בזמן כתיבת יומניה.

יומנים אלו הינם מן היומנים הראשונים שהגיעו אל מחוץ לפולין הכבושה עוד בעת מלחמת העולם השנייה והם מרגשים, יפהפיים, צלולים וקשים במהותם מעצם הנושא הבלתי-ניתן לתפישה.

ביומנים אלו אף נמסר מידע ראשוני אודות הלחימה האמיצה בגטאות והאופי המיוחד של לחימה זו.

קלינגר מגלה ביומנים חשובים אלו, אשר ברבות השנים הפכו לספר החשוב הזה אשר ראה אור בהוצאת יד ושם, כישרון כתיבה חזק ונדיר ויחד איתו רצון עז להנציח את קורות העת ההיא, את קורותיה שלה ואת קורות חבריה ועמה.

כולי תקווה שספר זה ייכנס לתכנית הלימודים דרך משרד החינוך ויהווה אבן דרך בלימוד השואה ובתוכה את דרך האומץ הנדירה של לוחמי הגטו האמיצים בימים הקשים ביותר שידע העולם בעת המודרנית.

"בממלכת התיל" מאת מיכאל קראוס: ספר חשוב לאין שיעור הראוי להילמד בבתי ספר ובכך לתרום להנכחת השואה ולהנצחתה

כל מי שמכיר אותי יודע עד כמה שהשואה – ותיעודה – קרובים ללבי.

רק לאחרונה הרציתי אודות ספרי "המלכות של אושוויץ" בנושא השואה בכלל ואושוויץ בפרט.

ספרו של מיכאל קראוס, "בממלכת התיל", הינו יומן משוחזר של קראוס מן השנים 1942-1945 אשר ראה אור בהוצאת יד ושם החשובה.

הספר, המתאר את מסע חייו של קראוס במחנות המוות הנוראיים ביותר – וביניהם אושוויץ – איננו קל מתוקף הנושא, אך חשוב לאין שיעור.

זהו ספר שראוי להילמד בבתי ספר בארץ ובעולם ובכך לתרום להנכחת השואה ולהנצחתה.

הספר מלווה בציורים מרהיבים של מיכאל קראוס אשר גם הם מוסיפים נופך של תיאור – לא מילולי כי אם ויזואלי – לספר חשוב זה.

נירית טקלה: יופי עוצר נשימה של תרבות, אותנטיות ומורשת

אחד מן היסודות החשובים ביותר של אמנות באשר היא הינו האותנטיות.

ניתן להעמיס רבדים רבים על יצירת אמנות, אך האותנטיות הופכת אותה לקיימת או ללא-קיימת, למשמעותית-על-זמנית או למקומית, לרגעית.

עבודותיה היפות של האמנית נירית טקלה מעידות על האותנטיות החזקה והחשובה שלה ובה בעת, מביעות יופי עוצר נשימה המכיל בתוכו תרבות ומורשת.

טקלה, ילידת אתיופיה, מביעה בציוריה הרגישים את מורשתה, את תרבותה, את האותנטיות המכוננת שבה.

את עבודותיה היפות ניתן לראות באתר שלה: http://www.nirittakele.com.

זכיתי לראיין לאחרונה את טקלה, ילידת 1985 (בת 31, נכון לכתיבת שורות אלו), רווקה הגרה ברמת גן, והתוצאות לפניכם.

"איך את מגדירה את הסגנון שלך, נירית?"

"הסגנון שלי הוא פיגורטיבי מופשט. יש דמויות בעבודות שלי אבל הן מופשטות."

"מהן ההשראות שלך?"

"זיכרונות, דמיון, וגם התרבות, סיפורי העם וחיי היום-יום של העדה האתיופית, אליה אני משתייכת."

"האם את מרגישה יותר אתיופית או יותר ישראלית – בחיים ובאמנות?"

"אני לגמרי ישראלית – אבל זה ישראלית שנמצאת באמצע. עליתי מאתיופיה לארץ בגיל שש, אבל מאחר שאין לי זיכרונות מאז, אני מרגישה שאני ישראלית לכל דבר. העניין הוא שהחברה מצביעה עליי כל הזמן בגלל הנראות שלי. כל הזמן מתייחסים לזהות שלי ככה שזה אומר לי שאני אתיופית על אף, שכאמור, אין לי זיכרונות משם."

"את מרגישה מחוברת לתרבות האתיופית?"

"בהחלט. אני מחוברת ואוהבת את התרבות האתיופית שהוריי מעבירים ומנחילים לי ובתוכם גם את היסודות של כבוד וענווה. אני גם אוהבת את הצבעוניות שקיימת באמנות האתיופית, למשל בעבודות הרקמה."

"מהו המסר שאת רוצה להעביר דרך האמנות שלך?"

"אני רוצה להעלות מודעות לחברה בכלל. הגדרות מפרידות אותנו ולא מקדמות. כולנו פה בסופו של דבר ממקומות שונים."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"בכל מוזיאון בעולם, למשל ב"מומה". בארץ הייתי רוצה להציג במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל."

"מיהם האמנים האהובים עלייך?"

"אני אוהבת את הצבעוניות בציוריו של דייוויד הוקני, את הנושאים בציוריו של דייגו ריברה, את האמן הגרמני בזליץ, את העבודות וההדפסים של לארי אברמסון וגם את שרון פוליאקין."

"האם יש דבר כזה לדעתך "אמנות נשית"?"

"לא. לדעתי אין אמנות נשית או גברית. יש סממנים שאתה יכול דרכם לזהות אם זו עבודה שיצר גבר או שיצרה אישה."

"מהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים?"

"זה מעולה. מי שלא צמח בבית ספר לאמנות, יש בו את העניין החופשי שהוא הולך איתו. מבחינתי אפשר גם בלי בית ספר, למרות שלי, באופן אישי, הלימודים ב"שנקר" זה תהליך שעשה לי טוב."

"ולסיום, נירית, איך היית רוצה שיזכרו את נירית טקלה בעוד 100 שנים מהיום?"

"בעוד 100 שנים – אני מקווה שיזכרו את העבודות שלי ואני מקווה שנגעתי באמנות שלי בלב הצופה, שכן עשיתי איזה משהו."