חודש: ספטמבר 2016

שרון רשב"ם פרופ: על השראה אינסופית, יצירה כהכרח קיומי והקיבוץ כמושא יצירתי או: "אמנות היא העיטור של הספר של החיים שלנו. אמנות מבטאת את עצם הקיום שלנו."

שרון רשב"ם פרופ הינה ציירת ייחודית מאין כמוה.

ציוריה מצליחים לגעת בצופה בהם בלפיתה מודעת ותת-מודעת.

הם מעוררים מחשבה ורגש. הם יפים ומדויקים בעומקיהם וברובדיהם הרבים, המגוונים.

נופיה בציוריה הם נופיה. אמירתה האמנותית היא ללא ספק אמירתה שלה. ייחודית. אישית מאוד.

רשב"ם פרופ, בוגרת "אבני", היא ילידת 1967 (בת 49 נכון לכתיבת שורות אלו), נשואה ("מאוד מאוד באושר," כדבריה, ואם לשלושה ילדים "מקסימים", כהגדרתה). היא גרה במושב גאליה אשר על יד רחובות.

זכיתי לראיין אותה היום ל"חי תרבות" ודבריה – הן אלו שבהקשר האמנותי, הן אלו שבהקשר הקיומי-פילוסופי, ריגשו אותי עד מאוד – ואף האירו משהו פנימי בי.

והתוצאות לפניכם.

"ראשית, שרון, אני חייב לשאול אותך למקור שם משפחתך רשב"ם."

"אני צאצאית של הרשב"ם, רבי שמעון בן מאיר, שהיה מבאר תורה, פרשן."

"ולך עצמך יש זיקה דתית?"

"לא. לי אין זיקה דתית. אפילו להיפך. הזיקה שלי היא אנושית – לא דתית. מאוד חשוב לדעתי שלאדם יהיו אבני יסוד פנימיות שלא יהיו כתובות באיזה ספר. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" מספיק טוב לי."

"איך היית מגדירה את הסגנון שלך?"

"אישי. הציור היה תמיד הכרח שהיה יותר חזק ממני. הציור הוא הבעה של רגש. ציור זה כמו לנשוף על זכוכית ולשרטט את הבבואה שלך עליה, ואז אתה יודע שאתה שם. אם לא הייתי מציירת, הייתי בן אדם אחר. אני מציירת כי אני מאוד אוהבת – וצריכה – לצייר. בין אם יקבלו אותי ובין אם לא – אני אמנית. אמן עובד כי הוא נהנה לעבוד – אחרת הוא יפסיק."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות היא העיטור של הספר של החיים שלנו. אמנות מבטאת את עצם הקיום שלנו. הציור נותן בבואה של מה שאתה מרגיש, של איך שאתה חי."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עלייך בכל הזמנים?"

"ישנם שלושה. ידיד רובין, כי הוא היה ידיד אישי שלי. הוא צייר יליד קיבוץ גבעת חיים איחוד, ובמשך שמונה שנים ציירתי אצלו בסטודיו. הוא ללא ספק האמן שהכי השפיע עליי ושהכי הייתי מקורבת אליו. בנוסף, אני אוהבת גם את אורי רייזמן ואת עמית קבסה."

"מיהו האמן הבינלאומי האהוב עלייך?"

"אני מאוד אוהבת את מרלן דומא."

"האם לדעתך קיים הבדל בין אמנות שאישה יוצרת לעומת אמנות שגבר יוצר?"

"כן. אמנות נשית לא רואים מספיק."

"מה דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"דעתי היא שגם זה יעבור."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן אינסופיות. זה יכול להיות משפט שאני שומעת, בן אדם שעומד בתחנת אוטובוס, זה יכול להיות איזה זיכרון או תמונה מאלבום. כל החיים האלה הם השראה. רק צריך לשים לב."

"אם היית צריכה לבחור בין ג'קסון פולוק, מרינה אברמוביץ' או ג'ף קונץ, במי מהם היית בוחרת?"

"הייתי בוחרת במרינה אברמוביץ'. לא בגלל שהיא אישה, אלא כי יש המון רגש באמנות שלה, המון התייחסות לאנושיות, והיא כל כולה בתוך האמנות שלה."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"במוזיאון עין חרוד. יש לי הרבה עבודות שקשורות להיסטוריה שלי בקיבוץ גבעת חייים איחוד ולכן הייתי רוצה להציג שם, כי מבחינתי זה סוג של "להגיע הביתה". אני תמיד אהיה קיבוצניקית במהות שלי."

"מהי העבודה שלך שאת הכי גאה בה?"

"יש לי המון עבודות שמחולקות לסדרות. העבודה הכי משמעותית שלי היא סידרה שנקראת "כבר ארבע וחצי" שכוללת עשרות פורטרטים, עשרות ילדים, שכל אחד מהם יושב בתוך מלבן עץ, והיא באה לספר על השעה שבה יצאנו מבית הילדים לבית של ההורים בקיבוץ."

"זו הייתה טראומה עבורך?"

"אני לא יכולה להגדיר את זה כטראומה. הייתה לי ילדות מאתגרת, כי הייתי ילדה רגישה."

"ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו את שרון רשב"ם פרופ בעוד מאה שנים מהיום?"

"אם יזכרו אותי אני אשמח מאוד. נקודה."

*

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר של האמנית החשובה והייחודית הזאת, ואף לרכוש את אחת מיצירותיה כדי שזו תעטר את קירות ביתכם, כדי שזו, אם תרצו – תעטר את הספר של החיים שלכם.

האתר של שרון רשב"ם פרופ הינו:

http://www.sharon-prop.com

 

"וזה נגמר באהבה" מאת ישראל אפרים בר-און: על יופיים – וחשיבותם – של ההנצחה, הכנות וההומור ככלי מפתח בספרות היהודית

כמה יופי טמון בספר המופלא והמרגש "וזה נגמר באהבה" של ישראל אפרים בר-און.

כמה רגשות צרופים בו.

ומעל הכל – כמה כנות.

כנות חותכת בבשר, נוגסת-כל, כנות רושפת, חושפת, עמוקה ומעמיקה.

כנות של חיים. של מוות. של שואה.

*

וכמה הומור…

הומור מורכב: ישיר, אך עמוס במשמעויות ובתתי-משמעויות, מכופלות, עם קפלים ומעמקים ביניהם. הומור יהודי. ייחודי. מנצח ונצחי.

הומור "אחר".

כתיבתו של בר-און הינה מקורית מאין כמוה. זוהי כתיבה רלבנטית: אישית מאוד, אך עם זאת, אוניברסלית-פנורמית.

הספר בן ה-303 עמודים מכיל 28 סיפורים טעונים רגשית וטעוני רגש. סיפורים מעוררי מחשבה ועיון מעמיק. סיפורי-שורש יפהפיים המעוררים הזדהות.

גם בי. גם בגילי הצעיר יחסית.

אני קורא לאנשים הצעירים, הדיגיטליים, כן, דווקא לכם, קוראיי הנאמנים, לקרוא את הספר המופלא ומעורר ההשראה הזה.

ללמוד ממנו על החיים "אז" ולעמוד על החיים "אז" – לעומת החיים "היום".

והרי ללא הדיגיטציה – החיים שניהם דומים.

הזמן מתקצר ומתחבר.

חיים ומוות.

אמת.

יהדות.

ושואה.

והומור… כן, כמובן… איך לא… ההומור…

*

בשורה התחתונה: זהו ספר על שורש. על אהבה. על תקווה.

בשורה התחתונה: זהו אחד הספרים היפים והחשובים שראו אור בשנים האחרונות בישראל.

אנא קראו אותו. למדו ממנו.

הרחיבו את אופקיכם בעזרת כתיבתו המופלאה, הייחודית כל כך, ה"אחרת", של ישראל אפרים בר-און.

"אדום: 50 סיפורים על אהבה ותשוקה של גדולי הספרות בעולם": ארוטיקה כובשת באמצעות מילים – אז והיום

אוסקר ויילד כתב: "אני יכול להתמודד עם כל דבר, מלבד פיתוי".

יש משהו מדויק במשפט זה כדי לתאר את הלך הרוח של הספר החדש "אדום: 50 סיפורים על אהבה ותשוקה של גדולי הספרות בעולם" שראה אור בהוצאת "אסטרולוג".

הספר, בן ה-382 עמודים, מכיל סיפורים אירוטיים אשר בהם ישנו מתח מיני – אך כזה הנזהר שלא ליפול אל תוך מלכודת התיאור הפורנוגרפי.

הספר כולל יצירות של גדולי הספרות לדורותיה, ביניהם ויילד, צ'ארלס בוקובסקי, ד. ה. לורנס, ועוד רבים וטובים, ואף מכיל מספר יצירות מאת הסופרות הישראליות החשובות נילי וייל והדס קרן.

זהו ספר חשוב ביותר בתחומו, המרחיב את הדעת – ואת הלב – בנושא כה משמעותי זה.

אין לראות בנושא זה טאבו כלל וכלל כי אם חלק אינטגרלי – ורלבנטי – מחיינו כיום, וניתן באמצעות הסיפורים ליצור מעין תמונה פנורמית, רחבה מאוד, המייצגת את ההבדלים בכתיבה האירוטית אז – והיום.

כדאי ואף רצוי להקיש מן הסיפורים שבספר אל תוך תפישת האירוטיקה כפי שהיא בעינינו-אנו, ללמוד ממנה, ולהרחיב הן את ידיעותינו בנושא, הן את יישום ידיעות אלו בחיינו.

גוסטבו בר ולנזואלה: אהבת ישראל כאמנות ריאליסטית או: "ישראל. ביום-יום. זאת ההשראה הגדולה שלי."

היפר-ריאליזם, אותו זרם אמנות ייחודי הבא לידי ביטוי בציור פיגורטיבי, ידוע בניסיונו להשגת מראה מציאותי ככל שניתן בציור.

בעיניי, גוסטבו בר ולנזואלה, הוא מלך ההיפר-ריאליזם של ישראל.

ציוריו, גם אלו העוסקים בנושאים יום-יומיים – יש שיאמרו אף ג'נריים – מותירים ניצנים ומשקעים של מחשבה, של רעיון ושל עומק רב-רובדי בכל המתבונן בהם עם כוונה, עם רצון כן לראות "מעבר".

קולו החזק, האחר, ונקודת המבט המעמיקה והפילוסופית שלו, נשמעים-נראים למן המרחקים, ועבודותיו הן כאלו שינצחו את הזמן, יישארו בחיים – הן באמנות, הן בהיסטוריה – עוד שנים רבות.

זכיתי לראיין היום את ולנזואלה, שהתגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, נעים הליכות, חכם ורהוט, וזאת על אף שלא נולד בישראל – כי אם בצ'ילה, ממנה עלה לארץ בשנת 2004. המבטא הספרדי הכובש שבפיו מוסיף לו עוד נדבך של חינניות וקלילות כובשת.

ולנזואלה בן ה-42 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1974), הינו "פרוד פלוס שתי בנות", כדבריו, הגר ברמת גן.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, גוסטבו?"

"ריאליזם לכל דבר. יש אנשים שרואים בעבודה שלי היפר-ריאליזם. הבסיס שלי זה טכניקות אירופאיות קלאסיות. זה מה שלמדתי בצ'ילה כילד, עם מאסטר. וגם למדתי ריסטורציה והיסטוריה של האמנות."

"מהן ההשראות שלך?"

"ישראל. ביום-יום. זאת ההשראה הגדולה שלי. יש הרבה דברים שמרגשים אותי פה בארץ, כמו הרחוב, האנשים… הכוונה שלי היא להראות את חיי היום-יום בארץ בעיקר לאנשים שחיים בחו"ל, שבדרך כלל לא רואים ולא מכירים את הארץ חוץ ממה שהם רואים בחדשות: את המלחמות, וכו'. ישראל היא ההשראה שלי. ממש השראה. אני אומר תודה לישראל כל יום על הקריירה שלי כצייר."

"אתה ממש ציוני."

"אני ציוני ופציפיסט. זה מאוד חשוב שישראל תהיה קיימת עבור היהודים. אני חוויתי אנטישמיות בצ'ילה. יש שם הרבה נאצים שברחו מאירופה במלחמת העולם השנייה, כמו שהם ברחו לארגנטינה. יש בצ'ילה גם את הקהילה הפלשתינאית הכי גדולה בעולם. אני לא אדם קיצוני. הבעיה היא כשהדת הופכת למשהו קיצוני, איסלאמיסטי."

"אתה מגדיר את עצמך צייר פוליטי?"

"לא. אני לא צייר פוליטי. אני מאמין בדמוקרטיה. כאדם חופשי – עם חופש בחירה. בזה אני מאמין. גם כאדם וגם כאמן. אני בעניין של הפילוסופיה, לא בעניין של הפוליטיקה. אם יש מישהו או משהו שהוא נגד ישראל – אז אני תמיד עם ישראל. תמיד בצד של המדינה. אני סוציאליסט."

"מהי העבודה שלך שאתה גאה בה יותר מכל?"

"יש לי ציור של אקורדיוניסט. זה בחור שיושב ברחוב הרצל ברמת גן ומנגן ברחוב. הוא בא מהחברה הרוסית ומאוד קשה לו. הוא מתפרנס מלנגן ברחוב. אני מתרגש מההיסטוריה שלו. לציור קוראים "יונה האקורדיוניסט"."

"היכן היית רוצה יותר מכל להציג?"

"בארץ – במוזיאון ישראל. בעולם – בניו יורק."

"מה דעתך על סצנת האמנות בישראל?"

"בישראל, האמנות היא כמו המדינה – חדשה. כי המדינה עצמה היא חדשה יחסית. אנחנו עושים היום היסטוריה כי אנחנו בעצמנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות בימים אלו. יש אמנות ישראלית ויהודית. האמנות בארץ מאוד אקטיבית. יש גלריות, יש פעילות. בסך הכל, אין לי ביקורת על סצנת האמנות בארץ."

"מה דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אני חושב שהיא לא מתאימה לתפקיד."

"מה דעתך על ציירים אוטו-דידקטיים לעומת כאלו שלמדו אמנות בכלל וציור בפרט בצורה מסודרת, ממסדית?"

"הטכניקה של מי שלומד – זה כמו הרכב שלו. אם יש לך כלים – אתה נוסע יותר טוב, זה הכל. אבל אני מאוד פתוח. הכל לגיטימי. למרות שאני למדתי לימודים קלאסיים, אני מאוד פתוח לכל, גם לציירים אוטו-דידקטיים."

"אם תצטרך יום אחד לגור על אי בודד ותוכל לקחת איתך רק שלושה צבעים, באילו צבעים תבחר?"

"אני חושב ש… תמיד אני אקח איתי אדום. זה צבע שאני משתמש בו הרבה. וגם צהוב, וכחול."

"ולסיום: איך היית רוצה שיזכרו את גוסטבו בר ולנזואלה בעוד 100 שנים מהיום?"

"כצייר שאהב מאוד את ישראל, שנתן תמיד כבוד לישראל. כצייר – שהיה חלק מההיסטוריה של האמנות הישראלית."

*

אני ממליץ לכם בחום לרכוש יצירת אמנות של גוסטבו בר ולנזואלה. האתר שלו הינו http://valenzuelarts.wixsite.com/israel

 

כמו כן, ולנזואלה אף מלמד באופן פרטי טכניקות ציור ריאליסטיות קלאסיות.

לתיאום מפגש עמו: 054-9246080.

 

 

 

"בית הקפה של נורה אפרון" מאת ורד שנבל: הרומן הישראלי הטוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנת 2016

ג'ניפר איגן.

זה השם שעלה בראשי למן תחילת קריאת ספר המופת "בית הקפה של נורה אפרון" שכתבה ורד שנבל, מן החשובות שבסופרות שאי-פעם קראתי.

ג'ניפר איגן וגם, לעתים, זיידי סמית'.

שתיים מן הסופרות המודרניות האהובות עליי.

*

ורד שנבל רקמה בספר כה ייחודי זה דמויות מורכבות, מכמירות לב, נוגעות עד לעומקי הנשמה בלבו של הקורא באשר הוא.

הסיפור הייחודי הוא קולנועי-חזותי במהותו. ניתן לראות באופן ממשי את הדמויות ואת קורותיהן, את מיקומן על מפת העולם (או אם תרצו, הגוגל-מפה, אם ניקח מעט מן ההקשרים הטכנו-תרבותיים בהם עוסקת גיבורת הרומן, ליב).

זהו ספר כה מומלץ עד כדי "אין מילים".

ממש כך. הוא הותיר אותי פעור-פה, המום מיופיו, ב"אין מילים" לתאר את עוצמתו-גדולתו-כבירותו, את מורכבותו הרגשית, הדינמית, הסוחפת, המהפנטת, הלירית-סיפורית.

עוד ריגשה אותי העובדה שהדמויות המשניות (זו של ניסן, בעיקר) כה מאירות את הדמויות הראשיות. אם תרצו, במין פרוז'קטור אנושי.

גם המשניות, כמו העיקריות, יוצרות פסיפס ספרותי-קולנועי השואל שאלות אקזיסטנציאליסטיות מעמיקות את כולנו.

שאלות על זהות, על מקום-מיקום, שאלות על דרך.

*

את הרומן שלי, "הזונות של פתח תקווה", אשר ראה אור בישראל בשנת 2009, כתבתי ברובו בניו יורק. תחילתו באיסט וילג', בדירתו של בן זוגי דאז ג'וש, אחר כך באפר איסט סייד בדירתה של אשתי (כיום גרושתי וחברתי הטובה ביותר) וונדי, ואחר כך, בחנות שלי, Apollo Braun, אשר הייתה ממוקמת ברחוב אורצ'ארד 193 בלואר איסט סייד.

את סופו כתבתי בדירתה של אמי בפתח תקווה.

הדמויות שאני בחרתי בספרי הינן מורכבות מאוד אומנם, אך דמויותיה של שנבל נותנות לי מימד חדש – הן לכתיבה וללמידת הכתיבה ושיפורה, הן להשראה, הן לחיים.

עם זאת, חשתי גאווה: מצאתי הקבלה מסוימת בשני הסיפורים ששנינו סיפרנו. לפחות מבחינת החיפוש, השאלות הקיומיות, הקשיים.

*

ספרה עורר בי געגוע – גם אם מסוים – לנסוע ולבקר בעירי שעזבתי.

אכן. ספרה של שנבל עורר בי את הגעגוע ואת המחשבה לעשות זאת. עורר בי אקטיביזם.

וזהו כוחו של ספר.

לרגש. להמם. לעורר. להשפיע. לסחוף.

"בית הקפה של נורה אפרון" הוא ללא ספק הרומן הישראלי הטוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנת 2016.

אנא קראו אותו.

הוא יגרום לכם לראות דברים אחרת.

להבין.

לחמול.

להתגעגע אל מישהו, אל משהו – מעין פנינה – עמוק בתוככם.

"הרומנטיקן" מאת מריו ורגס יוסה: אודות תשוקות, מאבקים, תככים ו-אהבה

מריו ורגס יוסה, הסופר המהולל יליד פרו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, הוא ללא ספק מבכירי הכותבים הלטיניים בני זמננו.

ברומן החדש שלו, "הרומנטיקן", אשר ראה אור בימים אלו בהוצאה החשובה "אחוזת בית", הוא נע בין שתי עלילות ומתמקד בדמויות ייחודיות ויוצאות דופן החיות את חייהן בערים מרוחקות זו מזו.

כמו בספרו המצליח "תעלוליה של ילדה רעה", אשר ראה אף הוא אור ב"אחוזת בית", גם כאן, צפויים הקוראים להתאהב ברומן ייחודי זה, שופע ההומור, על הרומנטיקנים באשר הם.

הרומן כתוב בשפה שהיא ריח, שהיא טעם. להלן: שפה עשירה וייחודית – לאוהבי ספר באשר הם.

עם זאת, ורגס יוסה מותח ביקורת בספר חשוב זה על המבנים החברתיים שבארצו, מה שמוסיף לו עוד נדבך של יופי ושל עוצמה.