למן הסיפור הראשון ועד לאחרון הרגשתי שאני חש אהבה – ממש כך – ולעתים אף מאוהבות – במושאי סיפוריה של מיקה אלמוג המאוגדים בספר "ציפייה" (אשר ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017).
גם כאשר הייתה לי ביקורת מסוימת – מרחפת כצל – אודות רצונה של אלמוג לחבר בין כמה שיותר זהויות ולהדגיש את רגישותן ואת עובדת היות רגישותן אוניברסלית – גם אז, המשכתי לשעוט בין מילותיה, בין רעיונותיה, לאהוב – ולהתאהב.
"ציפייה" הוא ספר גדול המכיל פנינים ספרותיות אמיתיות וזהו ללא ספק אחד מקובצי הסיפורים היותר יפים שראו אור בארץ.
הסיפורים הטובים בקובץ בעיניי הם: "פעמונים", "מחזור ל"ב גאה להזמין", "סדקים", והטוב מכולם – וזה שריגש אותי יותר מכולם – "סדרי עולם".
בכל אחד מהם – ואף באחרים – קיים משהו בלתי ניתן להגדרה בחוכמתו, ביופיו, בתעוזתו ובישירותו וכל מה שנותר לי לעשות הוא להמליץ לכם לרכוש את הספר, לקרוא ולהעבירו הלאה.
הוא ראוי לחיות – ולהחיות – משהו כמוס, מודחק, חי מאוד, אשר קיים גם בכם.
חי תרבות 