לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר המצוין אורן מרקוביץ (יליד 1983), אשר עבודתו מאז ומעולם הזכירה לי שילוב ייחודי – אך עם זאת מקורי מאוד – שבין יצירתו המאוחרת של ז'אן מישל בסקיאט, ובין יצירתו המוקדמת ביותר, החתרנית משהו, של וילם דה קונינג.
משהו ביצריות של מרקוביץ, בפאגניות שלו, תמיד משך אותי, ובראיון עימו ניסיתי לרדת לעומק בחירותיו האמנותיות, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורן?
אורן מרקוביץ: זו שאלה מורכבת מאוד, והתשובה עליה אפילו יותר מורכבת. בגדול, אני לא כל כך אוהב להגדיר את האמנות שלי. יש לי הסתייגויות מכך, מכיוון שמאוד קשה להגדיר אותה בכמה משפטים.
מאז ומתמיד ראיתי את עצמי קודם כל כצייר, אף על פי שאני יוצר במגוון מדיות, כגון: כתיבה, שירה, מוסיקה ואובייקטים פיסוליים, הציור היה תמיד העיסוק האמנותי המרכזי אצלי.
מבחינה אישית אני רואה את האמנות שלי כסוג של יומן פנימי, נפשי, רעיוני ורוחני. סוג של אינדקס לרעיונות ולתחושות שלי. מבחינה אקדמאית ומתודית אני מלקט מספר שפות ציוריות שונות לכדי עבודה אחת שיוצרת שפה אישית.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
מרקוביץ: ההשראות שלי הן רבות ומגוונות מאוד כאדם בכלל וכצייר בפרט. אני עסוק המון בהתבוננות על העולם.
החיים היומיומיים עצמם – בעיקר בפן האסתטי שלהם – מעניקים לי הרבה מאוד השראה. הסביבה האורבנית והנוף האורבני, מקומות, אנשים, פרצופים, אובייקטים, צבעים וחיבורים בין אובייקטים לאובייקטים במרחב.
מצד אחר, אני צורך המון אמנות בחיי היום-יום שלי. בין אם מדובר במוסיקה, קולנוע, ספרות, שירה, הגות, ובין אם ציור ופיסול. אני מאוד אוהב אמנות, מושפע ממנה ואף מתכתב עמה בעבודותיי.
בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?
מרקוביץ: אמנות היא שפה. שפה מיוחדת וייחודית. כמו כל שפה, גם האמנות במהותה היא אמצעי, הביטוי הגדול והנפוץ ביותר שיש לאדם, לאמן, לבטא את עצמו דרכה. הדבר שמייחד את האמנות משאר השפות בעולם הוא שהאמנות יכולה ואף מסוגלת להפעיל את כל החושים על ידי צריכה שלה והשימוש בה. מלבד זאת, אני רואה באמנות כסוג של יקום מקביל בפני עצמו שפוסע לצד המציאות היומיומית המוכרת לנו. האמנות לעתים מתכתבת עם המציאות, מושפעת ממנה ואף מגיבה אליה. לפעמים הן מתנגשות ביניהן ולפעמים חיות בהרמוניה יחדיו.
בראונשטיין: למה אתה מצייר?
מרקוביץ: אני לא רק מצייר. אני עושה עוד כמה דברים חוץ מלצייר ואני יוצר במגוון מדיות חוץ מציור. מה שכן… מאז שאני זוכר את עצמי פשוט ציירתי. מאז ומתמיד ידעתי שאני קודם כל צייר. ההורים שלי צוחקים על זה עד היום, שעוד כשהייתי פעוט בלול ואחרי זה כילד, בכדי להשתיק אותי באמת היו פשוט מביאים לי צבעים ודפים והייתי יושב ככה שעות, מצייר ומקשקש את עצמי לדעת.
מאז שהייתי ילד תמיד הרגשתי שפעולת הציור היא הדרך הטובה ביותר בשבילי לתקשר עם העולם החיצוני.
אני בנאדם שאוהב לדבר ולבטא את עצמו בדיבור. יש לי פה גדול, אבל כשאני מוצא את עצמי סופסוף סותם את הפה קצת ומצייר, אני שם לב שיוצאים לי הדברים היפים והמדויקים ביותר.
אני לא רואה את הציור כפעולה שנובעת מאהבה, אלא כצורך הבעתי בסיסי. יש ציירים שאוהבים לצייר. אני לא מאלו. אני מהציירים שמוכרחים לצייר. בשבילי הציור היא פעולה גופנית, נפשית ורוחנית בסיסית ומהותית בחיי.
בדומה לפעולות גופניות בלתי רצוניות או רצוניות כגון נשימה, אכילה וכדומה.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן כיום?
מרקוביץ: יש לי הרבה מאוד זיכרונות ילדות, בעיקר כאלו שקשורות לטראומות, חרדות ודברים שהשאירו בנפשי חותם עד היום. גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין עם הורים מדהימים, אחים נפלאים ובכלל, משפחה טובה. אבל אני חושב שאני פשוט אדם מאוד רגיש וכילד הייתי גם כן מאוד רגיש מבפנים. לא כל כך ידעתי איך להכיל את הרגשות הללו ואיך לשתף אותן ולהוציא אותן החוצה, אז הייתי קצת פרא אדם. ילד טוב, אבל קצת פרא. מצייר אבל גם מתאגרף וקופץ מכל מיני חומות. נופל וקם. מרביץ ובוכה.
עם השנים, ודאי שכל זה התמתן אצלי אט אט, אבל הכל נכנס לאמנות שלי, הן מבחינה טכנית ומתודית והן מבחינה פורמליסטית וקונספטואלית. הזיכרונות שלי והחיים משפיעים מאוד על החיים שלי. מספיק לבנאדם/לצופה להתבונן בעבודות שלי בכדי לדעת מה אני עובר בחיים היומיומיים שלי. על מה אני חושב באותו הרגע. מה אני מרגיש ומה אני באמת רוצה להגיד. אמרתי כבר בהתחלה שהאמנות שלי היא מאין יומן פנימי אישי ונפשי.
בראונשטיין: האם אתה מאמין במזל, בגורל, או באלוהים?
מרקוביץ: אני אתחיל בזה שאני אדם מאמין. אני לחלוטין מאמין באלוהים. האלוהים שלי הוא רוחני, לא דתי. האלוהים שלי הוא אלוהים טוב, אוהב ומייטיב, הוא לא אלוהים מעניש. אני אדם שהוא בחיפוש מתמיד אחר משמעות. משמעות נשגבת לקיום האנושי, ובכלל לחיים ולהוויה. שלושת הדברים שהזכרת פה הם מושגים רוחניים ומטאפיזיים. לשלושתם יש חלק בלתי נפרד בחיי האישיים ובנפשי, לכן הם גם חלק בתי נפרד מיצירתי.
מדי פעם הם באים לידי ביטוי גם באופן ויזואלי ויצירתי.
בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה ביצירת אמנות?
מרקוביץ: להשקפתי, האמנות בכלל והציור בפרט הן פעולות פוליטיות במהותן. עצם הבחירה של האדם לעסוק באופן רציני ומקצועי בדבר כמו אמנות, זו כבר אמירה ברורה ואפילו פוליטית. עם זאת, לרוב אינני מערב פוליטיקה ביצירתי. לפחות לא באופן מופגן או מחאתי. אני לא עושה זאת כי אני פשוט לא מאמין בזה. אני לא מאמין שאמנות יכולה באמת לשנות משהו בשדה הפוליטי והמדיני. אמנות כן יכולה להגיב לנושאים כמו פוליטיקה ואף ראוי שהיא תעשה זאת, אך מניסיוני, מקצועיותי ואף טעמי האישי, רוב רובה של האמנות הפוליטית היא פלקטית, בינונית ופשטנית. יש מעט מאוד, מעט מדי, אמנות פוליטית טובה וראויה.
בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?
מרקוביץ: השאלה הזו גורמת לי לתהיות מכיוון שאין דבר ספציפי שאני יכול לחשוב עליו בהינף מחשבה שלא אצייר. מצד אחר, יש ציורים שאני איהנה להתבונן בהם אך ככל הנראה לא אצייר אותם. דברים קיטשיים מדי, דברים אלימים במיוחד או מורבידיים. כנראה שלא אצייר משהו שלא מייצר בתוכי שיח פנימי, ענייני וכנה.
בראונשטיין: האם לדעתך ציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי בהכרח טובים יותר מציירים אוטודידקטים?
מרקוביץ: ראשית, כנראה שצריך להגדיר מה זה "טוב יותר" או "טובים יותר". אני חושב שבאופן כללי לציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי יש יותר "כלים". לאו דווקא כלים טכניים. יותר כמו כלים פורמליים, רעיוניים ומתודיים.
זה לא אומר שצייר שלמד באופן אוטודידקטי יהיה בהכרח פחות טוב מצייר אקדמאי, אך להשקפתי אמנים/ציירים שלומדים באקדמיה או באופן ממסדי אחר יהיו בעלי כלים יותר נרחבים. דבר זה ישפיע לרוב על איכות האמנות, טיבה והשיח שהיא מייצרת. לי אישית הלימודים האקדמאים תרמו באופן עצום ומשמעותי ביותר על טיבה של האמנות אותה אני מייצר.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אורן מרקוביץ בעוד 100 שנים מהיום?
מרקוביץ: בעיקר כאדם טוב וישר, ואחד שתרם דבר או שניים.
חי תרבות 