חנה סהר: "אני מצלמת בדרך של לרקוד עם אלוהים. בענווה."

החל מה-14.10.21, תציג חנה סהר – הצלמת האיקונית, בעלת העין הייחודית ונקודת המבט הריאליסטית והחדה – לדידי, אחת הצלמות החשובות הפועלות במקומותינו – את "פרויקט הוויטרינות": פרויקט עצמאי, אשר מטרתו, בין היתר, היא להנגיש אמנות לציבור הרחב – ללא כל פילטרים – ולשלב ערכים של קיימות יחד עם פעולה לשיפור החזות של המרחב הציבורי, וזאת באמצעות שיפוץ של חלונות ראווה נטושים ומוזנחים והפיכתם לחללי אמנות לכל דבר אשר יציגו תערוכות מתחלפות.

נכון לעת הזו, פועלות בפרויקט החשוב הזה שתי ויטרינות אשר בהן מציגה סהר את עבודותיה החזקות-פרונטאליות: בוויטרינה אשר ממוקמת בדיזנגוף 154 מוצגת מעין מיני-רטרוספקטיבה של עבודותיה במהלך השנים הרבות של פעילותה: תצלומים מהסדרות "בינגו הנסיכה" (1997), "אשלון ביוטי" (2010), "חשופים" (2014), ועוד.  

בוויטרינה אשר ממוקמת בדיזנגוף 172 מוצגות עבודותיה המהוות חלק מהסדרה "מציאת חן" (2020), המוצגת לראשונה, ובה ניכר השינוי הבולט שעברה האמנית בסדרה הזאת.

ולאספנים שביניכם: לרגל הפתיחה, העבודות יוצאו למכירה במחירים זולים משמעותית מן המקובל, החל מ-800 ש"ח לעבודה מקורית חתומה, ועד ל-8,000 ש"ח.

לאחרונה זכיתי לראיין את סהר (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את העבודה שלך, חנה?

חנה סהר: חיבור לרוחני וניסיון להעביר לדימוי על ידי פעולת הצילום.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

סהר: חיבור ללב.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

סהר: אני טובה בזה. יש לי את היכולת להעביר על ידי דימוי הרגשות וחוויות וליצור קיצור דרך למתבונן.

בראונשטיין: מיהו הצלם האהוב עלייך?

סהר: אני אוהבת במיוחד את בוריס מיכאלוב.

בראונשטיין: האם את מסכימה לקיומה של ההגדרה 'אמנות נשית' – וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

סהר: אני מאמינה בזכר ונקבה ברא אותם. תמיד הייתי גם וגם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

סהר: יש באמנות את המילה אמת.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע עלייך – ולו באיזשהו אופן – כאמנית – היום?

סהר: בלילה, במיטה, תמיד ידעתי שיש עוד ישויות איתי בחדר ותמיד ידעתי בלבי פנימה שמשהו שם אוהב אותי. אני מצלמת בדרך של לרקוד עם אלוהים. בענווה. תמיד משאירה מקום לאלוקי להיות ולהתקיים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את חנה סהר בעוד 100 שנים מהיום?

סהר: זה לא ממש מעניין אותי. מעניין אותי העכשיו. לגרום לאנשים להיות טובים יותר, שמחים יותר, ומחוברים לאני הפנימי שלהם. אני מקווה שהאומנות שלי מצליחה בזה, כי הנתינה שלי היא דרך הצילום.

עמית גביש: "אני יוצרת אמנות כי אני יכולה."

באחד הימים הלוהטים של אוגוסט השנה (2021 הרותחת), מצאתי את עצמי נדחס אל תוך מונית יחד עם חבריי הטובים ושוחרי האמנות חנה ואמיר, אשר אמרו לי שאני חייב – כלשונם: "פשוט חייב" – לחוות אמנות במרחב הציבורי ולשם כך אנו נוסעים ל… ובכן, ראשון לציון.

כאשר הגעתי למקום – הסדנא לאמנות ברמת אליהו – למן הרגע הראשון התחברתי והבנתי את חבריי ואת הרצון העז שלהם שאגיע לשם, ש"אחווה משהו אחר".

מבין היצירות השונות שהוצגו במקום – הן בסדנה עצמה, הן במרחב הציבורי על מכמניו השונים – התחברתי יותר מכל לעבודתה הייחודית של האמנית עמית גביש.

גביש הצעירה (ילידת 1995), היא חברה בקהילת בוגרים של תנועת תרבות "קיבוץ עירוני" בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. כחלק מהקבוצה הזאת, היא וחבריה לומדים במסלול ייחודי במדרשה לאמנות בבית ברל.

בעבודותיה המורכבות – בשלל המדיומים – מצאתי הכלה ודיוק, סמלים, מטפורות ו"אובייקטים בתוך אובייקטים", והיה ביצירתה משהו כמו-דאדאיסטי המהווה ביטוי לתפישתה אודות האוניברסליות ומחזור החיים.

לאחרונה ראיינתי את גביש, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה שלך "סלפי עם השכונה", עמית. האם על אף המדיומים השונים אשר הוצגו בה קיים בה קו מקשר, והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר לקהל באמצעות העבודות?

עמית גביש: התערוכה "סלפי עם השכונה" בסדנא לאמנות ברמת אליהו, היא תערוכה המגלמת בתוכה חומרים ותהליכי יצירה מארבע שנים של שוטטות בשכונה והיא חלק מניסיון לענות או לפעול ביחס לשאלות כמו: האם אני שייכת לכאן? איך אנשים בשכונה מגיבים לאמנות? מה תפקידי בתור אמנית בשכונה? מה תפקידי בתור בן אדם שהיגר לשכונה מתוך בחירה, ולא מתוך מצב קיים או הכרח? מה הופך את מרחב החיים שלי לביתי או לא ביתי? איזה סוג קשרים יש בין התושבים בשכונה? ומה הבעיות שהם מזהים בתשתיות של השכונה, במשאבים שהעירייה משקיעה או לא משקיעה? ועוד.

העבודה האמנותית שלי ביחס לשכונה מתקיימת אצלי מהרגע שעברתי לגור בה, והתערוכה מהווה מעין נקודת עצירה והתבוננות על מה שקרה עד כה.

ריבוי המדיומים אמור לתת, מבחינתי, חוויה של עומק, של הסתכלות על תוכן אחד או עניין אחד, דרך פריזמה רחבה יותר. המסר כנראה נע בין דברים יומיומיים שאנשים לא שמים עליהם את הדעת או את תשומת הלב, והפיכתם לדבר אסתטי, שמבליט את חוסר המשמעות בקיומם. איזה רצון שלי לשקף משהו שנראה כמעט מובן מאליו, ולתת לו חשיבות אולי אבסורדית קצת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

גביש: זו שאלה טובה. מנקודת מבט קצת ביקורתית, אני יוצרת אמנות כי אני יכולה. אני יוצרת אמנות כי גדלתי בסביבה שעודדה אותי לעשות זאת, שהעניקה לי את התנאים להתפתח בתחום הזה. אפשר להגיד שלהיות אמן בהווה הזה, במדינה הזאת, זה עניין פריבילגי מובהק. וביחס לזה יש לי קול בראש צדקני כזה, שאומר לי תעזבי את השיט הזה ותעבדי במפעל – ככה תייצרי שיוויון מעמדי חברתי בחיים, ככה תתנגדי בצורה אקטיבית ל"חוק הטבע" הזה. מצד שני, עמוק בתוכי אני מרגישה שזה המקום שאני שייכת אליו, שכשאני יוצרת אני ממלאת את התפקיד שלי, אני מרגישה שלמה יותר. ואולי השילוב של שני הקולות, הוא התקווה הקטנה שלי שהאמנות שלי תתעסק בשאלות חברתיות גדולות יותר מעצמי, שתצליח באמת להפגיש אותי עם אנשים ודעות שונות משלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות בעינייך?

גביש: המילה אמנות מגלמת בתוכה מפגש בין חומר לרוח.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גביש: קשה לי להגדיר אותה, אני עושה דברים מאוד שונים במקביל – יש בה את הצד שמנסה להיתלש מהארצישראליות הויזואלית ולהשתייך יותר לאמנות עכשוויות בחו"ל, ויש בה את הצד שמאוד רוצה להשתייך או באיזשהו מקום להמציא זרם אמנותי ארצישראלי שמתעסק בתרבות, במקום ספציפי ובאנשים מכאן. הייתי מגדירה את עצמי כאמנית רחוב.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו – או לומדים, בלשון הווה – אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

גביש: אני חושבת שלימודי אמנות באופן מסודר לא בהכרח מלמדים אותנו להיות אמנים, כמו שהם מלמדים אותנו "להתנהג" כמו אמנים. כוונתי היא שיש הרבה דגש על השיחה סביב האמנות, ניים דרופינג, נורמות של אמן לא במעשה אלא בתיאוריה, נטייה כזאת לגרום לנו להאמין שיום אחד נמכור את העבודות שלנו או שבכל אופן כדאי לנו להשקיע בזה, כי רק ככה יכירו אותנו. פחות קיים דגש באשכרה ללמוד אמנות. לדעתי ללמוד אמנות זה פשוט קריעת תחת בדיוק כמו ללמוד לנגן על כלי ולרצות להיות נגן מקצועי, או לעבוד במוסך.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

גביש: בכיתה ד', כשגיליתי שאחד הילדים בכיתה לא יכול לצאת לטיול בגלל שההורים שלו לא יכולים לשלם על זה, חזרתי הביתה מבית הספר ובכיתי לאמא שלי כל הלילה, ושאלתי אותה שאלות כמו למה לי מגיע ללכת ולו לא? ולמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כך וכך דברים והוא לא? ופשוט ממש השתגעתי מהעניין הזה של מי קבע שאני איוולד למשפחה הזאת, עם האמצעים האלה ולא אחרת, והפוך על הילד. נראה לי שהמחשבה שלי אז בתור ילדה, שזה לא תקין ולא פייר שיש אנשים שיש להם וכאלה שאין להם.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

גביש: יש הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. גם בפרקטיקה וגם במהות, ואני חווה את ההבדל הזה בכך שכשגברים ניגשים ליצירה הם מגיעים מתוך תפיסה כמעט מוגמרת על מה שהם רוצים ליצור, ואני מרגישה שהדרך שלי יותר פתוחה, מתבלבלת, משתפת. אני מוצאת את עצמי הרבה צריכה להיעזר באנשים, חופש התנועה שלי בערבים ובלילות יותר מוגבל, אבל זה גם יתרון בשבילי.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

גביש: מהנקודה שלי היום, שאני בראשית הדרך שלי, שעוד אין לי תערוכות קבועות שנה מראש, קשה לי להגיד שיש משהו כזה שלא אעשה. כן יש לי סלידה מאמנות דידקטית או אקטיביסטית כזאת שמנסה לחנך את הקהל שלה, אני מעדיפה את הפאנק והאנדרגראונד.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עמית גביש בעוד 100 שנים מהיום?

גביש: יש מספיק אמנים ובכלל פוליטיקאים ועוד, שבעודם בחיים חושבים על איך יזכרו אותם בעוד 100 שנה, אני חושבת שאין לי מקום בתחרות הזאת ואני לא מעוניינת להיכנס לתוכה. יותר מעניין אותי מה קורה עכשיו.

ניר ארצי: "יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד."

משהו ביצירותיו של ניר ארצי חודר אל הקרביים. משהו בצבעוניות, משהו באחידות – ובחוסר האחידות, משהו המסמל בעיניי את מחזוריות החיים, הסבל, הלידה והקמילה.

הן ביצירותיו הפיגורטיביות, הן באבסטרקטיות, מצליח ארצי לדייק את מושאיו ואת תחושותיו ולייצר משהו משלו, בעל אמירה אישית וחושפנית.

לאחרונה ראיינתי את ארצי (יליד 1972) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ניר?

ניר ארצי: שגעת מאופקת. כשילוב של הציור הפיגורטיבי ה"נכון", האקדמי, שמתכתב עם המופשט החופשי כששניהם נפגשים על אותו הבד. פעם אוצרת אמנות ארגנטינאית אמרה לי שאני בקלות יכול למלא חלל שלם בציורים שלי ועדיין בעיני המתבונן זה ייראה לו כמו תערוכה קבוצתית.

גם בחיים אבל גם על הבד, יש בי איזו תזזיתיות לא רגועה שגורמת לי לקפוץ מנושא לנושא, מעניין לעניין, מטכניקה לטכניקה, ומאוד קשה לי לאורך זמן לשמור על קו אחיד, זו אולי הסיבה לעובדה שאני מכניס את עצמי למהלך למידה ותחקיר ובניית סדרה מובנית. הנושא עצמו אמור לחשק אותי לשפה אסתטית אחידה. אבל ברגע שאסיים את "המשפט" ישר מתעוררת בי עליצות נערית והדמיון עף מחדש למיליון כיוונים ועם הצפת הרגשות מגיעה גם יצירה שלא בהכרח ממשיכה את אותו קו אסתטי: קו אחיד ומוכר כזה שכשיראו ציור או עבודה שלי ידעו שזו טביעת אצבע ברורה שלי, והמתבונן יידע לזהות – זה של ארצי.

מאז שהייתי ילד קטן "נלחמתי" נגד עוולות, ואני מודה שביני לבין עצמי גם קיים מאבק פנימי בלתי פוסק, בו מצד אחד אני מעוניין לאתגר את עצמי – ולכן הרצון והצורך לעסוק במה שיותר קשה לי, שזה הציור הפיגורטיבי, אל מול חיפוש אחר אותה הרגשת חופש חמקמקה שהייתה בילדות ושקיימת בציור החופשי והמשוחרר יותר. יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד. ועם יד על הלב… ברצון הייתי נוטש את הפיגורטיבי ונח לי בעולם שכולו מופשט ומביע רגשות בצורה ישירה. אז העבודה באמת היתה משחררת.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

ארצי: מאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר. זה מין דחף שכזה לייצר אובייקטים עם הידיים, לתת לדמיון לעוף, לספר סיפורים, להמציא עולמות, לגעת ברגשות, להביע דעות, לנסות ולהשפיע, לגרום למתבונן לחשוב, לצחוק, לבכות…

אני מאמין שמעבר לצורך הראשוני ליצור אני מתחבר ליצירה דרך החומר, המגע, הריח, בכל המדיומים והחומרים שאני עובד בהם. האלסטיות של משחת צבעי השמן, הריחות, העץ, החימר, אבן וברזל… החומר, ההרגשה שהוא מעביר והמשמעות של ההרגשה והריח שלו. מעין חיבור ומשיכה מאוד פרימיטיבית ראשונית שכזו. ולשאלת המדוע: אני מאמין שזה צורך להוציא החוצה, לתעד, מה שבעבר היה לבעוט ולצעוק מול כל עוול, כאב וחוסר צדק, היום הקול הלוחמני הזה הוא קצת יותר רגוע, יותר ציני, מחושב. לא מקיא והלאה המבול. מסממני הגיל אני מאמין.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ארצי: מראות, חוויות, תרבויות… מעל לעשרים שנים לא חייתי בישראל ורק לפני שלוש שנים חזרתי, ונדדתי וחייתי בכמה וכמה מדינות, והיתי חשוף לתרבויות, מראות, נופים, טבע, טעמים וריחות שונים, חייתי גם את עולמות האמנות במקומות בהם חייתי וגם עולמות שונים לגמרי כמו ממשלות וצבאות לטיניים, חברות ענק וחיי עובד הייטק. הנושא המרכזי שעסקתי בו היה הזהות התרבותית. העובדה שחייתי מחוץ לחיי הקודמים, הסיבה שבגינה הייתי תמיד שונה בין החברים. היהודי בין הקתולים, הישראלי הטמפרמנטי/תיכוני מול גינונים וקודים חברתיים אחרים.

הייתי במסע מתמיד בשאלות של זהות, שמירה על זהות, ניכוס זהות, התבדלות, היטמעות, התבלטות שרידות וסימבוליות, מושג היהודי הנודד, קשר למקום ואדמה. פעם במקסיקו סיטי, שם חייתי כחמש שנים, באיזה רמזור, אדם גדול מימדים ירק לנו על האוטו וצעק "יהודים מסריחים". כישראלים אנחנו לא באמת חווים אנטישמיות. אבל זה לא המצב מחוץ לארץ, האינסטינקט הראשון שלי היה לצאת מהרכב ולהתעמת עם אותו אדם דמוי מקרר שהיה ללא ספק גומר עליי בלי שום קושי ובזמן שיא, ואז החבר המקסיקני שלי, יהודי יקר לי, שהיה איתי ברכב, תפס לי את היד, עצר ממני מלצאת מהרכב ונסענו משם. ביום הזה הבנתי את ההבדל בשרידות בין היהודי שחי בגלות לבין היהודי הישראלי. הישראלי תמיד יקום ויילחם על מקומו, ככה לימדו וחינכו אותנו וזה גם די נדרש באזורנו, אחרת ניעלם. הגלותי לעומת זאת כמעט תמיד ירכין ראש ויבליג מול המצב עד תחלוף הרעה – אחרת ייעלם.

ההשראות הן לדוגמה דימויים של הצבר, למשל – צמח שגם אנחנו וגם שכנינו ניכסנו לעצמנו, כשבעצם הוא מגיע מיבשת אמריקה (מקסיקו). במשך כל השנים הללו שנדדתי בין מדינות דוברות ספרדית כנראה אספתי לא מעט חוויות וכל בליל החוויות האלה מהווה אצלי השראה אין סופית. בדרך כלל אני עובד בסדרות, כך שאני מבודד נושא, לומד, חוקר אותו ומפיק ציורים או אובייקטים בהשראת הנושא/סיפור/רעיון. ויש גם מצבים בהם שכשקורים דברים ומשפיעים על הצורך הכי בסיסי להביע עליהם דעה או לצעוק משהו או אפילו רק לגעת וללטף את הנושא. דוגמה לכך היתה תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריה לאמנות. זה גם היה במקסיקו סיטי ובתערוכה הצגתי סדרה שנקראת "אגד-דן, גן-עדן" – בה הצגתי ציורים עם דימויים של שלדי אוטובוסים שהמבנה שלהם מעוות. הצגתי שם ב 2003, תקופת הפיגועים הקשים בישראל. זו לדוגמה היתה תגובה מיידית שנבעה מכאב גדול והצורך להביע זאת.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

ארצי: אמנות בעיניי היא כל דבר שהאדם יוצר ושיש מאחוריו כוונה כלשהי. אמירה, דיון, שאלה, חקר, ביקורת. יחד עם זאת, בעיניי גם עצם היצירה עומדת בפני עצמה. זה קו מאוד עדין. מצד אחד נכון שמאז המצאת המצלמה הציור חיפש ומצא דרכים חדשות להצדקתו אבל גם ליכולות טכניות של ציור שמנסה לחקות אחר המציאות, להצליח לבלף את העין, לזה לדעתי יש חשיבות וזהו דיון רלוונטי בפני עצמו גם היום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים, ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר? כמו כן, סיפרת לי כי אתה עצמך פרשת מלימודיך ב'בצלאל' לאחר שנתיים. מדוע בחרת לעזוב את לימודיך?

ארצי: כמי שלא מחשיב את עצמו כאוטודידקט בתחום הפלסטי, תמיד הערצתי את אלו שכן. אלו שלוקחים עיפרון או מכחול והכל נהיר להם. במקרה שלי זו דרך ארוכה של ניסוי וטעיה וחקירה פנימית בלתי נגמרת. אני לא יכול להגיד מי בסופו של יום יותר טוב, זה גם מאוד סובייקטיבי היות שגם ההגדרה של "יותר טוב" מתייחסת ל"טוב". והטוב מוגדר על ידי מה? אבל אני כן מרגיש שאלו שיודעים לרכוש מיומנויות לבד כן נמצאים באזור הרבה יותר חופשי ולכן היצירה שלהם יותר "זורמת".

הציור בשבילי, מעבר לצורך מיידי, הוא קודם כל מקצוע ולכן יש לרכוש מיומנויות, ידע, אימון וצבירת ניסיון. בזמנו, כשהתקבלתי ללימודים בבצלאל, אז לא היה ולו מורה אחד במחלקת אמנות שידע ללמד את מקצוע הציור. במובן האקדמי, אני מתכוון. גם לא רישום אקדמי וגם לא פיסול קלאסי, אני לא יודע איך זה היום. אותי זה תיסכל. מבלי להמעיט מהחשיבות שלהם, היו הרבה יותר דיונים ודיבורים מעבודה עצמה.

את בצלאל לא סיימתי היות ונאלצתי לעזוב את הארץ. גרושתי שתחיה לא יהודיה ומדינת ישראל הערימה עלינו המון קשיים והמציאות היא שנאלצנו לעזוב לבסוף את הארץ בשנת 2000, חייתי ויצרתי בניו יורק, במקסיקו, ספרד, פרו וארגנטינה, ועוד מקומות וכך קרה שחזרתי לארץ רק אחרי יותר מ 22 שנות געגועים. את לימודי האמנות כן סיימתי אחרי כמה שנים בפקולטה לאמנות של הטכניון בוולנסיה שבספרד (UPV). שם למדתי את המקצועות עצמם. וכמו שלמטבע יש שני צדדים, כך בבצלאל (בתקופתי) הדגש היה על הרעיון/הדיון סביב העשייה ולא העשייה הפלסטית בפני עצמה – יסלח לי מי שלא מסכים – אז באקדמיה אירופאית בספרד רכשתי את הצד המעשי/טכני – שהוא לדעתי ההתמקצעות הטכנית במדיומים השונים, ה-OFICIO, שם המורה אומר לרשום את המודלית ולא מעניין אותו שום דבר לגבי מושגים כמו רגשות או אמירה כלשהי. נטו עשייה ואימון טכניקות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

ארצי: זיכרון הילדות הראשון שלי מחובר ישירות לציור. לסבתי היתה שכנה, ציירת אנגלוסכסית. הייתי אולי בן ארבע או חמש ואני זוכר איך כשהייתי נכנס אצלה בסטודיו, חדר שבעיניי היה ענק עם חלון שמשקיף מהכרמל על הים התיכון שפרוש כחול למטה ובאופק. הריחות שיגעו אותי, משכו אותי, היה לה שם שולחן ענק שהגיע לי בדיוק לגובה העיניים. כך שמה שיכולתי לראות זה רק כמויות של צבעי שמן, כל השולחן בעצם היה פלטה אחת גדולה מלא בצבעים מרוחים ומכחולים וריחות ובגלל הגובה שלי, הכל היה נראה כמו טופוגרפיה הררית שכזו של מריחות צבעים וגוונים. עד היום זה הזיכרון המשפיע הכי חזק שלי, והזיכרון הוא ממש לא החלק החזק שלי. דודתי זיכרונה לברכה היתה ציירת, וכשגדלתי קיבלתי מסבתי את כן הציור שלה, הפלטה והצבעים, כך התחלתי לצייר. כן הציור הזה נודד איתי כל השנים לכל המקומות. הוא תמיד איתי.

בראונשטיין: האם לדעתך סבל, קושי וטראומה – כאלה ואחרים – מחזקים את אופי ומהות היצירה של האמן באשר הוא?

ארצי: זו שאלה מאוד סובייקטיבית וקשורה אני חושב למבנה האישיות הפרטני של כל אדם ואמן. הייתי מעדיף להיות אמן מבוסס כספית, כי אז הסבל והקושי היו נעשים יותר נוחים. אבל ללא ספק כשיש "הפרעות" בחיים זה מצע לא רע בכלל ליצירה. אבל לצורך העניין, אדם המצייר פורטרטים ריאליסטים, או ציורי נוף, ההתמודדות שלו היא בעיקר עם השאלות הציוריות, ואז סבל וקושי לא בהכרח עוזרים לביצוע העבודה ויכול להיות שאף יפגעו בהליך העבודה עצמו. אני סובל מ PTSD בעקבות חוויות שעברתי בלבנון בשירותי הצבאי ואני מודה שחוסר הריכוז שלי שנובע בגלל אותה פוסט טראומה משפיע על היכולות ציור הריאליסטיות שלי שדורשות ריכוז והתבוננות. לעומת זאת, העיסוק בנושא הזה עצמו היום, שהוא ממש טיפול דרך האמנות, הוא לא פעם מקל קצת על החוויות שצפות מפעם לפעם.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגע" בו ביצירה שלך?

ארצי: לא, אין "פרות קדושות", אבל אוסיף שיש גם דרך ואופן להביע דברים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ניר ארצי בעוד 100 שנים מהיום?

ארצי: מאה שנים מהיום? אפר ואבק…. בדיוק מה שאנחנו על ציר הזמן… כלום בריבוע – חסרי כל חשיבות.

מירי שטראוס-טללים: "אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית."

בין ה-16.7.21 ועד ה-7.8.21 הציגה האמנית מירי שטראוס-טללים את תערוכתה "קפיצת ראש" ב"סלון משותף לאמנות" (שביל המרץ 5, תל אביב).

בתערוכה – אשר הייתה מורכבת ממספר מדיומים, המשלימים האחד את השני – הוצגה זהותה – הן האישית-פרטית, הן האמנותית – המרובדת, רבת-הפנים של שטראוס-טללים, ורקמה מעין מארג גדוש, ריאליסטי מאוד ולעתים אף נוקב של שלל פניה.

היה משהו בתמה של העבודות – המנוגדות, ועם זאת, בדרך שקשה להסבירה מילולית, כמו-מתואמות – שכלל רצף ודימוי כמו-קונפליקטי שמשך אותי אל תוכה, ובה בעת, אל זהותה הדימויית הייחודית של אמנית זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את שטראוס-טללים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, מירי, על התערוכה שלך "קפיצת ראש" שהוצגה לאחרונה ב"סלון משותף לאמנות".

מירי שטראוס-טללים: זו תערוכה שעניינה בהטבעת חוויה המתרחשת בהווה וההתרחשויות שעוברות על אותה חוויה במהלך הפעולות בזמן ובחומר.

ישנם סוגי חוויות זכורות, צרובות, מחוקות, מתוקות/מרות, מטושטשות, אפלות, נעלמות ועוד ועוד.

העיסוק בחוויה המתרחשת בהווה מחובר לתחושת הגוף, לריח, לסנסואליות ולרגש, לניסיון להיות נוכחת. בחקירה, תוך כדי ציור/איפור פניי (הדבר הכי זמין והכי ייצוג של עצמי), חשתי צורך במלווה, והכי קרוב וזמין הוא הטלפון והמצלמה שבתוכו. העין שרואה אותי, גם כשאינני רואה את עצמי. רציתי לא להיות לבד בפירוק ה"ידוע" והתגלות הפנים הנסתרות והכאוטיות.

תוך כדי עשייה נוכחתי עד כמה חמקמק הוא הזיכרון. הוא בנוי שכבה על גבי שכבה, הזיכרון הראשוני הולך ומתעמעם, צבעיו דוהים, צורתו משתנה, ונותר רק הזיכרון של הזיכרון. וכך מצאתי עצמי מטביעה את פניי בבדים, בשקיות נייר של הסופר, בנייר דקיק ובכרית הלילה. פניי וראשי עוזבים את המצע והוא כבר ספוג בעדות של הרגע שחלף.

כל התהליך נקלט בעין מצלמתי ומעובד שם לדימויים אשר הופכים ל"יצורים" בפני עצמם אשר גם להם חיים ורצון.

הם הזכירו לי את 'ורוניקה הקדושה' שבמיתולוגיית הנצרות, אותה אישה שמסרה את מטפחתה לישו בדרך הייסורים, כדי שינגב את פניו המיוזעות, ואז נוכחה שתווי פניו נחקקו בבד המטפחת. אותה מטפחת נשמרה לאורך הדורות והפכה לחפץ קדוש אשר עולי רגל נרפאים למראהו.

התיעוד שלי הלך והתרחק מן המקור. הצבע שמרחתי על פניי קיבל גוון אחר וצורה אחרת כאשר הוטבע על נייר או על בד, ולמחרת הטבעתי הטבעה על מצע חדש כך שהתבנית המקורית הלכה והפכה למופשטת אשר מייצגת את ההווה החדש וזוכרת מעט את המקור.

הווידיאו אשר יצרתי מגלה אותי לעצמי ולצופה, גם כמירי וגם כייצור שהוא משתנה ומתהווה ויוצר מעין 'קונצרט' שכולו מורכב מדמויות משונות שנבראות לנגד עינינו, שלא עושות חשבון, שאין להן שום עניין במגדר או בגיל ורק מופיעות ונעלמות. הסופר ו.ג. זבאלד תיאר את האופן שבו הרצון האנושי לזכור יוצר את התיעוד (הצילום), והתיעוד בורא מחדש את הזיכרון.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

שטראוס-טללים: פירוש חדש ומקורי, תודעתי וחומרי, לתופעות הקיימות כמובנות מאליהן, פירוק ה"ידוע", שהייה בבלתי ידוע והרכבה חדשה ומפתיעה ורעננה, יצירה חדשה, של החלקים המפורקים. להציג את יצירתך לקהל הופך את האובייקט לאמנות ואותך לאמן.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

שטראוס-טללים: אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית – חומרית ומאוד חושית, לפעמים דרוש לה היריון ארוך ואיטי ולפעמים קצר, וה"לידה" אינטנסיבית ומהירה. היא איננה שכלתנית אבל במהלך הזמן הופכת מובנת יותר ומבהירה לי את עצמה.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

שטראוס-טללים: אני יוצרת אמנות כברירת מחדל. ניסיתי לחיות ללא עשייה אמנותית והבנתי שאני חייבת לממשה, כי לזה נועדתי בגלגול הזה שלי, ועם כי הקושי רב לפעמים, אני יודעת שלוותר על הייעוד הזה כרגע זה בלתי אפשרי, ומה שעובר בתוכי יוצא אל החומר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שטראוס-טללים: השראותיי באות כמעט מכל דבר שנגלה לעיניי. חומרים שונים כהתנעה, מראות וקומפוזיציות שאני מצלמת בטלפון הנייד, זכרונות, חברים לדרך ואמני העבר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

שטראוס-טללים: הרבה שנים האמנתי בכל ליבי שאמן אשר למד באקדמיה הוא אמן וראוי להיות מוכר לעומת אנשים שרק יוצרים באופן אינטואיטיבי… אמונה זו מסרסת, משווה, מתנשאת. עם השנים למדתי להכיר באמנות טובה אשר משנה ונוגעת-באם יצר אותה אמן שלמד או אוטודידקט.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן על העבודה שלך כיום?

שטראוס-טללים: ההגירה מארץ לארץ בגיל שמונה וחצי שבה החלפנו תרבות, שפה, אקלים, חברים ומשפחה. נעשיתי מודעת לנושא שייכותנו ליהדות… נראה לי כי מה שמלווה אותי לאורך כל חיי, גם המקצועיים, זה הפירוק של מה שמובן מאליו והרכבה של האלמנטים כבריאה חדשה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

שטראוס-טללים: בהחלט. אך אני לא משייכת עצמי לחיפוש אמנותי הקשור דווקא לג'נדר אלא לשאלות אקזיסטנציאליות. ואם כבר התייחסות לג'נדר, בתערוכתי "קפיצת ראש" הרגשתי סיפוק מפריצת גבולות לגבי מראה נשי או גברי, צעיר או זקן וכו'. קילוף הזהויות המוכרות והקטגוריות עד שחושפים את היצור, טרום היותו משוייך.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

שטראוס-טללים: אני חיה בהרגשה שהכל נזיל, בתנועה, כולל האמונות והדעות שלי עצמי. מה שכרגע "פרה קדושה" עבורי, יכול להפתיע ולהפוך לאורח קרוא ומאוד רצוי בהמשך. ה"פרה הקדושה" כיום היא: לא לצייר בצורה ריאליסטית או איורית, איזשהו סיפור שעדיף לכתוב אותו במילים. ו"פרה קדושה" הכי חזקה: לא אצייר מראות מהשואה! כי אני דור שני.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי שטראוס טללים בעוד 100 שנים מהיום?

שטראוס-טללים: כאישה שנגעה בנימי הנפש, והיצירות שלה שנשתמרו, מעבירות את התחושה שהנגיעות הללו מחיות את נפש המתבונן גם בשנת 2121.

"עיר לילה" מאת ורד נמרוד: ממגנט, חזק מאין כמוהו, חשוף וישיר

"תקריב", שירה הפותח של ורד נמרוד אשר בספר השירה המצוין שלה "עיר לילה" שראה אור בימים אלו, מעיד רבות על יצירתה של משוררת זו, והוא נבחר בצדק ובדיוק רב להוות את נקודת הזינוק לספר כולו.

יש בו משהו כמו-ממגנט, ייחודי מאוד, כן ונוגע בישירותו.

נמרוד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, הינה "משוררת רוק אולטימטיבית", אם תרצו, זו היוצקת במילותיה עולם שלם של יופי פואטי-עד-כדי-אלים, רב-מבע, מתוך עולמות הרוקנרול – על גווניהם.

זהו ספר חכם מאוד, חזק מאין כמוהו, המיישיר את מבטה החשוף והאישי של נמרוד אל תוך קרביהם של קוראיה – ללא משוא פנים.

הקונפליקטים שתצורות שיריה מעוררים, כמו רוקמים דואליות ודיאלוג בין האינטימי-הפרטי לבין האורבני-הכללי, וקורותיה, לדידי – אם נרצה בכך, אם לאו – הם כמעין השתקפות – אמיצה, בועטת, לעתים אף נוקבת, בוטה מאוד ואלימה – לחיינו שלנו, בעת הזו.

סיון כהן-סבן: "אקטיביזם חדשותי" מן המעלה הראשונה: עז, לוחמני, פורץ דרך – בדרכו

כאשר אני חושב "אקטיביזם חדשותי" – תחום שלצערי איננו מוכר דיו במקומותינו – אני חושב סיון כהן-סבן.

כהן-סבן, המגישה (נכון לאוגוסט 2021) את התוכנית "הכל כלול" בערוץ "רשת 13", איננה מגישת חדשות רגילה, סטנדרטית, ולמען הדיוק, איננה "עוד מגישת חדשות".

ואסביר את דבריי: בזמן שיונית, קרן, דנה ותמר – אם תרצו, המגישות הבולטות בטלוויזיה של הצייטגייסט הנוכחי – הן נשים אינטליגנטיות ואסרטיביות, בכהן-סבן יש הרבה מעבר לכך: היא איננה רק אינטליגנטית ואיננה רק אסרטיבית. לעומת חברותיה מגישות החדשות של העת הזו – כהן-סבן היא לוחמת.

לוחמת עזת-נפש, נחושה מאוד, הנלחמת למען הצדק בכללותו ובפרט – למען אזרחי הארץ הזו.

אינני יודע מהיכן תעצומות הנפש של כהן-סבן מגיעות – מהם שורשיהן ומהם מקורותיהן – אך אין ספק כי היא איננה "עוד מגישת חדשות" המיטיבה לקרוא מן הטלפרומפטר את חדשות השעה, כי אם אחת המביאה – כמעין "מפיקת העל" האולטימטיבית של התוכנית – את האייטמים המשודרים בה ואף בוחרת אותם בעצמה – בקפידה וברצון הגולמי הטבעי הטמון בה להכביר טוב בעולם.

הדאגה שלה לבעיותיהם של האזרחים – רבים מהם "שקופים אולטימטיביים" – כנה היא וניכר שהיא עושה ככל יכולתה כדי לרדת לעומק הבעיה שבה הם נתקלו, להיכנס אל תוך שורש העוולה שחוו ולעזור למושאי הראיונות שלה, ובכך להפוך את העולם הזה, בדרכה שלה, ובכן, למעט טוב יותר.

כהן-סבן ראוייה להערכה עבור עבודתה האלטרואיסטית – לשליחות החדשותית, הלכה למעשה – שלה, והיא-היא, לדידי, אשת הטלוויזיה האקטיביסטית הטובה ביותר בעת הזו – זו אשר רואה מעבר לעצמה – את האחר, את הזולת, את ה"שקוף", ומשמשת עבורו שופר רב-עוצמה, צלול ונחרץ.

"פיליפינית – המסע משדות האורז" מאת אלי פישר ולני סמסון: מקורי, רב-תהפוכות, מעורר השראה

"פיליפינית – המסע משדות האורז" הוא מן הספרים הללו שלא ניתן להניחם עד לתום קריאתם.

זהו ספר מרגש עד מאוד, מואר ומעורר השראה אודות אומץ של אישה אחת, תקווה שלא נגדעת, רצון עז ואהבה.

יש בו כוח ועוצמה והוא רב-תהפוכות ומעניין מאין כמוהו – למן תחילתו ועד לתומו.

"פיצול" מאת ליאור לוי: צדק פואטי מענג, חשוף, אישי

ב"צדק פואטי", שירו העוצמתי של ליאור לוי אשר בעמוד 42 בספר השירה שלו "פיצול" שראה אור בימים אלו בהוצאת "קתרזיס", חושף המשורר קול עז ובועט העוסק במצב האקולוגי – הרעוע, השברירי – של עולמנו.

ישנו צדק פואטי ב"צדק פואטי" והשיר הזה מעיד על הספר כולו, האמיץ, הקונפליקטי, החשוף והאישי, ונותן טעם של עוד מן המשורר הזה, מצעקתו – ומרגישותו.

"עיצובים במוזאיקה" מאת שרית פילץ-גרנית: מספרי היצירה-אמנות החשובים שראו אור בשנים האחרונות, של אחת מאמניות המוזאיקה המכוננות, הרגישות ופורצות הדרך בתחומה

"עיצובים במוזאיקה", ספרה של שרית פילץ-גרנית אשר ראה אור בימים אלו כמהדורה שנייה בהוצאת תפרים (המהדורה הראשונה ראתה אור ב-2002 בהוצאת כתר), הינו, לדידי, אחד מספרי היצירה-אמנות החשובים שיצאו לאור בישראל בשנים האחרונות, המהווה פסיפס רחב-יריעה ורב-עוז של אמנית המוזאיקה הייחודית.

בעין רגישה, עקב לצד אגודל, מתווה פילץ-גרנית דרך לאוהבי התחום ומסבירה באופן מדויק ונהיר כיצד ליצור במוזאיקה – הן למתחילים, הן למתקדמים.

הצילומים של ארנה ושי אדם מדייקים בצבעוניותם ובאווירה הנכונה שהם יוצרים את מילותיה של פילץ-גרנית ובכך מעמיקים את המהות הטרמינולוגית של הכותבת-יוצרת לכדי תמונה-של-ממש: מוחשית ופרונטאלית מאין כמוה, ומעבירים את הכתוב – הלכה למעשה – לראייה קונקרטית של מעשה האמנות.

לדידי, פילץ-גרנית היא מן המכוננות שבאמניות המוזאיקה בישראל, אשר חשיבות יצירתה בתחום ראוייה להערכה ולהבחנה וכולי תקווה שעבודותיה ייתפסו בעדשותיהם של אוצרות ואוצרים בגלריות ובמוזיאונים במקומותינו אשר עוסקים במוזאיקה ויוצגו שם – כי הדבר ראוי בהחלט ויועיל הן לאוהבי אמנות המוזאיקה, הן לאוהבי אמנות – על שלל סגנונותיה – באשר הם.

גליה פבליצ'נקו: "יחפה ובחלוק אמבטיה – כך התחילו חיי כאמנית."

גליה פבליצ'נקו.

אני קורא לכל אחת ואחד מכם – קוראיי – לזכור – ואף לשנן – את השם הזה.

ואסביר מדוע.

ב-1 ביולי 2021 נכחתי באירועי "סטודיו פתוח": סוף שבוע המסכם את תהליכי העבודה של האמנים המסיימים שנה ראשונה בתוכנית תואר שני לאמנויות בבית הספר לאמנות 'בצלאל' (MFA).

במסגרת האירוע, אמני התוכנית משנה א' פתחו את הסטודיו שלהם לקהל הרחב (אם לדייק, למשך שלושה ימים) ואיפשרו לאורחים לחוות את התהליכים המתרחשים בתוך הסטודיו שלהם.

שם זכיתי לפגוש את אותה פבליצ'נקו ולראות במו עיניי – ולחוש במלא חושיי – את עבודתה המצוינת, "הכי מפחיד כשהדלת פתוחה והחלל ריק".

היה בעבודתה, ובכן, משהו כמו-רדיקלי בפשטותו ובדיוקו של הרובד הוויזואלי אשר בה, ובה בעת, הייתה מידה בלתי ניתנת להסבר של משהו כמו-הישרדותי, תת-אנושי, מעמיק, מיוסר וכה יפהפה, עד אשר ממש הצלחתי לשמוע אותה ולחוש בה – על שלל עומקיה ורבדיה הכמוסים.

העבודה הייתה כה טובה וכה בולטת בעיניי, עד כי בנקל יכולתי לדמיין אותה מוצגת לא באותו סטודיו בדרומה של תל אביב, כי אם בכל חלל גלריה ראוי ונכבד בניו יורק, לונדון או ברלין.

היה משהו כמו-רנטגני, חד ומתומצת ביצירה ולכן בחרתי בה כמייצגת האירוע כולו, ולדידי, היא-היא הייתה החזקה שבעבודות אשר הוצגו במסגרת חשובה זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את פבליצ'נקו (ילידת 1988) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, מה פירוש שם המשפחה שלך ומהם מקורותיו?

גליה פבליצ'נקו: פבליצ'נקו הוא שם משפחה אוקראיני עתיק. מקורו בשם פאבל, שמו של אחד השליחים של ישו. על פי האמונה, שרווחה ברוסיה בימי הביניים, הענקת שם של קדוש הביאה ברכה ומזל, לכן רבים משמות המשפחה התבססו על שמות הקדושים. הסיומת "קו" מסמנת שייכות, כך שפבליצ'נקו, משמעותו, הבן של פאבל. לכן, למרות שלא גדלתי במשפחה נוצרית, עמוק ב-DNA משתמר הקשר לתרבות ממנה באו חלק מקרובי משפחתי.

בראונשטיין: האם את מרגישה חיבור אמנותי כלשהו לרוסיה בכלל ולאמנים רוסים בפרט? 

פבליצ'נקו: עליתי לארץ בגיל 11 יחד עם ההורים, כלומר לפני יותר מעשרים שנה. בגיל ההתבגרות ניסיתי להשתלב כמה שיותר מהר בחברה הישראלית, אמא מספרת שהייתה תקופה שאפילו סירבתי לדבר רוסית בבית. ניסיתי למחוק כל הבדל ביני לבין השאר. לא רציתי הקלות בבחינות או יחס מיוחד, לא רציתי להיות שונה. רק בשנים האחרונות אני מבינה כמה משמעותית הייתה הילדות ברוסיה עבורי ועבור האמנות שאני עושה.

זיכרונות קטנים ושוליים מהווים עד היום (ואולי במיוחד היום) השראה גדולה: לחלקם אני לועגת, חלקם מעורר בי נוסטלגיה ואחרים מכאיבים.

בארץ, כל מי שמגיע מברה"מ לשעבר נחשב "רוסי". כולם משויכים לאותה קטגוריה בקטלוג הזהויות. פעמים רבות שוכחים כמה רוסיה עצומה מבחינה גיאוגרפית. האזורים שונים זה מזה מבחינת אקלים, כלכלה, מנהגים ותרבות. אני, למשל, הגעתי מרפובליקה קטנה בשם בשקורטוסטן, שנמצאת על הגבול בין אירופה לאסיה. מקום רב-תרבותי שבו הייתי מתעוררת גם מפעמוני הכנסייה וגם לצלילי מואזין. לא הרגשתי שנאה או שוני בין האנשים, פשוט חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים או מוסלמים. אני מרגישה שהילדות באווירה כזאת השרישה בי ערכים של קבלה והכלה, רצון לתת מקום לכולם. גם באמנות שלי, אני מנסה לייצר חללים של קבלה, לייצר מציאות משותפת אותה אני חולקת יחד עם הקהל. לבטל את ההיררכיות. בחלל שלי, בסטודיו שלי, כל אחד רצוי ושווה.

אני לא מרגישה זיקה מיוחדת לאמנים הפועלים ברוסיה היום. עם זאת, אני שואפת הרבה השראה מספרות רוסית וקולנוע רוסי ניסיוני. יצירות שנתפסות אוניברסליות, אך מודעות לשורשים התרבותיים הספציפיים ומכילות את הקוד הייחודי המקומי. גם אם רק באופן מרומז, גם אם הוא אינו מובן למי שלא חי באותה מציאות או חווה אותה בעצמו. אני מאמינה שבאמנות כל אחד יכול למצוא זיקות והקשרים משלו, משהו שמדבר אליו, הרי בסופו של דבר, הכל סובייקטיבי.

בראונשטיין: ספרי לי על העבודה שלך שהוצגה ב-1.7.21. מהו הנרטיב לעבודה זו והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר באמצעותה?

פבליצ'נקו: העבודה הינה השרידים והתיעודים של פעולת משך בת יום, אותה עשיתי כחודש לפני אירועי סטודיו פתוח. העבודה הורכבה משלושה חלקים. בשלב הראשון, שהיתי בחלל הסטודיו שלי במשך 20 שעות. בשלב השני פתחתי את דלת הסטודיו למבקרים, שיכלו להיכנס לחלל ולחלוק איתי מספר רגעים משותפים: שיחות, מבטים, מגע או סתם לעשן סיגריה ולעזוב.

הפעולה הסתיימה בפרפורמנס פרונטלי מול קהל, נקודת שיא מבחינה אנרגטית. זיכוך של כל המתחים והמחשבות שהצטברו במהלך פעולת משך, צומצמו לכדי לופ בלתי פוסק של תזוזה, גירוד הגוף וחזרה על משפט בודד: "גליה, תעשי לי פרפורמנס!".
ציווי, בקשה, ביקורת ותשישות מהדרישה החוזרת על עצמה – לעשות ולהראות.

אחד הדברים שהניעו אותי בעבודה היה הרצון להתעמק בקשר שבין אמן לסטודיו. אני, בתור אמנית שעובדת עם גוף ותנועה, מנסה עוד לברר את היחסים האלה. לאורך השנה מילאתי את החלל בעוד ועוד אובייקטים ותוך כדי ניסיתי להבין עם עצמי מאיפה בא הצורך הזה? ממה נובע הציווי להציג תוצרים נראים? מדוע הנוכחות שלי אינה מספיקה? מתוך השאלות האלה, הגיעה ההבנה כי עליי לרוקן לחלוטין לפני שאני מנסה למלא. הוצאתי הכל, נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת. רציתי להישאר רק עם מה שנחוץ באמת ומה שנותר היה הגוף שלי וקירות הסטודיו. הייתי בו כ-20 שעות. אפשרתי לעצמי את החופש להרגיש ולהבין את הרגע ולתת לדברים לקרות מעצמם. שמתי בצד מצלמה על חצובה שתתעד את המהלך ואז, באופן מפתיע, התחלתי לקלף קירות. שמתי לב לסדקים בקיר והתחלתי לפורר עם הציפורניים. טופפתי על הקירות עם קצות האצבעות ובמקומות בהם הקיר רצה להתפורר, המשכתי לפתוח את הסדקים.

הקהל ראה את הקירות המתקלפים, עבודות וידאו המתעדות רגעי הסתגרות וסאונדים שיצאו ממקורות שונים ומילאו את החלל בקולי ובסאונד של הפעולות. רציתי ליצור חלל חי – חלל שנשאר חי גם כאשר הנוכחות הפיזית שלי איננה עוד.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

פבליצ'נקו: זה דחף שנולדתי איתו, כמו רעב שלא עובר אף פעם. מגרד בגוף, מניע לפעולה ולא מאפשר אופציה אחרת. אני באה ממשפחה סובייטית שכולה עוסקת במקצועות מדויקים, קרובי משפחתי רגילים לעבודה קבועה במקום אחד לכל החיים ואז פנסיה מובטחת.

כשהתחלתי ללמוד אמנות ההורים שלי לא קיבלו את זה, היה ריב גדול ועזבתי את הבית באמצע הלילה בין שישי לשבת, יחפה ובחלוק אמבטיה – כך התחילו חיי כאמנית. עם הזמן השלמנו, אבל עדיין הם לא מצליחים להבין מה אני עושה.

לאחר מכן ניסיתי להתנגד לטבע כמה פעמים, אבל כל פעם חזרתי למה שהיה לי חשוב. העשייה האמנותית בלתי נפרדת מהמהות שלי וכשהבנתי את זה, החיים נהיו קלים יותר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פבליצ'נקו: החיים הם ההשראה הגדולה ביותר. סיטואציות יומיומיות, משפטים שנזרקו כדרך אגב, אנשים שנכנסים לחיי ואנרגיות שהם מביאים איתם.

אני רואה גם הרבה סרטים, החל מסרטים ניסיוניים של טרקובסקי ועד אנימה של הייאו מיאזאקי. מקשיבה הרבה למוזיקה, לסאונדים שהטבע מייצר ולשיחות בין אנשים. אני אוהבת לחטט בארכיונים, לגעת בחומרים, באבק – לשוטט ולחפש. יש כמובן הרבה אמנים שהשפיעו עליי, למשל, ג'יזל ויאן, רוברט וילסון, פרידה קאלו, קלוד קאהון ורבים אחרים.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

פבליצ'נקו: אמנות היא חופש, היא כוח, עוצמה לשנות, מטשטשת גבולות, מסירה שכבות, חוקרת, חופרת עמוק, מתבוננת, חושפת, מיישרת מבט, אינה מתביישת, אינה נבוכה, בלתי מתפשרת, שואפת לכנות, מעמידה אותנו אל מול מה שאנחנו מעדיפים לא לראות ולא לחשוב עליו, מייצרת פרספקטיבות חלופיות.

אמנות מאפשרת מקום של עצירה בתוך הסטרס והאינטנסיביות של המציאות היומיומית.  

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פבליצ'נקו: מאוד קשה לי עם הגדרות. אני לא עושה משהו אחד דווקא בגלל שהאמנות, בעיניי, היא זאת שמאפשרת את החופש. לכן, אני מרשה לעצמי בכל עבודה להכניס אלמנטים שנכונים לה.

אני אמנית רב-תחומית, שעובדת עם הגוף והתנועה, בודקת את יכולותיו הפיזיים והמנטליים, עוסקת בוידאו ארט, סאונד ומדי פעם גם בצילום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

פבליצ'נקו: אני חושבת שאין טוב יותר או פחות, כל בן אדם בוחר בסופו של דבר מה שהכי נכון לו. עם זאת, החשיפה למה שקורה בחוץ קריטית, בעיני. לא להיסגר בבועה – בעולם הפנימי שלך, זה מאוד חשוב להתפתחות האמנותית. חשוב להכיר את השדה שבו אתה עובד. מעבר לזה, תקשורת בין אישית, חילופי מחשבות והפרייה הדדית היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. האפשרות ליצור ביחד, לדבר על דברים, לשמוע אחרים ומתוך זה לצמוח ולהבין מה לקחת ומה לא, לדעתי זה היתרון הגדול בלימודי אמנות באופן "מסודר".

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

פבליצ'נקו: הרבה פעמים אני נשענת על זיכרונות ילדות כחומר גלם לעבודה או כנקודת מוצא. יש משהו מאוד כנה וראשוני בהם. הזמן חולף והגבול בין מה שקרה באמת לבין מה שנותר בזיכרון מתערפל וזה מה שמעניין באמת. מה קורה כשאני משתפת בזיכרוני האישי גם אחרים, אילו דברים הוא מעורר בהם. כיצד הסיפור האישי והפרטי הופך לתשתית לשיח.

אני זוכרת כשהייתי בת חמש, חזרתי יום אחד מאוד נסערת מגן ילדים. סיפרתי לאמא שהייתה שם ילדה שלא התנהגה יפה ועשיתי לה משפט. אני הייתי השופטת והיא הנאשמת, מיניתי קטגור וסנגור ובסיומו היה גם פסק דין. אני זוכרת שאמא מאוד נבהלה ולקחה אותי לפסיכולוג. אני זוכרת את הקרחת של הרופא, את המשקפיים שלו עם מסגרת עבה. זוכרת איך הוא הושיב אותי על כיסא מעץ וביקש לצייר חיה. יצאה לי חיה דמיונית עם גוף נמר ופני ארנב. זוכרת את הלחשושים בין הרופא לבין אמא ואת המשפט שאמר, שכנראה אלה שני הכוחות שמניעים אותי. עכשיו אחרי כל כך הרבה אינני יודעת להגיד, אם זה קרה באמת או התנהל רק בראש שלי. 

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

פבליצ'נקו: בעיניי החלוקה ל"נשי" ו"גברי" כבר לא רלוונטית בעולם של היום. היא מקבעת ומשמרת ערכים ואמונות ישנות. הקשת של אפשרויות כל כך רחבה וזה יפה, בעיני, לא נכון לצמצם אותה למצב בינארי. הזהות איננה משהו קבוע וחד משמעי, אלא היא מתפרקת ונבנית מחדש פעם אחרי פעם, היא מורכבת ונזילה.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

פבליצ'נקו: לא – הכל דינמי ומשתנה. גם אנחנו. כל יום אנחנו נולדים אנשים חדשים ולכן מה שנתפס היום כטאבו יכול מחר להפוך לדבר הכי מדויק ונכון.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את גליה פבליצ'נקו בעוד 100 שנים מהיום?

פבליצ'נקו: אמיצה, דוחקת גבולות, כנה, זאת שקילפה מעצמה את כל השכבות והמחסומים, זאת שהייתה מוכנה להיחשף כדי לייצר תקשורת, כדי לתת גם לאחרים מקום בטוח בו הם יכולים לחשוף את עצמם, מקום מכיל ולא שיפוטי, מקום של חילופי אנרגיה, מקום בו מנגנונים הפנימיים נחשפים. זה בעצם מה שאני מנסה לעשות בהווה. מה שמניע אותי לפעולה.