"זכוכית השמים הכחולה" מאת ורדה אליעזר: מטאפיזי, רוחני, מעמיק

"זכוכית השמים הכחולה", ספרה של ורדה אליעזר, איננו עוד ספר שירה – במובן הקלאסי, הפשטני, של ההגדרה.

זהו ספר מטאפיזי, רוחני ומעמיק מאוד.

זהו ספר שירה בעל נדבכים מגוונים של פילוסופיה, ועומקים לא-פיזיים – ומעבר לפיזיים –  רבים.

קולה הלירי של אליעזר הוא קול אחר מאוד, ייחודי, ובשיריה הרגישים היא מצליחה לגעת בקורא באופן בלתי-אמצעי ובכך לקרב אותו אל תוך עולמה.

השירים היפים בספר, "ונציה", "תלויים", "כרכרה" ו"עצה" הצליחו לגעת בנבכי קיומי – ובדרכה של אליעזר – ללמד אותי אודות קיומי שלי בעולם.

מודעות פרסומת

"ואין לעונג שכחה – פזמונים" מאת עקיבא נוף: ספר המצליח להפעים בסגנונו ובדרכו הלירית הייחודיים את נימי נפשו של הקורא בו

עקיבא נוף, לפי ראות עיניי, הוא מן החשובים שבמשוררים העבריים.

נוף מייצג דור הולך ונעלם – שלא לומר הולך ונכחד – של גדולים באמת, של משוררים-נפילים.

שירתו, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרו "ואין לעונג שכחה", יפה, מרגשת עד מאוד ומעל לכל – נוגעת.

נוף מדייק במילותיו את רגשותיו, מביע אותם בעוז ובישירות הכוונה ומצליח להפעים בסגנונו ובדרכו הלירית הייחודיים את נימי נפשו של הקורא בו.

זהו ספר חשוב אשר עתיד לנצח את הזמן ביופיו, בסגנונו, בכנותו.

"מנגד" מאת יעל דיין: רגיש, כן ומדויק, בעל כוח של-מעבר-לזמן-ולמקום

כל סופרלטיב שבו אבחר לא ידייק את הספר הגדול הזה, "מנגד", אשר כתבה יעל דיין.

זהו ספר בעל סוגה בפני עצמו, בו דיין כותבת את מחשבותיה, את רגשותיה, את דעותיה ואת עברה.

סגנונה קולח מאין כמוהו, רגיש ומדויק, ומעל הכל – נוגע בפרטי שבאדם ומצליח לחדור את שריונו של הקורא אותו בכנותו הכובשת ובישירות הכוונה שבו.

זהו ספר יוצא דופן, אחר מאוד, בעל כוח של-מעבר-לזמן-ולמקום, בו טוותה דיין מסיפור חייה: מהאהבה, והתשוקה, והחיים, והמוות, מילים – וספר – פורץ דרך בדרכו.

"דוהרים במקום" מאת יוני ויצמן: קול אמיץ בדור החדש של הסופרים-המספרים בני זמננו

ב"דוהרים במקום", ספרו המענג – הן מחשבתית, הן חושית – של יוני ויצמן, ניכר שאין זה משנה על מה יבחר ויצמן לכתוב וזאת כי סגנונו הוא כה ייחודי – ומכאן כוחו.

הספר, העוסק ברצון המטאפיזי משהו "לברוח", מעורר מחשבה רבה – פילוסופית-קיומית בעיקרה – אודות מקומנו בעולם, אודות הזמן ומה שהוא השיג עבורנו.

זהו ספר חשוב, קולח מאין כמוהו ומעל הכל – זהו ספר מרגש ומדויק של יוצר חשוב אשר מייצג, בדרכו, קול אמיץ בדור החדש של הסופרים-המספרים בני זמננו.

"שפת מדבר" מאת דוד רשתי: כנות, דיוק ועוז הכוונה

הפואטיות של דוד רשתי, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר השירה החדש שלו "שפת מדבר", הינה מורכבת, יפה ועשירה עד מאוד – במבע עז ובצבעים חד-משמעיים.

רשתי כותב את רגשותיו בכנות ובעוז הכוונה.

הוא איננו הולך סחור-סחור במילותיו כי אם נוגע היישר במטרת כוונותיו.

ישנו יופי רך, ענוג משהו, באופן כתיבתו, ועם זאת, דיוק המלווה במטפורות נוגעות ללב.

זהו ספר אשר מצליח לגעת בקורא באופן מרגש ופוגע במקומות הנכונים אשר חודרים לעומק נפשו של הקורא ומשהו בו מהדהד הרבה לאחר סיום הקריאה – ומכאן, בין היתר, כוחו וגדולתו.

"הגיחים 3" מאת שלמה קאלו: ישירות וכנות המעוררות מחשבות רבות

הליריות של שלמה קאלו – אחד מן החשובים שבכותבים שקמו לנו – הבאה לידי ביטוי בספר השירה "הגיחים 3", יוצאת דופן מאין כמוה.

בשיריו – הפילוסופיים במהותם – קיימות ישירות וכנות, ולצדן מחשבה רבה ויופי עז.

שיריו מעוררים בקורא תחושות ושאלות רבות.

אין ספק שכתיבתו של קאלו היא מן הייחודיות ביותר בשפה העברית וחשוב שאנשים – ובעיקר הדור הצעיר – יכירו הן אותו, הן את יצירתו הברוכה, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר עוצמתי זה ובספריו הרבים האחרים.

פסח סלבוסקי: "אני רוצה להעביר חוויה, לא מסר."

לאחרונה נכחתי בתערוכתו יוצאת הדופן של האמן הייחודי פסח סלבוסקי בגלריה גבעון (גורדון 35, תל אביב) – מן הגלריות האהובות עליי בעיר.

בתערוכה, שהסתיימה לאחרונה, הציג סלבוסקי את יצירותיו מעוררות המחשבה, המגוונות, הצעירות מאוד ברוחן ובהווייתן, אשר מצוירות על גבי משטחים שונים.

לאחרונה זכיתי לראיין את סלבוסקי בן ה-71 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1947), הגר בירושלים ונשוי לאמנית נעמי בריקמן, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: "איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, פסח?"

פסח סלבוסקי: "אני אף פעם לא מגדיר את הסגנון שלי."

בראונשטיין: "למה אתה עושה אמנות?"

סלבוסקי: "כשהייתי צעיר והתחלתי לעשות אמנות, לבחור בציור כמדיום היה יותר סטנדרטי ממה שזה היום. אני שלם עם זה שאני צייר. אני חושב שאני מתבטא טוב בציור."

בראונשטיין: "מהן ההשראות שלך?"

סלבוסקי: "כל דבר שראית בחיים יכול להשפיע. אני עצמי מושפע מהמון דברים, ביניהם – בשנים המוקדמות שלי – המייסטרים במוזיאון לאמנות בדטריוט, מישיגן, ובמיוחד דייגו ריברה."

בראונשטיין: "מהי דעתך על אמנים אוטודידקטים לעומת כאלו שלמדו אמנות באופן מסודר?"

סלבוסקי: "לגבי אמנים אוטודידקטים – אז יש ויש. אין לי דעה בעד או נגד בנושא."

בראונשטיין: "אבל אתה למדת אמנות באופן מסודר."

סלבוסקי: "נכון. למדתי בבית ספר לאמנות "ברוקלין מיוזיאום ארט סקול"."

בראונשטיין: "מהו המסר שאתה רוצה להעביר ביצירה שלך?"

סלבוסקי: "אני רוצה להעביר חוויה, לא מסר. באמנות, כשאתה רוצה להעביר מסר, בדרך כלל אתה מסתבך. זה כמו לשאול מה המסר במוצארט. זה לא מסר. זאת חוויה של יצירתיות מתמשכת."

בראונשטיין: "ולסיום, פסח, אתה גדלת בארצות הברית. האם הילדות שלך שם משפיעה על עבודתך כאמן כיום?"

סלבוסקי: "כן, זה בטוח. יש השפעה ענקית מחוויות הילדות. בעיקר החוויות מהביקורים החוזרים ונשנים עם המשפחה במוזיאון בדטריוט, שם ביקרתי הרבה בילדותי."