ישי חוג'סטה: "אני אוהב להתעסק עם חומר, להתלכלך, להתרגש כשיוצא ציור יפה."

לאחרונה (יולי 2021) נכחתי בפתיחת התערוכה "פאריטט" – תערוכת היחיד הראשונה של הצייר ישי חוג'סטה, ב"גלריה מאיה" (שביל המרץ 2, תל אביב).

עבודותיו של חוג'סטה הפעימו אותי ברבדים ובמורכבויות שלהן, בצבעוניות הגסה והאבסטרקטית החכמה שלהן, ובעיקר בזהויות המרובדות ובסימבוליזם הכמו-חייתי שבהן.

הציורים העשירים מאוד העידו לדידי על פרקטיקה אמנותית יוצאת דופן במקומותינו מצד האמן: מחד – דיוק והבנת החומר, התהליך וההיסטוריה, מאידך – משהו ראשוני-עד-כדי-פגאני, פרונטאלי מאוד – מעין "מופע של איש אחד ממקומות רבים ומגוונים, ספק קונקרטיים-מציאותיים, ספק בדיוניים".

היות ואני צופה לחוג'סטה (יליד 1990) עתיד מזהיר, בחרתי לראיין אותו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מה פירוש שם המשפחה שלך, ישי, ומהם מקורותיו?

ישי חוג'סטה: השם הוא ממוצא איראני, ולפי מה שאני יודע המשמעות היא אושר והצלחה, או יש כאלה שאומרים שזה משהו כמו ג'נטלמן ויש עוד פירושים…

בראונשטיין: האם אתה מרגיש חיבור אמנותי כלשהו לאיראן בכלל ולאמנים פרסיים בפרט?

חוג'סטה: לא. יש מספר אמנים איראנים עכשוויים שאני עוקב אחריהם, אבל אין קשר מיוחד.

בראונשטיין: ספר לי על התערוכה שלך שמוצגת בימים אלו בגלריה מאיה. מהו הנרטיב לעבודות שלך, האם ישנו איזשהו חוט מקשר בין העבודות, ומעל הכל: האם ישנו מסר כלשהו שאתה רוצה להעביר לקהל שלך דרך העבודות?

חוג'סטה: העבודות שמוצגות בגלריה מאיה הן תוצאה של תהליכים שעברתי בשנה האחרונה והתעצמו לקראת התערוכה ובעבודה על הקטלוג עם גלעד אפרת המקסים, אוצר התערוכה.

בעבודות המוצגות יש מין הלחמה בין עולם המדע הבדיוני והעל-טבעי לנוף העירוני התל אביבי, העיר בה גדלתי ובה אני חי כיום.

מד"ב הוא ז'אנר שמלווה אותי כבר מגיל צעיר והתעסקתי בו בלימודי הקולנוע והאמנות במנשר, אבל דרך המדיום הקולנועי.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

חוג'סטה: כי אני אוהב להתעסק עם חומר, להתלכלך, להתרגש כשיוצא ציור יפה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

חוג'סטה: צבעוניות אקראית מעניינת על ארון חשמל, טקסטורה של תיקון שפכטל מרושל, ספרות מד"ב, ציירים אחרים…

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

חוג'סטה: ביטוי פנימי ספציפי שיושב על נקודה, שלי, אישית, קשה להביע במילים או בכתיבה.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

חוג'סטה: בלתי אמצעית ואינטואיטיבית.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

חוג'סטה: זאת שאלה מורכבת. אני חושב שזה מאוד תלוי באמן. אין לי תשובה חד-משמעית. אמנים בעיקר מלמדים את עצמם, האקדמיה יכולה לספק להם קיצורי דרך להגיע למקומות אם יודעים לנצל את הכלים שמקבלים ממנה. לאוטודידקט המסלול אחר ויותר מבוסס על ניסיון וטעיה, ואולי קצת ארוך יותר, אבל מי שמוכשר יצליח גם כאוטודידקט וגם במסלול הממסדי וה"מסודר".

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

חוג'סטה: יש לי זיכרונות מעורפלים מהבית בו חייתי עד גיל 10 ברחוב מלצ׳ט בתל אביב, אני חולם עליו מדי פעם והוא מלווה אותי תמיד, מרגיש שמשהו בחוסר הבהירות, בחמקמקות ובמוזרות של הזיכרון מפעיל אותי, לא כל כך ברור לי עדיין באיזה אופן.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

חוג'סטה: לא.

בראונשטיין: האם לדעתך כאשר אמן יוצר אמנות, דרושה לו מידה מסוימת של אנוכיות?

חוג'סטה: אולי ברמה הפרקטית של לוותר על מפגשים עם משפחה וחברים על מנת לעבוד בסטודיו. אני חושב שזה יותר משמעותי אצל אמנים ואמניות שיש להם משפחה כבר עם ילדים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ישי חוג'סטה בעוד 100 שנים מהיום?

חוג'סטה: לטובה – בין אם בציור או בדברים אחרים.

"מרק בורשט וסיפורים אחרים" מאת סופי רחלנקו: כן, רגיש, ייחודי

הסיפור "החיים הם לא פיקניק, רק לפעמים", שבספרה החדש של סופי רחלנקו "מרק בורשט וסיפורים אחרים", מעיד רבות על סגנונה של הסופרת.

זהו סיפור כן, רגיש וייחודי – בסגנון ספרותי הנדיר במקומותינו.

לרחלנקו יש קול צלול וחזק אשר כולי תקווה שרבים ייחשפו לו – ולכישרונה הספרותי.

"דיבור תקני" מאת רוני יעיש: עמוק, ישיר, צלול

"כלים", שירה של רוני יעיש אשר בעמוד 39 בספר שיריה "דיבור תקני" שראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", חדר אל תוכי בפשטותו ובנהירותו.

יעיש כותבת אודות החיים, אובדן ותקווה, ועושה זאת ברגישות רבה ובצלילות.

זהו ספר עמוק וישיר מאוד של משוררת צעירה אשר בטוח אני כי עוד נשמע אודותיה רבות ונצורות בעתיד.

"על רגל אחת" מאת בת-חן ששונקר: ספר מעורר השראה, רב משמעויות, אודות כוחו של הקיום האנושי

התרגשתי לקרוא את "על רגל אחת", ספר הביכורים הרגיש ומעורר ההשראה של בת-חן ששונקר.

זהו ספר חכם ומרתק המספר את סיפורה האישי הקשה והחשוף של ששונקר – המלמד באופן רב-משמעי רבות ונצורות אודות כוחו של הקיום האנושי.

"עד הקצה ובחזרה" מאת גאולה שינה: ברוכים הבאים לעולמה המופלא של "משוררת החיים"

גאולה שינה כותבת על החיים.

בספר השירה המצוין שלה "עד הקצה ובחזרה" (הוצאת קתרזיס) אשר ראה אור בימים אלו, היא מספרת אודותיהם – על רגעיהם הקטנים, המופלאים, השבריריים – בדרכה הנחרצת.

"בקפטריה של הקאנטרי", שירה שבעמוד 14, מגלה רבות אודות הדוקטרינה הייחודית של שינה: הפשטות, היסודיות, הניקיון והליריקה מתאחדים לכדי שיר יקר-ערך אחד ומסמלים במלוא העוצמה את כוחה הפואטי של משוררת-חיים זו.

"תסביך האהבה" מאת נטלי גוטמן: ציורי, מעמיק, יפהפה

ישנו משהו פורץ דרך באופי הכתיבה של נטלי גוטמן, כפי שזה בא לכדי ביטוי בספרה החדש, הציורי להפליא, "תסביך האהבה", אשר ראה אור בימים אלה.

הקומפוזיציה של הספר כולו מעוררת השראה והוא מעמיק עדי כדי יפהפה בסגנונו ובתובנותיו.

"חלון לים של נצרת" מאת נטלי מסיקה: אמיץ, שובר-לב, מסוגנן

"חלון לים של נצרת", ספרה המסוגנן של נטלי מסיקה אשר ראה אור בימים אלה, שובר-לב ומסוגנן מאין כמוהו.

הוא מסוג הספרים שלא ניתן להניחם עד לתומם והוא גדוש הן בריאליזם, הן בוויזואליות כמו-קולנועית, המעמידה את מסיקה בשורה של כבוד בין סופרות הדור החדש של הספרות הישראלית.

אדרת – "קומה עשירית": מאלבומי הפופ הטובים שיצאו בישראל בעשור האחרון

לאחר ההאזנה ל"קומה עשירית", אלבומה החדש של הזמרת אדרת, חילחלה אל תוכי ההכרה כי מדובר באחת הזמרות הטובות – והיצירתיות ביותר – הפועלות כיום בישראל, ושזהו, לדידי, אחד מאלבומי הפופ הטובים שיצאו בארץ בעשור הנוכחי.

אדרת מצליחה בדרכה הייחודית – הכמו-ויזואלית – לשלב בסגנונה ובצליליה בין מזרח ומערב – ולרגש בקולה ובלחניה.

השירים "קומה עשירית", "החברה" ו"אקסטזה" חדרו אל תוכי והם כעת חלק מהפלייליסט היומיומי שלי – מאז שנחשפתי אליהם לראשונה.

לסיכום, זהו אלבום מצוין, בעל סינתזה חזקה בין מוטיבים מנוגדים המזמינים את המאזין להישאב אל תוך עולם חדש – אם תרצו, אל תוך מדיום חדש – אמיץ וכן, הלא הוא "עולמה של אדרת".

לילי פישר: "אמנות עבורי זו נשימה."

במאי 2021 הציגה לילי פישר תערוכת יחיד יוצאת דופן בגלריה נולובז (זבולון 19, תל אביב), "קרעי סיפורים", שמה.

בתערוכה הציגה פישר עבודות שנוצרו מציורים ישנים שלה. משמע: היא גזרה הלכה למעשה את עבודותיה המוקדמות ויצרה מהן את אלו החדשות.

היות וזהו תהליך עבודה-יצירה שמעולם לא נחשפתי אליו, בחרתי לראיין את פישר אודות סגנון יצירתה הייחודי הזה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי מה עומד מאחורי תערוכתך הנוכחית, "קרעי סיפורים".

לילי פישר: בתערוכה מוצגות עבודות שיצרתי בשנה האחרונה, עבודות קולאז' או בסגנון קולאז'יסטי.

זה התחיל בסגר הקורונה הראשון עם עבודות נייר ישנות שלעולם לא הוצגו. בהסתכלות על העבודות הרגשתי שחלקים מהן עדיין אהובים עליי וחלקים אחרים כבר לא. בהחלטה אינטואיטיבית התחלתי לקרוע חלק מהעבודה שרציתי לשמר ומהחלק הזה התחלתי עבודה חדשה, כשסביב הדימוי הנבחר בניתי קומפוזיציה בעזרת קרעים של עבודות נוספות.

התהליך יצר קולאז'ים עשירים אשר כללו קרעי נייר בטכניקות מגוונות של רישום בעיפרון, פחם, חלקי תחריטים, מונוטייפ, ציאנוטייפ, לינוקט, דיו, צבעי מים, צבעי שמן ואקריליק.

הקריעה וההרכבה מחדש של העבודות נעשתה בהנאה חגיגית, אך בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה לנסות לגדול בפורמט ואז התחלתי לבנות על פי אותם עקרונות קולאז'ים מתוך עשרות עבודות קודמות המגולגלות על קנבסים. כעת, במקום לקרוע ניירות, גזרתי את הציורים על הבדים.

בראונשטיין: איך הייתה ההרגשה לגזור ציורים ישנים שלך?

פישר: חלק מהאנשים ששמעו על תהליך העבודה נחרדו לשמוע על "הרס" העבודות הקודמות שלי. אני לעומת זאת לא חשתי שאני הורסת. בתהליך של דקונסטרוקציה ובנייה מחדש פניתי להציל עבודות מאבדון. הצלתי אותן מלהמשיך להיות מאוחסנות או מגולגלות מבלי שעין שזפה אותן.

אולי כל העניין קשור גם לשמירה על דברים, אי יכולת להיפרד, צורך בניצול והצלה של מה שכבר יש לי, וזה אף פעם לא מעט. אני תמיד מזהה בעבודות שלי ריבוי ועומס.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פישר: ההשראה שלי נסמכת על קרעי סיפורים וזיכרונות. הבית, המשפחה, המקום, העיסוק – כולם הם טריגרים לגיטימיים לפרצי היצירה, כמו גם חלומות ורגשות. מבחינה ויזואלית אני מושפעת מאמנים רבים: גויה, שאגאל, פרידה קאלו, דיאגו ריברה, קירשנר, מונק.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

פישר: השמיים הם הגבול.

בראונשטיין: האם המקום שבו נולדת, ארגנטינה, משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך?

פישר: לדעתי כן. בצבעוניות, בנופים.

בראונשטיין: האם לדעתך ישנו דבר כזה, 'אמנות נשית'?

פישר: אמנות נשית מגיעה מתוך מקורות אחרים מהמקורות הגבריים. זו אמנות שנלחמת על נוכחות.

בראונשטיין: ולסיום, לילי, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פישר: אמנות עבורי זו נשימה.

"בדק בית" מאת עינת לביאד: מסוגנן, אקזיסטנציאליסטי, נוגה

כתיבתה של עינת לביאד, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריה "בדק בית" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", יפה ומרגשת.

ישנו משהו מסוגנן מאוד ונוגה בשפתה והיא בונה לה הווה משל עצמה בשיריה.

לביאד לוקחת לרוב רגעים מזוטות הקיום ובונה מהם עולמות שלמים, רגישים מאוד, מניפתיים ומלנכוליים ובדרכה הופכת אותם לכמו-אקזיסטנציאליסטיים, ובכך, בין היתר, גדולתה כמשוררת.