דפנה פולץ: "מגיל צעיר אני מרגישה שיש לי מה לומר על כל דבר ויש בי כמויות אדירות של כעס ותסכול שבאים לידי ביטוי באמנות."

לאחרונה ראיינתי את האמנית דפנה פולץ (ילידת 1977), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, דפנה, מה פירוש שם משפחתך?

שם משפחתי פולץ הגיע מהשפה הפולנית, "פולטש", שפירושו "פלאס", זאת אומרת ארמון. 

פעם היו נותנים שמות משפחה לפי עיסוק, ושמות שאין בהם עיסוק אלא תיאור, כמו ארמון, היו שייכים ככל הנראה לאצולה הכלכלית.

בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הנוכחית שלך.

התערוכה הנוכחית נקראת "איילה אורבנית" והיא נוצרה מתוך קונפליקט תמידי ששוכן בתוכי.  הקונפליקט בין הטבעית לתרבותית בין ילדת/ חיית הכפר לילדת/ חיית העיר.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פולץ: אענה לך בשיר (בשירי ובאמנותי אני נקראת פופינקה- fufinka,

שם חיבה שקיבלתי מאמי ז״ל)

תקשור / פופינקה

אני קוראת ליצירות שלי

תקשור

לשירה 

לציור

אפי טוען שזו מוזה, השראה

עדי טוענת שזה מטען חורג שצריך לפרוק

קרנית קוראת לזה כישרון והולכת עם חזה נפוח בגאון

אני קוראת ליצירות שלי 

תקשור

לשירה 

לציור

לי זה ברור  

זה מקום שאינני מחפשת בו אישור

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פולץ: פוסט מודרניזם, אבסטרקט, קדישמן, שאגל, ואן גוך.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פולץ: מכילה בתוכה את המילה אמן (אמונה), שעבורי מסמלת תקווה ואופטימיות וקדושה.

היא מכילה אותיות א-מ-ת שרוב חיי סיבכה אותי מרוב שאמרתי אותה, אך באמנות היא טובה אליי, מה גם שמאפשרת לכל אחת/ד לחוות אמת משל עצמו מבלי להפריע לאמת של האחר. 

ומכילה אותיות אמון שמבלעדיו אין אהבה, כך הסביר לי הרב הרפורמי שלי.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

פולץ: מגיל צעיר אני מרגישה שיש לי מה לומר על כל דבר ויש בי כמויות אדירות של כעס ותסכול שבאים לידי ביטוי באמנות.

בציור, בכתיבה, בשירה, בנגינה, בעבר גם במשחק ובימוי (עשיתי תואר ראשון בסמינר הקיבוצים) ותוך כדי כך מרפאים את נפשי, כך שיש בי תשוקה אין סופית לדבר.

באמנות אני מוצאת את הנחמה והתקווה שלי להווה טוב יותר וליצירת עתיד טוב יותר.

בראונשטיין: האם את מוצאת הבדל בין אמנים אוטודידקטים לבין אלו שלמדו אמנות באופן ממסדי

פולץ: כן, בהחלט. אני מוצאת שהאמנים שלמדו אמנות תקוע להם מקל בתחת, כמו שהיה לי כשלמדתי תואר בבימוי לתיאטרון. אבל מכל בן אדם יש מה ללמוד, גם מאלה עם המקל בתחת.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה 'אמנות נשית' והאם את חושבת שהאמנות שלך יכולה להיכנס להגדרה הזאת?

פולץ: כן. האמנות שלי יכולה להיכנס להגדרה "אמנות נשית" אבל אני איני מגדירה אותה ככזו. 

אני חווה את עצמי כאמן בדיוק כמו שאני חווה עצמי כאמנית ואני לא רואה צורך לשייך את האמנות שלי למילה ״נשית״ אבל מאוד רואה צורך לשייך אותה למילה – יהודית.

אני ללא ספק עושה אמנות יהודית.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית דפנה פולץ בעוד 100 שנים מהיום

כפורצת דרך, כמובן, אך בשביל זה אצטרך לעבוד קשה מאוד! אני נכונה לאתגר ויצאתי לדרך, בוא נראה.

"זיעת זהב" – ספר אמן מאת רקפת וינר עומר: מן היפים והמוקפדים שבספרי האמן שראו אור בעשור האחרון בישראל

"זיעת זהב", ספר האמן (ליתר דיוק, ספר האמנית) אשר ראה אור לכבוד התערוכה בעלת אותו שם שהתקיימה בין ה-14.4.22-21.5.22 בגלריה רו-ארט בתל אביב, הוא ללא ספק מן היפים והמוקפדים שבספרי האמן שראו אור בעשור האחרון במקומותינו.

הספר היפהפה הזה מציג את מאזני האימה והיופי – אלו מול אלו – כפי שהם באים לידי ביטוי בתערוכה ומדגיש באופן מדויק את הפרטים הקטנים של עבודת התערוכה, כמו מנפה אותם, ומסביר את הסיבות להיווצרותם.

שני יוסף: "אמנות זה ביטוי לחופש, לרוגע, למאבק."

לאחרונה ראיינתי את האמנית שני יוסף (ילידת 1987, בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל ובמת מיצג) אודות התערוכה "חומר נזיל" – המשותפת לה ולנגה רוזמן – המוצגת בימים אלו (מאי 2022) בגלריה בנימין (שביל המרץ 5, תל אביב), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לתערוכה, שני.

שני יוסף: הבסיס לתערוכה הוא איזשהו מבנה נטוש שנמצא בדרך לפלמחים. המבנה נמצא באיזושהי שמורת טבע, ומצד אחד יש בו משהו מאוד מגעיל, מלוכלך, מתפורר וישן, אבל מצד שני יש בו גם המון גרפיטי, אמנות רחוב, צילומי חתונות, והנוף שלו מאוד ירוק ויפה.

אני ונגה התחלנו למעשה מהמבנה הזה, ויש פה סיפור של מקום, שבדרכו הוא גם עוסק במערכת היחסים שלי ושל נגה, שאנחנו חברות.

יש כאן למשל עבודת וידיאו שעוסקת בפעולה של נזילה, בניסיון לאחוז במשהו כשהוא לא יכול להחזיק אותנו. יש בזה משהו שנועד לכישלון מראש, שזה מדבר גם על המאבק שלנו כאמניות צעירות. משם בעצם התחלנו. היו לנו שאלות כמו למה אנחנו מציגות? האם אנחנו רוצות להציג?

בראונשטיין: מה מגדיר את האמנות שלך בתערוכה הזאת?

יוסף: מה שאני מוצאת בתערוכה שמגדיר את האמנות שלי זה הצבעוניות, שזה משהו שמרגש אותי עוד מאז שהייתי ילדה. הצבעים עובדים ביחד וצבע זה משהו שמאוד חשוב לי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

יוסף: בעיקר ציור וציירים, קולנוע, מחול, משחק.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

יוסף: אמנות זה ביטוי לחופש, לרוגע, למאבק.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

יוסף: זאת שאלה מצוינת שעלתה בזמן שעבדנו על התערוכה. בתחום של האמנות הפלסטית, יש לי מאבק שאני עדיין לא סגורה על למה. לעומת זאת, ציור זה משהו שהוא טבעי לי. התערוכה הבאה שאני רוצה ליצור תהיה בציור.

בראונשטיין: אמרת לי שמלבד אמנות פלסטית את גם שחקנית.

יוסף: נכון. יש משהו במשחק שהוא פשוט מהנה.

בראונשטיין: למרות הצבעוניות העזה שיש בעבודות בתערוכה, אני רואה בהן גם רבדים של עצב.

יוסף: נכון. יש בעבודה הזאת גם עצב – לפחות מהצד שלי – וזה נובע ממקום של חוסר איזון שיש לי, של חרדות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית שני יוסף בעוד 100 שנים מהיום?

יוסף: (צוחקת) שלא יזכרו.

אילן מויאל: "אמנות היא קודם כל דרך מחשבה."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן והאוצר המצוין אילן מויאל (יליד 1971), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות, אילן?

אילן מויאל: כי אני אמן. נולדתי אמן ואני חושב אמנות, ואם אני לא אעשה אמנות אני לא חושב שיש משהו אחר שאני אוכל להגות אותו טוב יותר. הדרך שלי לבטא את עצמי, את המחשבות שלי, היא דרך האמנות.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

מויאל: קשה להגדיר אותה. אני אמן רב-תחומי. ההתמקדות שלי משתנה בהתאם למה שאני עוסק בו. בשני העשורים האחרונים התעסקתי בעיקר בפיסול. הפיסול הוא דרך בשבילי להביע את עצמי מתוך החומר שמתגבש. מבית ספר יסודי ציירתי, כשגדלתי באילת.

בראונשטיין: איך זה לגדול באילת?

מויאל: אותי באופן אישי זה שיעמם, אבל הייתי די יוצא דופן, תמיד אמרו לי שאני לא אילתי טיפוסי, וכשגדלתי שם לא מצאתי את עצמי חברתית. הייתי אאוטסיידר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מויאל: החיים. מה שקורה בפועל, מסביבי: האנושות, בני האדם, חינוך, מחשבות – פילוסופיה בעיקר – תהליכים, רצון לשפר, לדעת, רצון להשפיע, וכמובן אמנים ואמנות.

בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עליך?

מויאל: האמן שתמיד מרגש אותי הוא ואן גוך. כשהייתי צעיר ממש הערצתי את סלבדור דאלי – זה היה לפני שהתחלתי ללמוד אמנות – ועד היום יש לי חסד נעורים לסוריאליזם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

מויאל: אמנות היא קודם כל דרך מחשבה. אני חושב אמנות. כשאני מתהלך בעולם, אני חושב אמנות. אני חושב איך אני לוקח משהו מסוים ודרך האמנות מנגיש אותו לעצמי קודם כל, ואז לאנשים מסביב. הצורך שלי ליצור אמנות הוא צורך אישי.

בראונשטיין: התערוכות שאצרת במהלך השנים חשובות מאוד לדעתי, לא רק באמנות ובאמנים שאתה בוחר בקפידה ומשתף אותם בהן, אלא גם בנושאים.

מויאל: האמנות שאני אוצר צריכה להיות אידיאולוגית. היא צריכה להיות עם מטרה מסוימת. עם אמירה כלשהי.

בראונשטיין: אתה מורה לאמנות בבית ספר ששייך כמובן למשרד החינוך. איך זה עבורך כאמן לעבוד בתוך ליבת הממסד?

מויאל: לא קל. אני מורה לאמנות בבית ספר ביהוד ואני רוצה להמשיך בזה כי זה מה שאני רוצה לעשות, בזה אני הכי טוב שאפשר וטוב לי במקום הזה.

לעסוק בחינוך לדעתי זאת לא רק עבודת קודש אלא זו עבודה של חינוך של דורות חדשים שהוא אידיאל שליחותי של לגבש את הילדים האלה דרך מחשבה חינוכית מסוימת.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

מויאל: כן. אני מאמין בשלושתם. גם וגם וגם. זו יחידה אחת.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר? או במילים אחרות: האם יש איזושהי "פרה קדושה" שלעולם לא תיגע בה ביצירה שלך?

מויאל: לא. אין לי פרה קדושה. אין דבר כזה באמנות. אמנות צריכה ויכולה להכיל הכל. אם אמנות לא מכילה אז אין דבר אחר שיכיל.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אילן מויאל בעוד 100 שנים?

מויאל: שאלה גדולה. מעולם לא חשבתי עליה. כאדם שבאמת באמת מאמין בבני אדם וביכולת שלנו לחיות בשלום, אבל ככל שאני חי יותר שנים, ככה האמונה הזו הולכת ודועכת לצערי. כשאני בוחן בעיני רוחי את ההתפתחות האנושית ולאן שהגענו עד הלום, אני לא רואה שאנחנו מחכימים בהבנה שלנו לגבי מהו טוב, מהו רע, ואיך אפשר בכל זאת להסתדר ביחד.

אורן מרקוביץ: "אמנות היא שפה. שפה מיוחדת וייחודית. כמו כל שפה, גם האמנות במהותה היא אמצעי, הביטוי הגדול והנפוץ ביותר שיש לאדם, לאמן, לבטא את עצמו דרכה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר המצוין אורן מרקוביץ (יליד 1983), אשר עבודתו מאז ומעולם הזכירה לי שילוב ייחודי – אך עם זאת מקורי מאוד – שבין יצירתו המאוחרת של ז'אן מישל בסקיאט, ובין יצירתו המוקדמת ביותר, החתרנית משהו, של וילם דה קונינג.

משהו ביצריות של מרקוביץ, בפאגניות שלו, תמיד משך אותי, ובראיון עימו ניסיתי לרדת לעומק בחירותיו האמנותיות, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורן?

אורן מרקוביץ: זו שאלה מורכבת מאוד, והתשובה עליה אפילו יותר מורכבת. בגדול, אני לא כל כך אוהב להגדיר את האמנות שלי. יש לי הסתייגויות מכך, מכיוון שמאוד קשה להגדיר אותה בכמה משפטים.

מאז ומתמיד ראיתי את עצמי קודם כל כצייר, אף על פי שאני יוצר במגוון מדיות, כגון: כתיבה, שירה, מוסיקה ואובייקטים פיסוליים, הציור היה תמיד העיסוק האמנותי המרכזי אצלי.

מבחינה אישית אני רואה את האמנות שלי כסוג של יומן פנימי, נפשי, רעיוני ורוחני. סוג של אינדקס לרעיונות ולתחושות שלי. מבחינה אקדמאית ומתודית אני מלקט מספר שפות ציוריות שונות לכדי עבודה אחת שיוצרת שפה אישית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מרקוביץ: ההשראות שלי הן רבות ומגוונות מאוד כאדם בכלל וכצייר בפרט. אני עסוק המון בהתבוננות על העולם.
החיים היומיומיים עצמם – בעיקר בפן האסתטי שלהם – מעניקים לי הרבה מאוד השראה. הסביבה האורבנית והנוף האורבני, מקומות, אנשים, פרצופים, אובייקטים, צבעים וחיבורים בין אובייקטים לאובייקטים במרחב.

מצד אחר, אני צורך המון אמנות בחיי היום-יום שלי. בין אם מדובר במוסיקה, קולנוע, ספרות, שירה, הגות, ובין אם ציור ופיסול. אני מאוד אוהב אמנות, מושפע ממנה ואף מתכתב עמה בעבודותיי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

מרקוביץ: אמנות היא שפה. שפה מיוחדת וייחודית. כמו כל שפה, גם האמנות במהותה היא אמצעי, הביטוי הגדול והנפוץ ביותר שיש לאדם, לאמן, לבטא את עצמו דרכה. הדבר שמייחד את האמנות משאר השפות בעולם הוא שהאמנות יכולה ואף מסוגלת להפעיל את כל החושים על ידי צריכה שלה והשימוש בה. מלבד זאת, אני רואה באמנות כסוג של יקום מקביל בפני עצמו שפוסע לצד המציאות היומיומית המוכרת לנו. האמנות לעתים מתכתבת עם המציאות, מושפעת ממנה ואף מגיבה אליה. לפעמים הן מתנגשות ביניהן ולפעמים חיות בהרמוניה יחדיו.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

מרקוביץ: אני לא רק מצייר. אני עושה עוד כמה דברים חוץ מלצייר ואני יוצר במגוון מדיות חוץ מציור. מה שכן… מאז שאני זוכר את עצמי פשוט ציירתי. מאז ומתמיד ידעתי שאני קודם כל צייר. ההורים שלי צוחקים על זה עד היום, שעוד כשהייתי פעוט בלול ואחרי זה כילד, בכדי להשתיק אותי באמת היו פשוט מביאים לי צבעים ודפים והייתי יושב ככה שעות, מצייר ומקשקש את עצמי לדעת.

מאז שהייתי ילד תמיד הרגשתי שפעולת הציור היא הדרך הטובה ביותר בשבילי לתקשר עם העולם החיצוני.

אני בנאדם שאוהב לדבר ולבטא את עצמו בדיבור. יש לי פה גדול, אבל כשאני מוצא את עצמי סופסוף סותם את הפה קצת ומצייר, אני שם לב שיוצאים לי הדברים היפים והמדויקים ביותר.

אני לא רואה את הציור כפעולה שנובעת מאהבה, אלא כצורך הבעתי בסיסי. יש ציירים שאוהבים לצייר. אני לא מאלו. אני מהציירים שמוכרחים לצייר. בשבילי הציור היא פעולה גופנית, נפשית ורוחנית בסיסית ומהותית בחיי.
בדומה לפעולות גופניות בלתי רצוניות או רצוניות כגון נשימה, אכילה וכדומה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן כיום?

מרקוביץ: יש לי הרבה מאוד זיכרונות ילדות, בעיקר כאלו שקשורות לטראומות, חרדות ודברים שהשאירו בנפשי חותם עד היום. גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין עם הורים מדהימים, אחים נפלאים ובכלל, משפחה טובה. אבל אני חושב שאני פשוט אדם מאוד רגיש וכילד הייתי גם כן מאוד רגיש מבפנים. לא כל כך ידעתי איך להכיל את הרגשות הללו ואיך לשתף אותן ולהוציא אותן החוצה, אז הייתי קצת פרא אדם. ילד טוב, אבל קצת פרא. מצייר אבל גם מתאגרף וקופץ מכל מיני חומות. נופל וקם. מרביץ ובוכה.

עם השנים, ודאי שכל זה התמתן אצלי אט אט, אבל הכל נכנס לאמנות שלי, הן מבחינה טכנית ומתודית והן מבחינה פורמליסטית וקונספטואלית. הזיכרונות שלי והחיים משפיעים מאוד על החיים שלי. מספיק לבנאדם/לצופה להתבונן בעבודות שלי בכדי לדעת מה אני עובר בחיים היומיומיים שלי. על מה אני חושב באותו הרגע. מה אני מרגיש ומה אני באמת רוצה להגיד. אמרתי כבר בהתחלה שהאמנות שלי היא מאין יומן פנימי אישי ונפשי.

בראונשטיין: האם אתה מאמין במזל, בגורל, או באלוהים?

מרקוביץ: אני אתחיל בזה שאני אדם מאמין. אני לחלוטין מאמין באלוהים. האלוהים שלי הוא רוחני, לא דתי. האלוהים שלי הוא אלוהים טוב, אוהב ומייטיב, הוא לא אלוהים מעניש. אני אדם שהוא בחיפוש מתמיד אחר משמעות. משמעות נשגבת לקיום האנושי, ובכלל לחיים ולהוויה. שלושת הדברים שהזכרת פה הם מושגים רוחניים ומטאפיזיים. לשלושתם יש חלק בלתי נפרד בחיי האישיים ובנפשי, לכן הם גם חלק בתי נפרד מיצירתי.
מדי פעם הם באים לידי ביטוי גם באופן ויזואלי ויצירתי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה ביצירת אמנות?

מרקוביץ: להשקפתי, האמנות בכלל והציור בפרט הן פעולות פוליטיות במהותן. עצם הבחירה של האדם לעסוק באופן רציני ומקצועי בדבר כמו אמנות, זו כבר אמירה ברורה ואפילו פוליטית. עם זאת, לרוב אינני מערב פוליטיקה ביצירתי. לפחות לא באופן מופגן או מחאתי. אני לא עושה זאת כי אני פשוט לא מאמין בזה. אני לא מאמין שאמנות יכולה באמת לשנות משהו בשדה הפוליטי והמדיני. אמנות כן יכולה להגיב לנושאים כמו פוליטיקה ואף ראוי שהיא תעשה זאת, אך מניסיוני, מקצועיותי ואף טעמי האישי, רוב רובה של האמנות הפוליטית היא פלקטית, בינונית ופשטנית. יש מעט מאוד, מעט מדי, אמנות פוליטית טובה וראויה.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?

מרקוביץ: השאלה הזו גורמת לי לתהיות מכיוון שאין דבר ספציפי שאני יכול לחשוב עליו בהינף מחשבה שלא אצייר. מצד אחר, יש ציורים שאני איהנה להתבונן בהם אך ככל הנראה לא אצייר אותם. דברים קיטשיים מדי, דברים אלימים במיוחד או מורבידיים. כנראה שלא אצייר משהו שלא מייצר בתוכי שיח פנימי, ענייני וכנה.

בראונשטיין: האם לדעתך ציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי בהכרח טובים יותר מציירים אוטודידקטים?

מרקוביץ: ראשית, כנראה שצריך להגדיר מה זה "טוב יותר" או "טובים יותר". אני חושב שבאופן כללי לציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי יש יותר "כלים". לאו דווקא כלים טכניים. יותר כמו כלים פורמליים, רעיוניים ומתודיים.
זה לא אומר שצייר שלמד באופן אוטודידקטי יהיה בהכרח פחות טוב מצייר אקדמאי, אך להשקפתי אמנים/ציירים שלומדים באקדמיה או באופן ממסדי אחר יהיו בעלי כלים יותר נרחבים. דבר זה ישפיע לרוב על איכות האמנות, טיבה והשיח שהיא מייצרת. לי אישית הלימודים האקדמאים תרמו באופן עצום ומשמעותי ביותר על טיבה של האמנות אותה אני מייצר.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אורן מרקוביץ בעוד 100 שנים מהיום?

מרקוביץ: בעיקר כאדם טוב וישר, ואחד שתרם דבר או שניים.

"היו זמנים בתל אביב": יצירת מופת קולנועית עצמאית בעלת יסודות אקזיסטנציאליסטיים מתריסים, רפלקסיביים, מעוררי מחשבה

לא בכדי מוגדר במקומות רבים רפי פרח, במאי יצירת המופת הקולנועית העצמאית "היו זמנים בתל אביב", כקולנוען פאנק.

ניכר כי מהות הפאנק-רוק, האינדיבידואליות האנטי-ממסדית, החתרנות והמרד הקיומי כנגד ריקבונה המוסרי של החברה ומוסדותיה הם נר לרגלי יוצר מעורר השראה זה.

ב"היו זמנים בתל אביב", סרט הקולנוע שיצר, מבסס פרח את מעמדו כבמאי קאלט, היצר, יש מאין, כמיטב מסורת ה-DIY, הלכה למעשה, סרט קאלט – כזה אשר ברבות הימים ינצח את הזמן.

"דוקטרינת ההלם" הבאה לידי ביטוי בסצנות רבות בסרט, מייטיבה עימו ויוצרת לגיטימיות לפרפורמנס הקולנועי הפרונטאלי המרהיב-עד-כדי-כמו-חייתי שבו, והקומפוזיציה הכמו-תיעודית שלו, אשר מתארת את דמויות השוליים בסרט, מדויקת ומסוגננת והכל מתחבר לכדי יופי מתריס, עז-מבע, הנפתח לכדי מניפה נפלאה של עולמות פנימיים, אקספרסיביים מאוד, בועטים בצופה, אשר בדרכם כמו מנופפים באצבע מאשימה הנוזפת בכולנו על שאנו כה בורגניים, כה "רגילים", כה לא מעניינים ולא מעיזים – שלא כמו פרח, הדמויות והעולם שברא, בסרט מצוין ומעורר מחשבה זה.

מוטי כהן: "אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר מוטי כהן (ילד מרוקו, 1945), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, מוטי?

מוטי כהן: האמנות שלי היא תהליך של חיפוש, מעין גישוש באפילה. אני מורח צבע עד שמשהו שם תופס אותי וממנו אני ממשיך. תוך כדי עבודה מצטיירת לי תמונה שלא ראיתי מראש.

האמנות שלי נוגעת בסגנונות שונים, אני עובד לרוחב ולכן בשנה מסוימת תמצא עבודות בסגנונות שונים, בטכניקות שונות, בחומרים שונים. בציורים שלי אני לא מחפש את התחכום או המודרנה. הצבע, הבד והנייר שבהם אני משתמש הם על פי רוב חומרים תעשייתיים המאפשרים לי לבטא את תחושותיי ללא התייפייפות. אני לא מחפש את החידוש ביצירותיי. יכולתם של ציוריי להיות אקטואליים נובעת מנגיעתם בחיים, בניכור, ובבדידותו של האדם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

כהן: בעבורי אמנות היא אמצעי ביטוי לתכנים פנימיים שקשה להסביר אותם במילים, אך אני מצליח להביע אותם בצבע, בצורה, בקו, בקומפוזיציה. כשאני מסתכל על התוצר המוגמר של ציוריי, אני בדרך כלל לא יודע מהו מקור היצירה, כיוון שאינני מצייר בהשפעה גלויה של מה שאני רואה או מה שנמצא לנגד עיניי. ברור לי שההתרחשויות סביבי מהוות מקור להשראה, אך ברוב המקרים אינני יכול להצביע על דימוי קונקרטי. אפילו הנופים שאני מצייר נראים כלקוחים ממקומות רחוקים וזרים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

כהן: הזיכרון האישי שלי, מצוקת האדם, התא המשפחתי שבו גדלתי, ההגירה לארץ, ההיסטוריה של העם היהודי. כל אלה חברו יחד ומספרים את סיפור חיי. אני מחובר מאוד להיסטוריה של העם היהודי וסיפורי השואה חרטו שריטות עמוקות בנפשי. בנערותי קראתי כל מה שהיה בהישג ידי על התקופה ומאז אני אוטודידקט של היסטוריה. המתבוננים בעבודותיי טוענים שהשואה מהדהדת מעבודותיי. בעיקר העבודות בצבעי שחור-לבן. יחד עם זאת, אינני מצייר שואה.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?

כהן: הסגנון האימפרסיוניסטי לא תופס אותי. אנשים נהנים בנשף, רוקדים ושותים בברים כמו היום, אנשים עושים סקי בחרמון, אלה לא נושאים שמעניינים אותי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

כהן: הציור שלי הוא לא פוליטי, אך האמנות צריכה לבטא כל רעיון, מחשבה, תחושה של האמן ולכן אמנות פוליטית היא לגיטימית.

בראונשטיין: מיהו הצייר האהוב עליך?

כהן: הצייר האהוב עליי הוא בייקון. נחשפתי לעבודותיו לראשונה בשנת 1972 בתערוכה שהייתה בפריז. הרעיון לבטא את ייסורי הנפש באמצעות עיוות הגוף, מריחת הפנים, הבדידות של הדמויות המצויות בתוך קווי מסגרת בציור, הכה בי כמו אבחת חרב.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

כהן: אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה. אני שואל את עצמי לא פעם, למה? מתי התחלתי? מה מניע אותי? מתי אפסיק? אך אלו שאלות תיאורטיות. אין לי אפשרות לשלוט בתשוקה הזאת. כשהלכתי ללמוד ציור בסוף שנות השישים לא הייתי מסוגל לחשוב איך אתפרנס. פשוט הלכתי ללמוד מבלי לתת את הדעת על העתיד. לא נראה לי שהייתה לי אופציה אחרת, אני מצייר כל יום וכל היום.

בראונשטיין: האם אתה מרגיש באיזושהי הדרה במילייה האמנותי הישראלי בגלל שאתה יליד מרוקו?

כהן: אני מרגיש מודר, אבל אינני חושב שזה קשור למוצא שלי. אני לא יודע להסביר מדוע לא הצלחתי לפרוץ לתודעה באמנות הישראלית. אמנים ומבקרי אמנות שראו את עבודותיי התרשמו מאוד ושאלו מדוע אינני מוכר ומדוע אינני מציג תערוכות יחיד במוזיאונים בארץ. הצגתי במספר גלריות בארץ ובחו"ל. אני לא אוהב להשתייך לקבוצות, הרבה שנים הייתי בערד, מרוחק מסצינות האמנות, אך תמיד ביקרתי בתערוכות וקראתי בכתבי עת.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

כהן: אשמח שאקבל הכרה ועבודותיי יקבלו יחס ראוי יותר.

"פרזות" מאת רחל אחונוב: יופי פנימי אדיר, אל מול יופי חיצוני אדיר

"פרזות", ספר האמנות-קומיקס של רחל אחונוב, מרהיב ביופיו.

וליתר דיוק: הן ביופיו הפנימי, הן ביופיו החיצוני.

יצירתה של אחונוב מאגדת מאזני אימה ויופי המשתלבים אלו באלו לכדי שפה צורנית "משלה". אם תרצו, שפה "אחונובית".

הסגנון, המושאים, ומעל הכל – הגיוון אשר בספר, מוסיפים לו נדבכים עמוקים של אקספרסיביות אשר כמו יוצרים תחביר חדש, בדרכו-בדרכה הייחודית של אחונוב – קאנוני ונחשולי.

"הזורעים" מאת יואב איתמר: מסוגנן, מדויק, ריתמי מאוד

"הזורעים", ספר השירה החדש של יואב איתמר שראה אור בימים אלו, מסוגנן ומדויק.

זהו ספר חף משבלוניות, אמיץ ומקורי, בעל ריתמיות אוונגרדית.

איתמר מתגלה כמשורר חדשני הן במושאיו, הן בסגנונו, וראוי ששירו "הסעודה האחרונה" (עמוד 36) יצוטט על ידי טובי המשוררים המקומיים – בזכות יופיו יוצא הדופן.

"לניו יורק לא משנה": שובה לב, אותנטי, מריר-מתוק

ספיר ברייר, דורין סידמן ועדי שור מגישות בחן שובה לב את "לניו יורק לא משנה" – מקבץ שירים הלקוחים ממחזות הזמר הגדולים של כל הזמנים, השזורים בסיפורים אותנטיים אודות שלוש צעירות ישראליות המנסות בכל כוחן – ועל אף כל הקשיים העומדים בדרכן – להגשים את ה-חלום שלהן: לכבוש את ברודוויי.

השלוש ניחנו בשלל כישרונות – שירה, משחק, ריקוד – והן מביעות אותם על בימת "הבימה 4" בעוצמה חסרת פשרות המלווה בהומור מריר-מתוק.

המנהל המוזיקלי של המופע, ארנון זיו, מוסיף צבע רב בנגינת הפסנתר הווירטואוזית שלו וניכר שהקהל במופע שבו נכחתי – ב-26.4.22 – נשבה בקסמן של השלוש, וכמיטב המסורת הישראלית – עם כל הכבוד לאמריקה הגדולה ולברודוויי-של-ניו-יורק – שיתף פעולה איתן, מחא כפיים, שר ושמח – ומה יכול להיות טוב יותר – בעיקר בעת הנוכחית.