"טרם-רקויאם, הלך בדרכים" מאת ארנסטו קהאן: נשגב, אקספרסיבי, מעמיק

שירו של ארנסטו קהאן, "אור היום", אשר בעמוד 79 בספר השירה המצוין שלו "טרם-רקויאם, הלך בדרכים" אשר ראה אור בימים אלו, הינו דוגמה ומופת ליופי כתיבתו – על זכותה, עומקיה והפואטיקה הרגישה והמדויקת שבה.

שיר זה הוא אחד מיני רבים בספר שירה אקספרסיבי זה, הנוגע כשדה חשמלי בקורא, מעשיר אותו ומזקק אותו אל תוך תוכי הדברים החשובים באמת שבקיום האנושי הכה מורכב, ובה בעת, הכה נשגב.

טל סלוצקר: "הסיבה הסופית ליצירה עוד לא התגלתה ולכן היצירה עדיין אפשרית. מרגע שהפסיכולוגיה תגלה את סיבתה השורשית של היצירה, היא עשוייה להיפסק."

טל סלוצקר הוא מן האמנים העכשוויים הפעילים ביותר כיום בישראל.

ציוריו המורכבים מובעים ברגש רב וייחודיים בסינתזה הצורנית שלהם: קיים בהם עומק והם נוגעים בעולמות ובמקומות מגוונים.

ברבות מעבודותיו קיים מעין קונפליקט מהותי המעשיר את הציור ובה בעת, מקיים איתו דיאלוג מפרה, איכותי ואובייקטיבי.

גם בכתביו קיימת אנרגיה ראשונית, מוחשית, היולית, ובכך עבודתו יוצרת תחושה של מרדנות, חתרנות, כנות ואוונגרדיות איכותית.

לאחרונה זכיתי לראיין את סלוצקר (יליד 1986) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

טל סלוצקר: האמנות שלי היא אמנות מודרניסטית ששואבת ממסורת הציור הריאליסטית וההיפר-ריאליסטית, מהפופ והסוריאליזם, מהציור והפיסול האירופאים והאמריקניים וגם כתיבת שירה שמושפעת מהמודרניזם שהתפתח בארץ בשנות השישים והשבעים ומהווה חלק מנוף שירת שנות האלפיים. ישנם גם מחזות ומניפסטים, ובנוסף, אני כותב מאמרים אקדמיים.

יצרתי עולם שמשלב אסוציאציות חופשיות עם הגות רישום, עם ציור ומעט פיסול והכול תוך התרשמות ממה שקורה סביבי בארץ ובעולם. לעתים שברתי חוקים ושמתי במקומם חוקים שאני יצרתי ולפעמים עבדתי בתוך מסגרת חוקים קיימת אבל תמיד אני מכבד את קודמיי ומתייחס לאמנים שיוצרים בזמני.

חשוב לי שהצופים ביצירות יתייחסו לטקסט כמו לאמנות ומכאן לתוכן ולמידע החזותי. יצרתי נכון להיום יותר בציור מבמדיום הטקסטואלי אבל אני מכיר ביתרונותיו של הטקסט על החזותי ולהיפך, לכן אינני רוצה שהצופה יפסול אחד מהם לטובת השני. יש פעמים שאני יותר שלם עם התוצאות ולפעמים פחות, אבל הכל כולל הטעויות שלי ולכן אני חתום על הכל.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר?

סלוצקר: היצירה היא תהליך של גילוי העצמי לעצמי. היא תהליך של 'דע את עצמך' באופן כללי ובתקופות מסוימות, לכן אני יוצר בדיוק מהסיבה הזאת. תוך כדי הכתיבה מתגלית המחשבה והציור והפיסול חושפים את התפישה. אלו עושים את הבלתי נראה לגלוי אבל תמיד נשאר מקום לנסתר. הסיבה הסופית ליצירה עוד לא התגלתה ולכן היצירה עדיין אפשרית. מרגע שהפסיכולוגיה תגלה את סיבתה השורשית של היצירה היא עשוייה להיפסק. אמנים הפקידו את הסיבות ליצירה בידיהם של פסיכואנליטיקאים ופסיכולוגים אבל התשובות הטובות ביותר בתחום עשויות להיות של אמנים.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודה שלך?

סלוצקר: אני מקווה שהעבודה שלי משאירה מקום לתפישות שונות ושפרפקציוניזם של עשייה משאיר מקום למסר עמוק יותר מאשר כיצד הדברים עשויים, דבר שנראה לי שאיננו המרכזי. הרבה יותר חשובים לי התכנים שעוברים בעבודה, למשל אמונה – היכן שהיא מופיעה. העבודה שלי מאוד ורסטילית אז קשה לסכם אותה למסר אחד אבל אולי גיוון של הסובייקטיביות ואובייקטיביות השיפוט האמנותי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

סלוצקר: לפעמים חברים נוסכים בי השראה או מצב מהחיים, ולעתים יצירת אמנות או רצון להגשים דבר מביאים לדחף לעשות אותו. בגדול אינני פועל אך ורק מתוך השראה וציפייה לה. הרגלים חשובים לי מהשראה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על יצירתך כיום?

סלוצקר: יש לי זיכרונות ילדות – לא אחד, אלא הרבה – ואלו שקשורים ליצירה משפיעים על העבודה שלי היום. חלק מגורמי הילדות כמו אנשים קרובים ואמנים שאני אוהב עדיין איתי וחלקם כבר אינם איתי, אבל אלו שכן מסומנים אצלי כנקודות שאני יכול לחזור אליהם ולשאוב מהם עצה. לעתים הם אלו שנותנים רעיון לדרך שניתן ללכת בה ואין ספק שקשר למקום למראות ולזיכרונות קיימים ביצירה שלי. למשל הביקור במוזיאון תל אביב או במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית החלו בילדותי ונמשכים עד היום ואין ספק שאלו שני מוזיאונים שהשפיעו על היצירה שלי, ספרים שקראתי בילדותי עדיין משפיעים על התפישה שלי את הספרות, שיעורי האמנות והמוזיקה שקיבלתי השפיעו עליי והנסיעות לחוץ לארץ ברחבי אירופה השפיעו עליי הרבה. עם זאת, אני מרגיש שייך מאוד לארץ ולנופיה, להתרחשות שבה, לטיפוסים שבה ולאנשים קונקרטיים.

נראה לי שזיכרון והיעדרות זיכרון שניהם מעצבים באופן מהותי יצירה של תרבות ושל אמן אינדיבידואלי, התפישה שאמנות קשורה באינדיבידואליות היא דבר שחדר ליצירה שלי ואין לי ספק שתפישה כזאת מקורה בילדות. אני לא אשכח למשל את הסרטים הרבים על אמנים, סופרים ופילוסופים שראיתי בילדותי כשערוץ 8 עוד שידר סרטים רבים כאלה, ואת בתי הקולנוע בסוף השבוע, דבר שהיה נפלא. גם התיאטרון והאופרה השאירו עליי רושם והמון מוזיקה, יש לי תחושה שבנוסף לרושם שהשאירו דברים, גם התפרקותם הותירה רושם והשפיעה על אופן תפישת העולם. לעתים הייתי רוצה שדברים יהיו נצחיים אבל הם אינם כאלה. זכורים לי גם הביקורים אצל מאיר פיצ'חדזה ומשה גרשוני, שני אמנים ישראליים שחסרים היום בנוף אף על פי שזיכרונם חי מאוד. קשה לשכוח דבר כמו הביקורים השנתיים באיטליה ואת הביקור הבלתי נשכח בסטודיו של אנטוניו לופז גרסייה בספרד.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

סלוצקר: הייתי רוצה להציג עוד במוזיאון תל אביב, במוזיאון הרצליה, במוזיאון רמת גן וגם בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב בה הצגתי כבר בעבר. אבל יש לי תחושה שתערוכה כפי שהיא מעניקה סיפוק וחשיפה גם גובה מחיר מהאמן, אמן שמציג פחות יכול לשמור לעצמו את המחיר הקשה שגובות תערוכות, אם אחזור להציג בחללי תערוכות אלה ואם אציג במוזיאונים וגלריות נוספים יהיה טוב ולא אתלונן על כך. אבל אם אציג פחות לא אתלונן על כך שאשאר שלם יותר, עולם האמנות קורע קרע באמן ומותיר פחות ממנו לעצמו למרות ההזדמנות להתקדמות שהוא נותן לאמנים המציגים הוא משאיר מהם פחות מעצמם. למרות שהצגתי הרבה מאוד, ישנם אמנים שמציגים הרבה יותר ממני אבל אינני מתלונן על כך. בהווה זה משאיר לי זמן לעיסוקים הנוספים שלי כמו הוצאת ספרים, מחקרים והתקדמות במה שנראה לי כמו העבודה הפנימית שלי של היכרות ארוכה עם עצמי עם התרבות ועם הסובב אותי.

בראונשטיין: מיהו הצייר הבינלאומי האהוב עליך ומדוע דווקא הוא?

סלוצקר: אני מתחבר לאנטוניו לופז גרסיה שגם למדתי אצלו. אמן של הריאליזם העמוק והאיטי שהותיר בי רושם בגלל איכות יצירותיו ואישיותו רבת הרושם. לאחרונה מתה אשתו הנפלאה שגם היא היתה אמנית, מריה מורנו, ומאז לא ראיתי ציורים ופסלים חדשים שלו באינטרנט, לכן אני חושב שהוא במשבר. המפגש איתו היה מפגש עם אדם מדהים ואמן ענק וכל פעם שאני חושב על יצירתו מפעים אותי העומק של הריאליזם שיצר. הייתי רוצה לבקר עוד בתערוכות מעבודותיו ולפגוש שוב את הענק הזה שהוא גם צנוע וגם מקסים. דתי, ועם זאת, עכשווי וחופשי.

בראונשטיין: מיהו הפילוסוף האהוב עליך?

סלוצקר: פילוסופים רבים אהובים עליי ולמרות החשיבות שיש להם אצלי, לפוקו היתה ההשפעה הגדולה ביותר על מחשבתי עד כה. זאת למרות החשיבות שיש לסוקרטס, אפלטון וסארטר אצלי. ולמרות אהבתי לדיויד היום ולפילוסופים נוספים, אין צורך ברשימת שמות ארוכה כדי להעביר את המסר. פוקו מיפה את העולם בדרך שמקובלת עליי ונסכה בי אמביציה להתנסח מבחינה פילוסופית בדרך שמושפעת ממנו מהותית, משום שהוא ראה את העולם בדרך לא מקובלת וגם אני רואה את העולם מן הצד ולא מן המרכז לעתים. לאחרונה אהובות עליי במיוחד הרצאותיו בנושא עיצוב העצמי.

בראונשטיין: ספרך האחרון, "כתבים ומניפסטים", מצוין לטעמי. ספר לי על תהליך הכתיבה של רעיונותיך והפילוסופיה הייחודית שלך.

סלוצקר: הספר התגבש לאורך כמה שנים של כתיבה שהושפעו מהכתיבה בכתב העת 'עכשיו' ומהעבודה עם גבריאל מוקד, עורך כתב העת, שהנחה אותי לאורך זמן הכתיבה והשפעתו נותרה גם אחרי שנותרתי לעבוד לבדי. כך שגם אם רוב המאמרים בספר נכתבו בלעדיו, פורמט הכתיבה שלהם היה זהה לאופן בו גבריאל דרש מהמאמרים להיות. כמו כן, הוא ערך את שלושת המחזות המופיעים בספר ועקב אחרי פעילות קבוצת 'הם' בה הוא לקח חלק.

הספר מלא ברעיונות שלי מהמניפסטים והשירים ועד כל שאר הכתיבה. גבריאל דרש שאני אלמד את רעיונותיהם של כעשרה פילוסופים מהמאה העשרים אבל למרות שרוחה של המאה הזאת שורה על המניפסטים אין רעיונות מפורשים שלהם בהם. גם הרעיונות של המאמרים הם רעיונות אותם קבעתי לבד טרם כתיבתם ואילו כתיבת התיאטרון נקבעה יותר על ידי הזרימה שהובילה לכתיבה. הרעיונות בנושא פסיכיאטריה ושיגעון התגבשו תוך כדי לימוד שיחות עם אנשים רבים ונסיעות ללונדון בהן למדתי בסמינר לפסיכואנליזה אקזיסטנציאליסטית בעיקר אצל פרופסור תומאס סאס. ראיתי חובה לעצמי ללמוד פסיכיאטריה אבל לא להפחית במשקל תשובתו של השיגעון לנושא שהגיע מהכיוון היצירתי. רציתי אמנות למשוגעים והשתמשתי במונח 'דאדא פסיכיאטרי' כאמנות לאנשים שמעיזים, כאלו שחיים בזרם של החיים.

יש בספר עוד שלל המצאות ופיתוחים שפיתחתי, למשל 'הפילוסופיה של הגבריות' היא המצאה שלי שהמצאתי תוך כדי כתיבה. זוהי פילוסופיה שעוקבת אחרי פיתוח ושינוי אופי הגבריות בתקופה בה היא משתנה משמעותית אפילו לאורך תקופת חיינו. ובנוסף, קראתי לקבוצת ציירים מהצפון 'פנומנולוגים' במשמעות קרובה למשמעות הצרפתית של המילה, קבוצת אנשים שמקיימים מדע חדש של החושים, חוקרים את החיים דרך התפישה ללא מכשירי מדידה מדעיים חיצוניים אבל באמצעים חושיים עצביים בתפישת עולם שמקבעת את תפישת החוש בציורים ובפסלים. את הקבוצה פגשתי בשיח גלריה במוזיאון הרצליה לאמנות והחלטתי להחיל עליהם את המושג לאחר שנראה שכולם הסכימו שהמושג תקף.

יש בספר מושגים נוספים שכדאי לדיין בהם, למשל בין המניפסטים מופיע 'מניפסט לריאליזם דיגיטלי' שמספק ציר מושגי בו תפישות חזותיות עוברות בין הממשי החומרי למדיה דיגיטלית או בדרך הפוכה לזאת, מהדיגיטלי לממשי. המאמר 'אלוהים' מספק בסיס מושגי להבנה של תופעת האלוהות כפי שהיא מובנת ביהדות. 'ישראל הרשברג בדיוק ולעניין' הוא מאמר שמסכם את עבודת הצייר בשם המאמר כשהוא בסביבות גיל שבעים. במאמר נוסף, על ה'חיים בזמן מגיפה וכיצד להיות בבית' קיוויתי לתמוך בשוהים בביתם המעוניינים ללמוד בזמן הסגר וישנם עוד רעיונות רבים ומגוונים בספר, שהקורא ימצא תוך כדי עיון כאשר יקרא.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את טל סלוצקר בעוד 100 שנים מהיום?

סלוצקר: הייתי רוצה שיזכרו את היקף העבודה שלי ואת החשיבה כנוכחות וכמושג, שהיצירות ינכיחו את קיומה החומרי של המחשבה ושהמושגים ידברו מתוך השפה בעד עצמם. אני מכיר בחשיבותה של השפה המעורפלת מעט בדיבור פילוסופי אבל הייתי רוצה שהשפה לא תהיה מעורפלת יתר על המידה כדי שאנשים יוכלו לתפוס את הרעיונות. השפה חייבת להיות מעורפלת במידה אבל אין צורך בהגזמות, המשמעות צריכה להיות ברורה, ומהאמנות חשוב שיזכרו את נוכחותן הפיזית של יצירות, לכן אני רוצה שיצירותיי יבלטו מבחינה פיזית. אם זה מבחינה צבעונית או צורנית, אני מקווה שיש לעקבותיו של המעשה האמנותי את מה שצריך כדי להיות טבוע בזיכרון.

"ימים רעולים" מאת רון גרא: חזק, רב-טקסטורה, מלא ברגשות נשגבים

ב"אור וצל", שירו מכמיר הלב, "קוטע האשליות", של רון גרא (עמוד 56), אשר בספרו "ימים רעולים", משהו מכישרונו האדיר של המשורר הבקיע בי מיופיו.

השיר, המדבר אודות הצפוי והידוע, ומנגד, אודות הנשגב, עורר בי השראה רבה.

"אור וצל" הוא אחד מיני שירים מצוינים רבים של גרא המאוגדים בספר חזק ורב-טקסטורה זה, המביעים בגאון ובנחישות אהבה, תקווה, כאב, אימה והבנה ארצית למציאות המורכבת בה אנו חיים בעת הזו.

"ילד קורא לי בחלום" מאת עופר ירמינובסקי: אקזיסטנציאליסטי, אישי, בעל טקסטורות ליריות מרהיבות

ישנו דבר-מה אישי מאוד ב"ילד קורא לי בחלום", ספר השירה של עופר ירמינובסקי אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "ספרא" האיכותית בסדרת "דלת", אשר בעריכתה של "האמא הגדולה", המשוררת המשפיעה ורבת הזכויות ציפי שחרור.

בספר, נוגע ירמינובסקי בנושאים הרי גורל, אקזיסטנציאליסטיים (ראה השיר היפהפה "אני בטון יצוק", עמודים 26-27), ובבינאישי (ראה השיר הנוגה "איני מסוגל לאחוז בך ובי", עמודים 38-39) והוא מתגלה בספר זה כקול גדול, אמיץ ומשמעותי בשירה העברית בת-ימינו, ובה בעת, לדידי, מעורר עניין רב לקרוא עוד מיצירתו הלירית גם בעתיד לבוא.

"2007" מאת קובי עובדיה: פוסט-מודרניסטי עד כאב, רב-רבדי, ויזואלי מאוד

קובי עובדיה הפעים אותי ב-"2007", רומן המופת שלו אשר ראה אור ב-2015.

ברומן, אשר ראוי להגדירו כפוסט-מודרניסטי – ולמען הדיוק: עד כאב – רוקם עובדיה עולם עשיר של דמויות ייחודיות, אולטרה-מודרניות במהותן, ועם זאת, "עתיקות" כשנותיו של העולם בחרדותיהן ובקשייהן הקיומיים.

"2007", לדידי, הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו בשנים האחרונות על ידי סופר ישראלי, והוא איננו רק עשיר ורב-רבדי, כי אם גם ויזואלי מאוד, עד כי כולי תקווה שיעובד ברבות הימים לסרט קולנוע – אוונגרדי, צבעוני, אלמודוברי משהו, ועם זאת, כמו-פליני – שחור-לבן מאוד – על רגשותיו הכבירים, הדרמטיים, האנושיים, ועל האינטימיות – וחוסר האינטימיות, והשאיפה לאינטימיות – מכמירת הלב אשר בו.

"השליח" מאת ליאור אקרמן: מותח, מיסטי ומסקרן

ב"השליח", ספרו של ליאור אקרמן אשר ראה אור בימים אלו, בורא אקרמן עולם מותח, מיסטי ומסקרן עד מאוד.

הספר בנוי בצורה אשר איננה מניחה לקורא להפסיקו עד לתומו, והוא מעורר מחשבה רבה – הן אודות העת הנוכחית, הן אודות העתיד.

"הטוב מכל העולמות" מאת אופיר עוז: רומן מבריק, עכשווי מאוד, בעל מטען ניאו-אקזיסטנציאליסטי

ב"הטוב מכל העולמות", ספרו של אופיר עוז אשר ראה אור בימים אלו, רוקם הסופר עלילה ייחודית ורגישה אודות הקיום האנושי של גיבוריו.

זהו רומן מבריק, עכשווי מאוד, בעל מטען ניאו-אקזיסטנציאליסטי מובהק, השואל את הקורא שאלות למכביר אודות חייו, רצונותיו ושאיפותיו, ומעורר רגש רב בקורא בו – למן ההתחלה, ועד לתום הקריאה בספר זה.

"כתבים ומניפסטים" מאת טל סלוצקר (קבוצת הם, מאמרי 'עכשיו' ומאמרים עצמאיים 2011-2020): גאוני, מופתי, מקדים את זמנו

טל סלוצקר הוא ללא ספק מן החשובים שביוצרים-הוגים בני זמננו.

בספרו יוצא הדופן "כתבים ומניפסטים" אשר יצא לאור בימים אלו, מוכיח סלוצקר גאונות רב-רבדית ורבת-פנים ומראה בו, הלכה למעשה, את חשיבתו ויצירתו המקורית.

לדידי, זהו ספר המקדים את זמנו, הן בנושאיו ובמושאיו, הן בצורתו האוונגרדית הייחודית, וכולי תקווה שרבים ייחשפו אליו, ירכשו אותו ויקראו בו, למען העשרתם התרבותית והאינטלקטואלית, ובה בעת, למען העשרתה של התרבות העברית המודרנית – והפוסט-מודרנית – של העת הנוכחית.

"דרך לא דרך" מאת אריאל הכהן: מבריק, יצירתי, מקדים את זמנו

"דרך לא דרך", ספרו של אריאל הכהן אשר ראה אור לאחרונה, הוא מסוג הספרים שמעבר לעובדה שאין דרך אחת להגדירם – מפאת מקוריותם כי רבה והעוז אשר טמון במקוריות זו – הם כאלה הנקראים בנשימה אחת וללא כל אפשרות להניחם מן היד עד לתום הקריאה בהם.

זהו ספר מבריק, יצירתי, רב-פנים, המקדים את זמנו, העוסק, בין היתר, בחיים, באהבה ובזוגיות, והוא ראוי להימצא במקום של כבוד ברשימות רבי המכר בזכות יופיו, כנותו ומקוריותו.

מיכל רבינוביץ': ייצוגית, ממלכתית, מצטיינת

בעת הנוכחית, נראה כי מגישות חדשות בכירות רבות חשות כי כדי להצדיק את עצם קיומן ולמלא את הפונקציה אשר לשמה הן גוייסו, הן צריכות להיות כמה שיותר "קשות" כלפי מרואייניהן, להתנגח בהם ולהוכיח את טעויותיהם – בפני צופיהן.

רבות מהן מפרשות "אסרטיביות נשית" כהפך הגמור ממשמעותה העקרונית.

לא כך הוא במקרה של מיכל רבינוביץ', מגישת התוכנית "חדשות השבת" המשודרת במוצאי שבת בערוץ כאן 11 (נכון לכתיבת שורות אלו, בנובמבר 2020).

רבינוביץ' היא ללא ספק פנינה יוצאת דופן בין מגישות החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים.

היא ייצוגית, ממלכתית, ומעל הכל – ערכית מאוד – הן כלפי קהל צופיה, הן כלפי מרואייניה.

חשוב להבהיר את הדברים: היא איננה מוותרת כהוא זה למרואייניה, שואלת את כל השאלות הנכונות – נוקבות ככל שאלו תהיינה – חוקרת ומתעניינת. אך לעומת עמיתותיה "המתנגחות", היא עושה זאת בנועם הליכות מעורר השראה במקומותינו ובהבנה אישית – עמוקה – למשמעות המושג "אסרטיביות" בכלל, ו"אסרטיביות נשית" בפרט.

רבינוביץ', לדידי, היא אחת ממגישות החדשות הטובות ביותר בטלוויזיה הנוכחית, היוצקת תוכן חשוב, נכון ונדיר, בדרכה כמגישה וכעיתונאית.

האותנטיות שלה, הרגישות וההבנה המזוקקת שלה לתפקידה כמגישת חדשות, הן-הן אלו אשר מציבות אותה במרכז הפודיום של מגישות החדשות המשמעותיות של הטלוויזיה בישראל, בכל הזמנים.