"מסע בשלוש מזוודות" מאת לי גרנות רומי: מעמיק, רב-רגש, מואר

אם לומר בכנות: אין לי מילים לתאר את יופיו של "מסע בשלוש מזוודות", הרומן רב-הרגש, המכאיב בכנותו, של לי גרנות רומי, אשר ראה אור לאחרונה.

בכוח כמו-פיוטי, אמוציונלי ובה בעת קונקרטי מאוד, יצקה גרנות רומי את סיפור חייה אל תוך הספר המופלא הזה, המעמיק והמואר.

אני ממליץ בכל פה לקרוא את היצירה המטלטלת הזו וכולי תקווה שגם בכם היא תיגע בעומקיה האמיצים יוצאי הדופן ותאיר באורה המופז, בצלילותה, גם אתכם.

נולי עומר: "אמנות: שאר הרוח של החיים."

עבודותיה של נולי עומר תמיד מצליחות לגעת בי. משהו בצבעוניות האבסטרקטית שלה, של בחירותיה ושל מורכבויותיהן "עושה לי את זה". ישנה "אמת" ברורה, נחרצת, בעבודותיה – המקוריות תמיד, החופשיות כל כך מעצם בריאתן.

עומר, ילידת 1960, העומדת היטב, לדידי, בהגדרה "אמנית רב-תחומית", התראיינה לאחרונה ל"חי תרבות" והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, נולי?

נולי עומר: אקספרסיבית. אני ניזונה מההתרשמויות על הנעשה סביבי, היוצרות תכנים אותם אני מבטאת אומנותית. את המחשבות והרגשות המתעוררים בי – בין אם הם מלאי ביקורת, או לחלופין, מלאי אהבה ופליאה ליופי – אני מתרגמת לביטוי צבעוני מאוד במפגיע, כדי להאדיר תשוקה לחיים. את הביקורת שלי אני שואפת לתרגם להומור, בין אם זו יצירה פלסטית או תיאטרלית.

בראונשטיין: למה את מציירת?

עומר: זו שאלה שככל הנראה הייתה צריכה להישאל כשהייתי בת שלוש, כשהתחלתי לצייר. אני משערת שזה פשוט חשק עז שהיה מאז ומתמיד לתת ביטוי דרך צבעים וצורה לרגש ומחשבה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

עומר: אדוארד הופר, הוקני, פיקאסו, פרידה קאלו, ברנארד פראס, פבריס היבר, בונארד, מגריט, הונדרטוואסר, רוסו, אוטו דיקס, ואן גוך, מאנה.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

עומר: במרכז פומפידו, בפריז.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על יצירתך כיום?

עומר: אני בת ארבע, יוצאת לגינה בקוטג' שברחוב ברון הירש, ביתה של גולדה מאיר, שהייתה אז שרת החוץ, והשכירה לנו את הבית. אני שמחה למצוא את פרחי עין התכלת – פרח זעיר שמאוד אהבתי, עד היום. אני מקווה שההשפעה של הזיכרון התמים הפנים אהבה ואופטימיות.

בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטים, וזאת לעומת אלו שלמדו אמנות באופן ממסדי?

עומר: כאמנית אוטודידקטית בעצמי, אני מלאת הערכה לאמנים שלמדו באופן מסודר וראוי בממסד זה או אחר, אבל הערכתי לאמן נמדדת בעבודתו בלבד, ולא משנה לי כהוא זה כמה, מתי, למה והיכן למד. עבודת אמנות טובה, ראויה, בעיניי, היא כזו שעונה על מספר פרמטרים שאני מאוד משתדלת לעמוד בהם: אמירה, אמת, מקוריות, הנמקה וטכניקה טובה.

בראונשטיין: האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית', ואם כן, מהו ההבדל בין 'אמנות נשית' ל'אמנות גברית' לדעתך?

עומר: בדרך כלל כן. אופן החשיבה והמבנה הנפשי בין גברים ונשים שונים. מטבע הדברים, הביטוי האמנותי יציג ראייה אחרת, תפישות שונות, כמו בחירות אחרות.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך ומדוע דווקא היא?

עומר: פרידה קאלו, שנתנה דרור לעוצמות הנפש הכבירות שבה דרך הביטוי האמנותי שלה, מלא הצבע והאמת כמו שהיא חוותה, ללא הסתרות או ניסיונות להיות מי שהיא לא.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

עומר: שאר הרוח של החיים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את נולי עומר בעוד 100 שנים מהיום?

עומר: אמנית רב-תחומית שיצרה כל חייה ממרחב פנימי מלא, חופשי ואותנטי, שבא לידי ביטוי דרך אמנות חזותית, כתיבה ומשחק.

"בסיכון גבוה" מאת גד קינר קיסינגר: רב-קסם, מקורי עד מאוד, כתוב לתפארת

קולו של גד קינר קיסינגר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספר השירה החדש שלו, "בסיכון גבוה", אשר ראה אור לאחרונה, חזק מאין כמוהו – הן מבחינת מושאיו, הן מבחינת סגנונו והקונקרטיות אשר בה.

שפתו עשירה היא, צורותיה מדויקות ובונות רגש ומנטליות מעוררי מחשבה תמידית.

זהו ספר רב-קסם, מקורי עד מאוד וכתוב לתפארת, אשר שימח עד מאוד את לבי ואת רוחי – מעצם בריאתו.

"אמא" בביצוע גיא הררי: רגיש, עמוק, יפה מאין כמוהו

גיא הררי ריגש אותי עד מאוד בשירו החדש "אמא", אשר יצא לאחרונה לתחנות הרדיו.

בשיר מביע הררי מניפה של רגשות הן באמצעות מילות השיר הישירות והנוגעות, הן באמצעות קולו החם והעמוק, והקליפ אשר נוצר עבורו מתאים לו ככפפה ליד וכמו עורג הוא בדרכו לעולם של פעם, על פשטותו ועל ענוותו.

לסיום, זהו שיר יפה מאין כמוהו החודר אל הלבבות, אשר ראוי, לדידי, להיכנס לפלייליסטים של כל תחנות הרדיו – באשר הן.

"המילון האסור (המילון שלא דופק חשבון…) מאת Toni Vampire: חכם, אמיץ, שובר מוסכמות

בספר "המילון האסור (המילון שלא דופק חשבון…)" אשר ראה אור לאחרונה, שובר הסופר Toni Vampire (שם העט של גילעד חיטמן, אם הבנתי נכון) מוסכמות רבות בנושאים מגוונים.

הספר הוא למעשה מילון מלא למילים ולמושגים שונים, והוא חכם, אמיץ, ובה בעת, משעשע מאין כמוהו.

יפה עשה המחבר שהוציא אותו לאור ובכך ניפץ את בועות הפוליטיקלי-קורקט האחת אחרי השנייה באופן אשר ממנו, לדידי, אין כל דרך חזרה.

יעל הניג: "המטרה שלי היא להרחיב את ליבם של כמה שיותר אנשים על ידי האמנות שלי."

לפני מספר חודשים התוודעתי לראשונה לעבודתה של האמנית יעל הניג.

זה היה כאשר נכנסתי לגלריה בנחלת בנימין בתל אביב, בה ראיתי מספר מציוריה, אשר הזכירו לי שילוב – אם תרצו, בלתי אפשרי – בין עבודותיו המוקדמות של ז'אן-מישל בסקיאט יחד עם עבודותיו המאוחרות ביותר של רפי לביא – והיה בהן משהו חסר הגדרה – במובן הטוב של המילה – משהו מעורר מחשבה, צבעוני מאוד ומופשט, ועם זאת, גם קונקרטי ובעל רצון לומר דבר-מה – שלא לומר לצעוק דבר-מה: בכוח וברצון פנימי עז לגרום לשינוי כלשהו דרך הציור.

זכיתי לאחרונה לראיין את הניג (ילידת 1975) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יעל?

יעל הניג: אני מציירת את רחשי נפשי, את הלך רוחי. הציור הוא התרגום הסופי של כל התהליך הפנימי שלי.

בראונשטיין: למה את מציירת?

הניג: הציור שלי זה צורך פנימי, זה כמו עוד איבר בגופי, אומנם בלתי נראה אבל חי וקיים בתוכי ואני משתמשת בו כמו כל איבר אחר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים דבר כזה 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

הניג: לדעתי אין הבדל במהות בין אמנות נשית לאמנות גברית. סוגי האמנויות השונים יכולים להיות במקביל גם אצל אישה וגם אצל גבר.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן – כיום?

הניג: בגיל 8 איבדתי את אחי הקטן, אינני יכולה לתאר במילים את העצבות הגדולה והכאב הגדול שנוצר בליבי. הייתי ילדה עצובה עם המון דמיון והמון מחשבות. באמנות הצלחתי להוציא לאט לאט את כל העצב וממש לרפא את עצמי. הצלחתי להפוך את ליבי מחסר למלא ועכשיו מלב מלא ללב גדוש שרוצה להאיר לאחרים. אני מאמינה שבגלל החוויה הקשה, הרצון שלי לשמח אנשים ולרפא לבבות הוא גדול.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמן אוטודידקט לבין אמן שלמד אמנות באופן מסודר?

הניג: אמנות טובה היא אמנות שנוגעת, כך שהיא יכולה להתקיים גם באמן אוטודידקט וגם באמן בעל תארים.

בראונשטיין: מה היית לוקחת איתך לאי בודד?

הניג: כנראה שמלכתחילה לא הייתי בוחרת להגיע לאי בודד… אבל אין ספק שהייתי לוקחת את המשפחה שלי ועיפרון ודף לרשום את כל הרעיונות שלי.

בראונשטיין: האם לדעתך אמהות משפיעה על יצירה של אמנית-אישה?

הניג: עליי האמהות השפיעה. אחרי כל לידה נולדה לה סדרה חדשה של ציורים. על תערוכתי הראשונה התחלתי לעבוד מעט אחרי שבני הבכור נולד.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

הניג: ההשראות שלי הן מכל דבר הניקרה בדרכי: מחשבות, רגשות, חוויות, אנשים, ריחות, נופים, חיות, הכל!

בראונשטיין: מהו המסר שאת רוצה להעביר בעבודותייך?

הניג: אין לי מסר רעיוני שאני רוצה להעביר. המטרה שלי היא להרחיב את ליבם של כמה שיותר אנשים על ידי האמנות שלי, אני רוצה שירגישו אותו, שיעוררו אותו. הלב הוא המרכז שלנו שממנו יוצא הכל. אני רוצה לעורר אצל הצופה מנעד רגשות רחב, שאלות ותהיות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יעל הניג בעוד 100 שנים מהיום?

הניג: אם יזכרו אותי עוד 100 שנה אז את שלי עשיתי. אשמח שיזכרו אותי כאחת האמניות שנכנסה ללב של האנשים ויצרה אדוות של אהבה בעולם עם האמנות שלה.

"יום של גאווה" מאת רועי יולדוס-רייס: פורץ דרך, מעורר השראה, חשוב מאין כמוהו

אינני יודע אם רועי יולדוס-רייס, מחבר ספר הילדים החשוב מאין כמוהו "יום של גאווה" אשר ראה אור השנה בהוצאת "ספרי ניב", מודע בעצמו לעובדה שבעצם הוצאת ספר זה לאור, פרץ יולדוס-רייס דרך לעולם חדש של ספרי ילדים עבריים – הן בכלל, הן בהקשר הגאה-להט"בי.

"יום של גאווה" הוא-הוא ספר הילדים הראשון המספר בצורה יוצאת דופן אודות מצעד הגאווה – על חשיבותו ומשמעויותיו הקרדינליות – ויולדוס-רייס כתב אותו בצורה כובשת, נוגעת ללב ומעוררת – הן מחשבה, הן השראה.

זהו ספר מקסים – ולמען הדיוק: מן המקסימים שקראתי מעודי – ושובה לב, אשר איוריו המצוינים של יוסי מדר מוסיפים לו נדבך של חוכמה, דיוק ויופי עז-מבע, והוא ראוי להימצא בכל בית אשר גדלים בו ילדים.

ואסיים בנימה אישית: כאשר יצא לאור ספרי "לדנה שני אבות" בשנת 2011, רבים הכתירו אותו כפורץ דרך בעצמו, היות והופיעה בו המילה "הומואים" – כמדומני לראשונה בספר ילדים עברי.

אך לדידי, "יום של גאווה" מייצג את הצייטגייסט הנוכחי, את העשור הזה ואת ספרות הילדים החדשה בצורה הטובה ביותר: הוא גאה, נועז, אמיץ, רגיש ובעל תובנות ומוסר השכל חשובים ביותר – בעיקר לימינו אנו, בעת מורכבת זו.

אביחי אברהם: "אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו."

"המדרשה לאמנות" היא בעיניי אחד המוסדות החשובים ללימודי אמנות בארץ ועם השנים נחשפתי לעוד ועוד אמנים מצוינים שיצאו משם.

בין ה-26.8.20 ועד ה-10.9.20 מתקיימת תערוכת הבוגרים של "המדרשה לאמנות", ומכל העבודות שראיתי בתערוכת בוגרים זו, לכדה את עיני יצירתו של אביחי אברהם.

אברהם, עדיין אנונימי מתוקף היותו בוגר טרי של בית ספר זה, טומן בחובה של יצירתו דבר-מה גדול מאוד: עשיר, רב-רבדי, נדיר.

משהו בסגנון שבעבודותיו מזכיר לי אמנים מהמאה ה-17, והוא כמו לא שייך לזמן הזה כהוא זה – מחמאה גדולה, לדידי.

הן מושאיו והן הטכניקה שלו מצאו חן בעיניי עד מאוד, ועל כן אני גאה לחשוף אותו, אולי לראשונה, לעולם.

דורון בראונשטיין: לאחרונה סיימת את לימודיך ב"המדרשה לאמנות". ספר לי על חוויית הלימודים שלך.

אביחי אברהם: עבורי הבחירה ללמוד במדרשה לאמנות הייתה משנת-חיים. ללא ספק. זה מדהים כמה עברתי במעט הזמן הזה שבו למדתי במדרשה.

אני רוצה לנסות ולתמצת את המסלול שהביא אותי לכאן, ולהגיד לך שהגעתי אל עולם
האמנות ללא הכרות רבה מדי עם המקום שאליו אני הולך. כילד ציירתי ללא רקע מקדים,
הייתה לי אחיזה טובה בדבר, וזה חיזק עוד יותר את האהבה שלי לציור. אבל אנחנו מדברים
על הבסיס של הבסיס, ציור פשוט של ילד, חסר הכוונה וכיוון. ואז ה"יצירה לשם יצירה"
שהייתה בילדות פינתה מקום לתהליך של התבגרות ולתהליכים של ניסיונות התברגות
בחיים שנחשבו בעיניי "נורמטיביים". את הציור זנחתי ואספקטים יצירתיים שונים נהיו יותר
במרחב הפרטי-ההזייתי שביני לבין עצמי.

תבין שביקור במוזיאונים ובגלריות, ואופני חשיבה על אמנות, היו זרים לי לחלוטין. אבל כן
קרה שמתישהו התחלתי למצוא נחמה אמיתית במדפים מלאי ספרים חדשים וישנים
שרכשתי לאט לאט (ושקראתי עוד יותר לאט). ואני רוצה גם להגיד שספרים זה דבר מופלא.
ספרים חידדו לי במשהו את המחשבה ונתנו לי מושג לגבי השאיפות והרצונות שיש לי עבור
עצמי. אחרי דרך ארוכה, מתישהו גיליתי בעצמי שאני רוצה לחזור לצייר וליצור, שאני רוצה
לדעת עוד, שאני רוצה להעניק ממה שאוכל לחלוק עם אחרים.

כל זה כדי להגיד שהלימודים במדרשה פתחו לי פתח למימוש השאיפות האלו, ויותר מזה –
הם עזרו לי להגיע להעמקה רפלקסיבית יותר גדולה על אופני תפישה והלכי מחשבה שבהם
אני נמצא, ולחשיבה ביקורתית על סדרים שונים בחברה. ממה שאני חוויתי וזה אינדיבידואלי
לחלוטין, לימודים תיאורטיים ועיוניים באמנות ובחינוך, חשפו אותי לתפישות עולם שחושבות
את עצם החשיבה ושמעניקות מבט על אופני הראייה והחישה. אני מצאתי הרבה ערך
בשיחות על חינוך ובשיחות פילוסופיות שונות שנגעו בצורות בהן האדם יכול או צריך לכונן
יחסים עם עצמו ועם אחרים.

הלימודים המעשיים באמנות היו מגוונים בצורות שלא ידעתי על קיומם ושלא דמיינתי
שאתנסה בהם – נראה לי שנגעתי בכל מדיום אפשרי: רישום, ציור, פיסול, צילום, וידאו,
אספקטים פרפורמטיביים למיניהם, מדיה מתקדמת, הדפסות תלת מימד, סאונד, שת"פים
עם מחלקת קולנוע הנפלאה שיש במדרשה… ככל שהתקדם אצלי התואר אל השנים
האחרונות אספתי את עצמי חזרה אל הדבר שהביא אותי מלכתחילה ללימודי האמנות,
ולמעשה החלטתי להתמקד בציור.

יוצא שהייתי זקוק לסביבה שתתמוך ביצירה הזו שהחלה להתחדש אצלי באופן לא מודע,
והמדרשה הייתה המקום הכי נכון לצורך הזה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמנים שלמדו אמנות באופן ממסדי לבין
אמנים אוטודידקטים? ומי לדעתך טוב יותר?

אברהם: אמנים, כדי שיוכרו ככאלה, לדעתי זקוקים לקהילה שתעמיד אותם למבחן ושתשפוט אותם על האמנות שאותה הם מבקשים לרכוש. ההכרה באמן כאמן אמורה להכיל הן את ההכשרה הפרקטית והתיאורתית, את המיומנות והיכולת להגשים תכלית מסוימת, והן את מבחן הקהל, הביקורת, וכל הטקס סביב הדבר.

לא יצא לי להכיר באמנים, שעוסקים באמנות למחייתם, שהם אוטודידקטיים. אבל אני יכול
לחפש בגוגל ומיד להגיד לך. כן ראיתי אנשים מוכשרים ויצירתיים, כי לאנשים יש יכולת יצירה
שטבועה בהם, גם בלי שנקרא ליכולת הזו באף שם.

אני חושב שכל אמן שהשם שלו נמצא שם בחוץ זכה בחייו לדמויות שהן מושאים להערצה
ולחיקוי, או שהוא חווה "התעוררות" לנוכח איזה אירוע או משהו שהפעיל אותו במיוחד ללכת
בכיוון הזה. אבל תראה, זה פשטני מדי לשים את כל הזכות על דמות מפתח אחת או אירוע
מרכזי אחד.

ולשאלתך, השאלות שיש לי להשיב הן מה הבנאדם עושה עם הכישרונות שיש לו, עם
המיומנויות שהוא רכש? לאיזה קהילה הוא מבקש להעניק ולתרום?

אגיד לך גם שלדעתי אין שום הכרח לצאת בהצהרות גדולות. הלימוד עצמו מספיק, העשייה
עצמה היא פתח לכל העולם. היצירה יכולה להיות עבור האדם עצמו, עבור המעטים
שלוקחים מהערך שיש לו להציע, או עבור רבים וטובים שאוהבים לשנוא ולאהוב את מה שיש
לו להגיד.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" בעיניך?

אברהם: אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו. במועד אחר כנראה אתן תשובה אחרת.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

אברהם: יש לי עניין עם הציור שגורם לי הנאה חסרת פניות. אבל זה לא רק הנאה – זה גם סבל מאוד גדול וההתפכחות שבאה בעקבותיו. אני מצייר מהמקום הזה של למידה עצמית.
יש בעיות שדורשות פתרון והקנבס או הנייר הוא מצע ריק ליצירת בעיות ולפתירת בעיות.
הציור משקף מציאות, הוא מייצר מציאות ומשנה אותה, והוא נמצא בטווח הגמיש הזה של
בין חוסר היות, לבין התגבשות, לבין היות.

אתה עובד בסטודיו על איזושהי בעיה ולפעמים חוזר הביתה בחוסר סיפוק. במקום הזה אתה
צריך להיות מחויב כלפי עצמך לנוח כשצריך ולהידרש לעבודה פנימית ומעשית כשתוכל לה,
עד לרגע שבו הפתרון ימצא, או חשיבות הבעיה תקטן, או שתגלה שמה שחשבת כבעיה
ארורה הוא בעצם ברכה. זה חלק מהתהליך.

אני בעצם מדבר סה"כ על ציור, אבל לדעתי ציור יכול לכולל קסם מופלא ולהיות אובייקט
שמשנה את המבט עליו לפי המתבונן. כשאותו מתבונן חוזר אל הציור ובפעם הזו רואה את
הציור באור אחר, ובו בזמן הוא מודע לכך שהציור נשאר אותו הדבר – כאן קורה שינוי מעניין
מאוד לדעתי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אברהם: לראות ציור ולהצליח לראות את טביעות היד/מכחול/לב של האמן, פיסול ומיצב שמצליח לחדש משהו או שבהם אפשר להרגיש חוויה גופנית/מרחבית למול הדבר, וידאו-ארט כי יש דברים חכמים ומרגשים שם בחוץ, וריאציות שונות של פרפורמנס, צילום לגמרי, וזה מביא אותי גם לעיתונאות עכשווית או מה שקרוי ניו-ג'ורנליזם. ספרים, ומאמרים עיוניים וקריאה, כפי שהזכרתי קודם. פעם הייתי רואה יותר סרטים ואיפשהו המעטתי בצפייה בהם, אבל כשיוצא – אני מביט בעיניים נוצצות על משחק טוב, ובימוי טוב, ועבודת ארט טובה, וכו'. תיאטרון טוב כנ"ל, ואני מקווה בשביל כולנו שמוסדות התרבות ייפתחו לרווחה ושנגיע לזמנים טובים יותר. הרצאות, קליפים, מוזיקה כמובן.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

אברהם: שאלה יפה שאני צריך עוד לחשוב עליה, אבל אני לא ממהר לשום מקום. דברים יגיעו בזמנם.

בראונשטיין: מהם שלושת הדברים שהיית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

אברהם: סכין טובה (חושב לרגע פרקטית), בטח מהדורה עדכנית של מילון אוקספורד (כי וויקיפדיה לא יהיה שם), שמיכה וכרית?

בראונשטיין: מיהו הצייר הבינלאומי האהוב עליך?

אברהם: וואו. קשה. יש כל-כך הרבה סגנונות ציור ויש יופי של עבודה שעושים שם בחוץ. מבחינה סגנונית, אני מוצא שאני לומד הרבה ומקבל השראה מאמנים שהם כבר לא איתנו. מאמנים פעילים, גם כאלה שמוכרים בשדה הבינלאומי וגם כאלה שנמצאים בשדה המקומי, אני מעריך מאוד את טכניקות העבודה והסגנון שהם הצליחו לפתח כל אחד לעצמו, ואת הדרך שכל אחד תווה לעצמו.

טרייסי אמין (Tracey Emin), היא השם הראשון שעלה לי לאמנות שיש לה סיבות טובות
להיות בטופ. לגבי הציור שהיא מציגה זה כבר עניין של טעם אישי.

בראונשטיין: מהי חוויית הילדות הכי חזקה שלך ועד כמה היא משפיעה על עבודתך כיום?

אברהם: אני מבין היום שדרך האמנות שאני עושה אני גם מצליח לשחזר ולעבד חוויות מהעבר.

המוטיבציות הגדולות שדוחפות אותנו הן אולי חוסר הסיפוק שחווינו בעבר או הניסיון לשחזר
את הטוב שאחזנו בו קודם לכן ושאבד לנו עם הזמן, כמו שטוען למשל שופנהאואר.
שאגב, שופנהאואר נותן על חוסר הנחת הזה פתרונות מפוקחים, והוגים אחרים מציעים
ראיית עולם אחרת, ולמשל פרידריך הגל יגיד שהדחף הזה שמניע אותנו, לדעתו בלבד
כאמור, הוא שיוביל לבסוף להתעוררות ולהכרה עצמית… אבל פילוסופיות יש אינסוף.

על העבודה שלי אגיד כרגע שאני חושב שנקודת המעבר הזו בזמן, מהמקום הבראשיתי שבו
הסובייקט שהוא "אני" ו"העולם" (מה שבחוץ כביכול ונפרד ממני) "היינו" דבר אחד, לבין רגעי
האכילה מפרי עץ הדעת והגירוש, זה אחד הדברים שמשפיעים ביותר על העבודה שלי. נכון
לרגע זה.
הבחירה לעשות את מה שאסור היה לעשות, היא הבחירה הראשונה של האדם, והגירוש
הוא לא רק אשמה ועול, הוא גם חופש והוא גם אחריות. אני חושב שזה מנוע שהוא בעל
עוצמה רבה ביצירה שלי, וקודם כל עבור עצמי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אביחי אברהם בעוד 100 שנים
מהיום?

אברהם: אפשר קצת פואטיקה? – בתור אחד האדם, בן העולם, שווה בין שווים.

 

"ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי: מורכב מאוד, ייחודי מאוד, מאתגר מאוד

פעם אחר פעם מצליחה הסופרת אביבית משמרי כמו להעיר בי חושים חדשים, מלאי רגש, ולהפעים אותי בכתיבתה.

ב"ימי מטילדה", הרומן החשוב שלה אשר ראה אור ב-2018, כובשת משמרי, לדידי, פסגה חדשה – מוזהבת וייחודית באיכויותיה – ומצליחה לבנות ספר מורכב מאוד, ייחודי מאוד ומאתגר מאוד, אשר אינני יכול לפרט אודות הנקודות היוצרות אותו, ובמקום זאת, מעדיף לשלוח אתכם, קוראיי, לרכוש אותו, לקרוא בו, ולהבין בעצמכם – על פי קריאתכם שלכם – את מהות הסופרלטיבים – הראויים כולם – שלי, הן אודות רומן ספציפי זה, הן אודות יצירתה בכללותה של סופרת מופלאה זו.

אמי ספרד: "לעשות אמנות זה כמו לדבר עבורי, זה השפה שלי."

לאחרונה נכחתי בתערוכה קבוצתית מצוינת ב"מקום לאמנות" (שביל המרץ 6, תל אביב), בה מצאתי את עצמי נלפת אל תוך עולמה של אמי ספרד, אשר הציגה בתערוכה עבודת וידיאו מיוחדת במינה. אם תרצו, "גירסתה שלה לסיפור סינדרלה" המיתי.

לדידי, בעבודה זו התקיימו להן תפישות אמנותיות שונות למכביר והליבה שלהן הייתה בדימוי, במטפורה ובסמל של הגיבורה וקשריה הרבים, הייחודיים, לעולמנו ולזמננו.

לאחרונה זכיתי לראיין את ספרד (ילידת 1977) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, אמי, תהיתי למקור שם משפחתך, ספרד.

אמי ספרד: שם המשפחה שלנו הוא סְפָרַד (Sfard) והסיפור שרץ במשפחה לגביו הוא זה: בתורת הקבלה יש תיאוריה לשלבי הלימוד, התיאוריה מיוצגת בראשי תיבות – פרד"ס (פֹּרַשׂ, רֶמֶז, דְּרָשׁ וְסוֹד). הסיפור המסופר הוא שרבי חכם נכנס לשדה וחזר עם הבנה חדשה שהסוד הוא הראשון ומכאן "סְפָרַד".

בראונשטיין: אוקיי. וכעת, אנא ספרי לי על העבודה שלך המוצגת בימים אלה ב"מקום לאמנות".

ספרד: העבודה "סינדרלות" נוצרה עבור ובשיתוף "המרחב השלישי", האגף לחינוך ואמנות בית הגפן. עבדתי עם האוצרות יעל מסר והדס זמר. בנוסף להצגתה במקום לאמנות היא מוצגת בבית הגפן בתערוכת קבע.

היצירה מספרת את סיפור סינדרלה שהוא אחת המעשיות הנפוצות ביותר בעולם עם אינספור גרסאות. בעבודה בחרתי להתמקד בארבע גרסאות. הגרסה הצרפתית, היא המוכרת (תודות לדיסני), בחרתי אותה כנקודת התייחסות. שלוש הגרסאות האחרות מייצגות תרבויות מקומיות אשר בצורה כזו או אחרת קיבלו יחס וייצוג לא מכבדים – גרסה רוסית, מרוקאית ופלסטינית.

העבודה היא מיצב המכיל מסכים ומולם כורסאות עם משענת גבוהה אשר רמקולים מוחבאים בתוכה. יוצא שכמו במעשה קסם (ההולם מעשיות) רק כשמתיישבים בכורסה ניתן לשמוע את המעשיה מסופרת. כל סיפור מסופר בשפת מקור: עברית, ערבית ואנגלית. באמצעות שלט המחובר לכורסה ניתן לעבור בין השפות ובין הגרסאות. בהתאם, משתנים הדימויים במסכים. לכל סינדרלה נבנה עולם ויזואלי באמצעות טכנולוגיה ושפה של משחקי מחשב. העולמות מבוססים על מחקר תרבותי והיסטורי. הסיפורים מוצגים מנקודת מבטה של סינדרלה, ויחד איתה מגלים את העולמות הקסומים והמרהיבים של כל תרבות. סיפורי מעשיות מתאימים לכל אחד, ללא הבדל דת, גזע, או מין. כולם יכולים ליהנות מנרטיבים גלובליים המתקיימים ברקעים תרבותיים שונים.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

ספרד: תמיד מתקשה להגדיר. אני משערת שבשנים האחרונות האמנות שלי היא בעיקר אמנות ניו מדיה ואמנות פוליטית. אני מנסה באמצעות האמנות שלי להאיר נושאים מטרידים, לחשוף נקודות הסתכלות שהן נסתרות ביומיום. באותו הזמן אני משתדלת להציג משהו שאנשים יוכלו להתחבר אליו, לא להתריס.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספרד: ההשראה התחילה אצלי עם סדרת ספרים שהייתה להורים שלי על אמני הרנסנס והבארוק. ליאונרדו, קראווג׳יו, דירר, וכדומה. האמנים האלה הכניסו אותי לעולם האמנות, נתנו לי השראה ולימדו אותי לצייר. ככל שהתבגרתי גם התקדמתי עם ציר הזמן של תולדות האמנות. היום מעניינים אותי אמנים כמו איאן צ׳אן, היטו סטיירל, פיפילוטי ריסט, ויליאם קנטריג׳, וכדומה. מעבר לעולם האמנות, המציאות מספקת לי לא מעט השראה, נושאים כמו המצב הפוליטי המקומי והמציאות האקולוגית משפיעים רבות על עבודותי.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

ספרד: לעשות אמנות זה כמו לדבר עבורי, זה השפה שלי, ככה אני מתבטאת ומשתפת את מה שאני חושבת.

בראונשטיין: האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית', ואם כן, מהו ההבדל לדעתך בין 'אמנות נשית' ל'אמנות גברית'?

ספרד: כל יצירה הנוצרת על ידי אישה היא אמנות נשית. בהכרח כשאישה יוצרת היא יוצקת לתוך עבודותיה, במודע או שלא במודע, את התרבות וההיסטוריה הנשית שלה. כנשים גדלנו במציאות שונה מזו של גברים, עם הזדמנויות שונות ויכולות התבטאות שונות. בשנים אלה ישנם שינויים לטובה במעמד האישה, אך עדיין אנחנו סוחבות איתנו את ההשפעות של ההיסטוריה הנשית. ההיסטוריה הנשית הזו משפיעה על היצירות שלנו. יחד עם זאת חשוב לציין שלא כל אמנות נשית זו מהותה, לעיתים תרצה אמנית להתבטא בנושאים שאינם קשורים להיותה אישה.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

ספרד: אני רוצה להציג, נקודה. אני לא אכחיש שיש הילה, יוקרה ומסאז׳ לאגו, להציג במוזיאונים ומקומות "נחשבים" אחרים. אבל בסופו של יום, חשוב לי שאנשים יפגשו את האמנות שלי. כל מקום הוא מקום ראוי. מצאתי שבמקומות תצוגה אלטרנטיביים לפעמים פוגשים יותר אנשים ויותר גיוון.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על עבודתך כיום?

ספרד: אני לא חושבת שיש אחד כזה, אני מורכבת מסך כל הזיכרונות. אני כן יכולה להגיד שהחדר שבו גדלתי הוא נקודת המוצא שלי. שם התחילה ההשכלה האמנותית שלי, ביליתי זמן רב לבדי, בהיתי, חשבתי ולימדתי את עצמי לצייר.

בראונשטיין: מה היית לוקחת איתך לאי בודד?

ספרד: כנראה ספר סקיצות ואת הקלמר שלי, שיש בו הכל. וזאת למרות שבשנים האחרונות אני מאוד דיגיטלית. אני עדיין שומרת להם אמונים וגם זה יותר מעשי באי בודד בלי מקום לטעון.

בראונשטיין: ולסיום, אמי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אמי ספרד בעוד 100 שנים מהיום?

ספרד: אני לא יודעת, כשאני חושבת על עוד מאה שנה אני מקווה שעוד יהיה עולם בכלל. ובאמת, יותר מעניין אותי העכשיו.