אורי קצנשטיין: חד-פעמי, יוצא דופן, מכונן

בשלהי שנות העשרה לחיי, בהיותי חייל, ניהלתי רומן כבן שנתיים עם אחד העיתונאים החשובים של ישראל.

באחד ממפגשינו, העניק לי "העיתונאי" מתנה: דיסק של האמן אורי קצנשטיין מתוך תערוכה שלו.

הדיסק ליווה אותי שנים רבות ועורר בי השראה רבה, ומאז אני עוקב אחר יצירתו הייחודית והכל כך שונה בנוף האמנות המקומי – ואף הבינלאומי – של אמן חשוב זה.

בימים אלו מציג קצנשטיין תערוכה בגלריית חזי כהן והדבר עורר בי את הרצון לראיין אותו אודותיה.

בראיון – שהיה עבורי שיחתי הראשונה עם האמן – הצדיק קצנשטיין את כל דעותיי אודות עבודתו רבת-השנים ומיצב את עצמו בעיניי בתשובותיו המקוריות להפליא כאמן החד-פעמי, יוצא הדופן והמכונן שהוא.

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורי?"

"כחסרת מוגדרות וחסרת שיח – במכוון."

"מהו הפירוש שלך למילה אמנות?"

"אין לי פירוש."

"ספר לי על התערוכה הנוכחית שלך בגלריית חזי כהן?"

"לך תראה."

"מהי דעתך על הקשר שבין אמנות לפוליטיקה?"

"קשר הדוק."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"בשום מקום."

"את מי אתה מעדיף: ג'ף קונס, ג'קסון פולוק, מרינה אברמוביץ' או וורהול? מי מהם יותר חשוב לדעתך?"

"כולם חשובים באותה מידה."

"האם לדעתך עדיין קיים, אחרי הכל, איזשהו טאבו באמנות?"

"כמובן."

"מה היית לוקח איתך לאי בודד?"

"את אהובתי."

"ולסיום, איך היית רוצה שאורי קצנשטיין ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"לא חשבתי על זה אף פעם."

 

*

 

אני ממליץ לכם ללכת ולראות בעצמכם את תערוכתו של קצנשטיין בגלריית חזי כהן וכך להבין – ויזואלית ובמלוא העוצמה – את חשיבותו ומקוריותו של אמן זה.

 

מודעות פרסומת

"התעוררות וסיפורים אחרים – הסיפורים החושניים שהסעירו את אמריקה!" מאת קייט שופן: ספרות פמיניזם מכוננת אשר הקדימה את זמנה

כסופר בעצמי, קייט שופן – וסיפורה האישי – מעוררים בי תקווה לעתיד לבוא.

ללא ספק ניתן להגדיר את שופן – מחברת הנובלה "התעוררות" והסיפורים הנוספים המאוגדים בספר חשוב זה – כמי שהקדימה את זמנה, אך בזמנה – בזמן האמת של חייה ושל יצירתה – היא לא הייתה מובנת, לא הייתה מקובלת ואף עוררה בכתיבתה כעס וגינוי, זאת בשל היותה פורצת טאבו ומוסכמות חברתיות.

כיום, יצירתה זוכה לעדנה ולהצלחה, ולא בכדי.

כתיבתה סוחפת ומעוררת, ומעל הכל – פמיניסטית ופורצת גבולות ודרך ליוצרות עכשוויות רבות.

מעורר השראה – כאמור – הדבר בי כיוצר.

יצירתה ברובה נדחקה לשוליים בשעתו אך כישרונה מנצח את הזמן ומתגלה ככזה שנשאר לאורך שנים ומעורר מחשבה ורגשות בקוראיו גם בימינו אנו.

ניכר כי שופן יצרה בכתיבתה בספר זה – אשר ראה אור לראשונה ב-1899! – את מקור הסוגה הרומנטית-מינית הידועה לנו כיום, ובכך היא מוכיחה את גדולתה האמיתית והמכוננת – הן כסופרת, הן כאישה.

"אקוורלים בשולי היות" מאת רלי דיבנר: שירת-טבע ממכרת, חוצת-אוקיינוסים

ישנו דבר-מה ממכר – כך ולא אחרת – בשיריה של רלי דיבנר, כפי שאלה מובעים בספר שיריה "אקוורלים בשולי היות".

שיריה מלאים באור, ביופי בריאת הטבע והעולם, בראשוניות כמעט גן-עדנית, ויופיים משרה קסם על הקורא.

לא בכדי בחרתי במילה "ממכר" לתארם.

יש שיגדירו את שיריה כ"נשיים", אך אני בוחר להגדירם דווקא כ"אוניברסליים" במהותם וככאלה הדורשים הבנה חדשה, אחרת – מעין הבנת הנולד מזווית ראייה שונה, שלא לומר מאתגרת קמעה.

יש בהם יופי צרוף, רגש רב וכמיהה – אותה רק המשוררת יכולה להסביר – למשהו קיים ועם זאת, למשהו אחר, ישן ואולי אף דמיוני, מן הזיכרון.

שם הספר נכון ומעיד על מכלול השירים, ואף הצילום שעל העטיפה – אותו צילמה המשוררת עצמה – מדייק ומזקק את מילותיה היפות אל תוך צילום ירוק המעורבב בעוד צבעים, צילום המהווה מעין סימבוליות ליצירת הבריאה המשתקפת במילותיה של ריבנר, ליצירת כתיבת המציאות כפי שהיא בעיניה שלה.

"מי יקח את דוני דון מהגנון" מאת עליזה ולד: ייחודי, מחנך, מרגש

"מי יקח את דוני דון מהגנון", ספרה של עליזה ולד, נוגע בנושא שממעטים לכתוב אודותיו בספרות הילדים הישראלית – מיקומה של הסבתא בעולמו של הילד.

ולד נוגעת בנושא חשוב זה בספרה היפה והמרגש ומציגה את הפן של הסבתא – והנכד.

הספר נגע בי ועורר בי מחשבה, ואיוריה המצוינים של חנה פכמן מוסיפים נדבך ויזואלי – של יופי ושל בהירות – לטקסט ולנקודת המוצא הרעיונית של הספר.

כתיבתה של ולד ישירה וייחודית והספר כולו יצירתי מאוד, מעורר השתאות וראוי להילמד – הן בגנונים והן בגני הילדים.

 

"חיבור נדיר" מאת אורלי קופרמן: מסע חיים של הקרבה, חמלה ואהבה

אורלי קופרמן נוגעת בנושא רלבנטי מאין כמוהו בספרה "חיבור נדיר" שראה אור החודש.

הרומן, המספר את קורותיו של זוג המאמץ ילדים, מלווה בכאב, בתהפוכות גורל, באי ודאות, ועם זאת, גם בדבר-מה חמקמק ומתעתע: ברצון עז להשלמה עם אותו גורל ובתקווה שהדברים – על אף אינספור הקשיים – יסתדרו בסופו של דבר.

כתיבתה של קופרמן יפה ובעיקר ישירה מאוד. היא טווה את קורות הרומן כמי שעורמת אבן אחר אבן – קטנה כגדולה – עד לסופו.

ישנן דקויות רבות בכתיבתה, תיאורים חזקים ונקודות רבות המעוררות מחשבה.

זהו ספר חשוב, לא רק בשל נושאו ובשל סגנון כתיבתו הישיר והבלתי-אמצעי, כי אם גם בדרך בה הוא נבנה: בשר ההתחלה מחובר היטב לבשר האמצע המחובר היטב לבשר הסוף.

כל שלושת הזמנים יוצרים מעין מיקשה אחת והופכים את אתגר הקריאה לחוויה – הן ספרותית, הן אנושית – מהנה.

"אור נקבוביות" מאת תמרה לילך מזומן: רוחניות מטאפיזית בעומקים של טוהר

בספר השירה "אור נקבוביות", לוקחת תמרה לילך מזומן את הקורא אל תוך עולם אשר כמו מהלך קסם על החיים כאן, על פני הארץ הזו, ובעזרת המילים שלה, שפתה, מעלה את הקורא אל חוויה מטאפיזית אחרת, טעונה ביופי ובהרהורים אודות כל אשר מעלינו.

ישנה נשמה רבה בשיריה, תובנות ויופי עז. אם תרצו, רוחניות מטאפיזית בעומקים של טוהר.

זהו ספר שירה יוצא דופן, בעל ריח ומבע אחרים מבספרי שירה אחרים, ומכאן יופיו, מכאן טוהרו, מכאן – ליבת שירתו.

"אהבה מסותרת" מאת חנה טואג: עושר ספרותי, לירי וציורי להפליא

בשפה עשירה ובצעדים בוטחים, טווה חנה טואג את קורות סיפור האהבה והחיים המורכבים ברומן הטעון "אהבה מסותרת".

בעושר ספרותי, לירי וציורי להפליא הספר מספר את סיפור אותה אהבה, את מאבקי המשפחה, ושואל שאלות מעמיקות אודות זהות ואובדן.

זהו ספר אמיץ וחשוב של סופרת יוצאת דופן המציירת דמויות מקוריות כמו במכחול ומוסיפה כך נדבך חשוב לתרבות הספרות הארץ-ישראלית.

ראוי לציון גם הציור המצוין שעל העטיפה של אורי פרץ ורוי רובינשטיין, המותאם ככפפה לתוכנו המורכב של ספר ייחודי זה.