ציפי בן-פורת: "האמנות ממלאת אותי. זה כמו בטריות."

לאחרונה אני מוצא עצמי עוקב בהתלהבות אחר עבודתה של האמנית ציפי בן-פורת.

מאז נחשפתי לספר הילדים הייחודי שלה, "שיח כלי נגינה", אני מוצא עצמי מתאהב יותר ויותר בסגנון יצירתה, במקוריותה ובתעוזה שבה היא הופכת יש מאין, במידה רבה: מממשת את תמציתה של האמנות באשר היא.

לאחרונה זכיתי לראיין את בן-פורת בת ה-64 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1954), תושבת גבעת זאב, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, ציפי?

ציפי בן-פורת: למעשה, רב-תחומית. אני מאוד אוהבת למחזר, לאסוף אבנים, ברזלים, מסמרים, קליפות של עץ. אני מביטה אחר כך על האוסף ובונה בהתאם יצירות. אני לא יודעת לזרוק.

בראונשטיין: מהי עבורך האמנות?

בן-פורת: האמנות ממלאת אותי. זה כמו בטריות. תהליך היצירה מכניס אותי לעולם אחר, לרוגע, לשלווה, לדמיונות. אני אוהבת להחיות דברים. כל תהליך היצירה בעיניי זה אמנות.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך כאמנית?

בן-פורת: שיכירו אותי ואת האמנות שלי, קודם כל.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

בן-פורת: הנכדים והילדים שלי. אני יכולה למשל לשטוף את הרצפות ופתאום תעלה בי שורה לשיר או לסיפור שאני אשתמש בה ליצירה חדשה.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב של אמירה פוליטית באמנות?

בן-פורת: אני מעדיפה שלא לערב פוליטיקה עם אמנות.

בראונשטיין: בין להיות אמא לבין להיות אמנית, מה יותר משמעותי עבורך?

בן-פורת: כמובן שלהיות אמא. להיות אמא זה קודם כל. למען האמת, אני לא התעסקתי באמנות עד שהילדים שלי גדלו.

בראונשטיין: לאי בודד, מה היית לוקחת איתך?

בן-פורת: את הטלפון הנייד שלי כדי להיות בקשר עם כולם. ושם אני גם כותבת את הסיפורים והשירים שלי.

בראונשטיין: ולסיום, ציפי, איך היית רוצה שיזכרו את ציפי בן-פורת בעוד 100 שנים מהיום?

בן-פורת: כאחת שבאמת אוהבת לראות אחדות, אהבה בין אחד לשני, הבנה, שלום – זה לפני הכל. אלה הדברים שהכי חשובים לי.

 

 

 

מודעות פרסומת

"שיח כלי נגינה" מאת ציפי בן-פורת: חשוב, ערכי, רב-דמיון

בספר הילדים החדש והכה מקורי "שיח כלי נגינה" שכתבה ציפי בן-פורת, מייצרת בן-פורת האנשה מן הסוג הטוב והיצירתי ביותר ו"מעוררת לחיים" כלי נגינה.

נושא הספר הינו ייחודי מאין כמוהו, הספר כתוב ברגישות רבה וניכרת בו אהבתה של הסופרת לילדים – באשר הם.

איוריה המרהיבים של ליאה פינטו מדייקים את מילותיה של בן-פורת ומוסיפים נקודות אחיזה -ויופי – לספר החשוב, הערכי ורב הדמיון הזה.

"יעקב וקשקשנים אחרים" מאת יוסף חרמוני: הקיבוץ כמשל

יוסף חרמוני הצליח לרגש אותי בספרו החדש "יעקב וקשקשנים אחרים".

קולו של חרמוני שונה מאוד מקולותיהם של סופרים אחרים בני ימינו.

קולו נקי ממניירות, צלול מאוד וישיר.

הספר, המכיל מספר סיפורים אשר רובם ככולם עוסקים ב"קיבוץ", מדייק בתיאוריו ומעיד על כנות יצירתית – ואישית – של הסופר.

זהו ספר קל ונהיר לקריאה המותיר אצל הקורא טעם לעוד מיצירתו של סופר אמיתי וכן זה.

"שירים על הקצה" מאת דודו אייל-סייג: רגיש, נוגע וקולע

בקול צלול ונוגה מביע דודו אייל-סייג את עצמו – על כל כולו – בספר השירה החדש שלו, "שירים על הקצה".

את עטיפת הספר מאיירת עבודת אמנות יפהפייה של האמן מוטי כהן אשר מהדהדת הלכה למעשה בספר כולו: בעבודה רואים אדם הרץ ממקום למקום, הממהר לעבור עוד ועוד בחייו. כך גם בספר עצמו – הרגיש, הנוגע והקולע – בו מספר אייל-סייג את סיפורו, בחום ובדיוק.

ישנה ליריות רבה בשיריו ובה בעת צלילות וחומר רב למחשבה, ומכאן, בין היתר, גדולתו של ספר חשוב זה.

צבי בן ארץ: אמן פורץ דרך ומחתרתי – עד טיפת דמו האחרונה

צבי בן ארץ (באנגלית: Tzvi Ben Aretz), מן האמנים הייחודיים והמגוונים ביותר הפועלים בארץ, הוא מסוג האמנים שאי אפשר להיות אדישים ליצירותיהם. משהו בהן לופת אותך, מעורר אותך, גורם לך לחשוב, להרגיש ולעתים אף לתהות אודות מצבך ומצב העולם.

בעיניי, זוהי אחת ממטרותיה החשובות ביותר של האמנות באשר היא.

זכיתי לראיין היום את בן ארץ בן ה-69 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1948) והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, צבי?"

"באמנות שלי יש השפעות של כל מיני זרמים. יש השפעות של אמנות מינימליסטית, של אמנות מושגית, יש השפעות של דאדא, יש השפעות של גרפיטי פה ושם, וכו' וכו'."

"מה זה אמנות עבורך?"

"אמנות מוגדרת כצורת ביטוי בתחומים מסוימים. זאת צורת ביטוי עצמית. ביטוי של רעיונות, של תחושות – ויישומם."

"מהן ההשראות שלך?"

"בתת-ההכרה, בעבר, בעבודות המוקדמות שעשיתי, בפרט כשעשיתי מיצבים עם ערמות אדמה – זה בא מזיכרונות הילדות שלי מהדיונות בבת-ים. אני מניח שאני גם מושפע מאמנים שלימדו אותי ומאמנים שראיתי תערוכות שלהם."

"חיית ועבדת בארצות הברית שנים רבות. מהו ההבדל האמנותי המהותי בין ארצות הברית לישראל לדעתך?"

"ישראל היא מקום קטן. אנחנו למדנו כאן מהמורים שלנו וממגזינים לאמנות. כשאתה מגיע לניו יורק עצמה, מרכז האמנות העולמי, אתה רואה את העבודות עצמן אחת לאחת במוזיאונים ובגלריות. אתה "חי את זה" כשאתה גר בניו יורק ואתה לומד מהשהות בניו יורק."

"האם הגעת לדעתך למקום שלו אתה ראוי בסצנת האמנות הישראלית?"

"לא. אני לא חושב."

"מיהם האמנים האהובים עליך?"

"אני אוהב את ג'וליאן שנאבל, רוס בלקנר, סול לוויט, ריצ'רד סרה, אנתוני טפייז, דה קונינג, אליהו גת – שהיה מורה שלי, וגם את Cy Twombly."

"ולסיום, צבי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את צבי בן ארץ בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני לא יודע אם יזכרו, אבל אם יזכרו, אז שיזכרו אותי כאמן פורץ דרך ומחתרתי – עד טיפת דמו האחרונה, שלעולם לא נכנע למסחור באמנות שלו."

 

"אני אוסף לי חלומות – תפילות ומשאלות" מאת עליזה ולד: מקורי, רוחני, מרענן

ישנו דבר-מה רוחני עד מאוד ב"אני אוסף לי חלומות – תפילות ומשאלות", ספר הילדים החדש, השלישי במספר, של הסופרת עליזה ולד.

בספר מסבירה ולד, בין היתר, איך לבקש משאלה, איך להתפלל ואיך להאמין ולרצות עד לכדי הגשמה – דבר זה או אחר.

עצם הרעיון לספר הינו יוצא דופן, מקורי ומרענן.

וברוח הספר, גם אני נושא כעת משאלה: שרבים ייחשפו לספר יפה זה (האיורים של מיכל רון שובי לב ומתאימים כמו כפפה למילותיה של המחברת), ילמדו ממנו וייעזרו בו בהבעת משאלותיהם ותפילותיהם – באשר הן.

"הם היו שניים" מאת ענבר אשכנזי: ייאוש קיומי יפהפה

"הם היו שניים", ספרה החדש של ענבר אשכנזי אשר ראה אור לאחרונה, הוא הרבה יותר מרומן והרבה יותר מעוד רומן. זהו מסע אל תוך דמות אחת – ציונה שמה – ואל תוך חייה המסואבים, המורכבים, המרתקים.

הייאוש הקיומי של אותה ציונה הינו ייאוש מר, ועם זאת – יפהפה, ייצוגי ומעמיק אל תוך נפש האדם.

אשכנזי מעבירה מסרים חזקים רבים דרך ציונה ומעידה דרך קיומה אודות קיומנו שלנו – אלה המקיפים את ציונה ואלה הבאים איתה במגע.

זהו ספר חשוב ורגיש של יוצרת ייחודית אשר מצליחה לזקק את כישרונה לכדי קול חזק, פילוסופי ו"אחר".