תמר רבן: "בשבילי אמנות זה דבר של קדושה."

עבור רבים נחשבת תמר רבן ל"אמא הגדולה" של אמנות הפרפורמנס הישראלית, ולא בכדי.

הן בעבודותיה פורצות הדרך, הן בעבודתה רבת השנים כמורה ומדריכה, הנחילה רבן את אמנות הפרפורמנס – על מורכבותה ויופייה הכה ייחודי, הנהיר על בוריו, לדידי, למעטים – לדורות של תלמידים אשר הולכים אחר תפישתה ותובנותיה בהערכה-הגובלת-בהערצה.

ב-24.11.22, בערב פרפורמנס ייחודי של מבחר אמניות, זכיתי לראיין את רבן (ילידת 1955), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, תמר, איך את מגדירה את האמנות שלך?

תמר רבן: אני לא מגדירה אותה. להגדיר זה גדרות.

בראונשטיין: עבור רבים בעולם האמנות – ובפרט בתחום הפרפורמנס – את נחשבת ל"אמא גדולה". איך ההרגשה?

רבן: ככה זה בעולם. גם לי היו את אבותיי ואמהותיי האמנותיים, ביניהם אירית בלוזר ומוטי מזרחי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שחר מרקוס?

רבן: אני מאוד אוהבת את שחר. הוא חבר, תלמיד ועמית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

רבן: לא יודעת. כשיש השראה היא באה.

בראונשטיין: האם לדעתך זכית להכרה לה את ראויה בארץ ובעולם?

רבן: לא. אבל יחד עם זה, אני בסדר גמור. אני מסופקת.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?

רבן: אין לי שאיפות מסוימות. פשוט להמשיך לעבוד.

בראונשטיין: מהי דעתך לגבי שילוב של פוליטיקה במיצגים?

רבן: בתחילת הדרך עשיתי עבודות פוליטיות שמתייחסות למציאות ולפוליטיקה, כמו "ציפורים תלויות בכיכר" ב-1988, "סטריפטיז", גם ב-1988, וגם אחרות, כמו "אבן נייר ומספריים".

היום אני חושבת שכדי לעשות שינוי, פחות מעניין אותי לשקף את המציאות, אלא להיות אלטרנטיבה בעצמי.

בראונשטיין: ולסיום, תמר, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

רבן: זאת שאלה שמי יכול לענות עליה…? בשבילי אמנות זה דבר של קדושה, דבר שקשור לרוח, אבל מעבר לזה, איך אפשר להגדיר? זה הרי מעבר להגדרות.

עידית אלפסי: "אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית עידית אלפסי (ילידת 1954) אודות יצירתה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, עידית, איך את מגדירה את האמנות שלך?

עידית אלפסי: האמנות שלי היא אינטואיטיבית. יצירתית, חלומית.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

אלפסי: אמנות היא הכל – רחשי הלב או הנפש שמוצאים ביטוי בשיר, בסיפור, באגדה מצוירת.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

אלפסי: בזמנים שלא היו הרבה פלטפורמות להציג דעה, לא היתה ברירה והפוליטיקה "נכנסה" לאמנות. היום אין צורך. יש מבחר של אפשרויות להציג ולהנגיש רעיון, דעה, חזון.

בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עלייך?

אלפסי: קשה לי להצביע על אמן מסוים. אני מקבלת השראה מאמנים רבים העובדים בכלים ובטכניקות שונות. אני מאוד אוהבת את נחום גוטמן.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

אלפסי: אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

אלפסי: בילדותי, מנוחת הצהרים הייתה מוקדשת לציור – בעיקר כדי להעסיק ילדה שלא נחה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עידית אלפסי בעוד 100 שנים מהיום?

אלפסי: יהיה נחמד שיזכרו שציירתי זברות צהובות וכתבתי על סיפנדלה.

תרצה פרוינד: "תוך כדי שאני מביטה החוצה אל העולם, אני גם מתבוננת פנימה אל עצמי, וציור עוזר לי לראות גם את העולם החיצון וגם את הפנימי."

לאחרונה זכיתי לראיין את הציירת הנפלאה תרצה פרוינד (ילידת 1967), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, תרצה, מה פירוש שם משפחתך?

תרצה פרוינד: פרוינד פירושו חבר, ומקורו בגרמנית.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פרוינד: אני בוחנת את הקשר שבין התבוננות פנימית לחיצונית. תוך כדי שאני מביטה החוצה אל העולם, אני גם מתבוננת פנימה אל עצמי, וציור עוזר לי לראות גם את העולם החיצון וגם את הפנימי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פרוינד: כשאני עדה למשהו שהאומן מצביע עליו, שהוא בעצמו לא היה יכול לצפות מראש, אלא באמצעות היצירה שלו.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פרוינד: את ההשראה אני מרגישה פיזית באצבעותיי כשאני פוגשת עקבות של צבע, חומר או מצע מסוים שאני מוצאת. ברובד נוסף אני מוצאת השראה בנוכחות של החיים עצמם וחיבור אל עצמי. לצד אלו אני מטעינה את עצמי כשרואה אומנות, אמנים שאני מכירה ומגלה.

בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך כאמנות נשית, והאם את מאמינה שישנו בכלל דבר כזה, אמנות נשית?

פרוינד: אני לא מגדירה את האמנות שלי. כשמשהו באמנות מדבר אליי, לא מעניין אם זה נשי או גברי. זה פועל עליי בכל המישורים והצדדים האנושיים.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

פרוינד: לדעתי, אומנות יכולה להכיל הכל, אבל כדי שהאומנות תתקיים עליה לנבוע מתוך ראייה ועשייה שאינה רק איור הרעיון.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

פרוינד: האמנית הפולניה מלגוז'טה מירגה-טס. בעבודותיה היא תופרת בדים שונים יחדיו. במיוחד מרתקים אותי המעברים בין הדו-מימד לתלת-מימד בעבודותיה. השנה מלגוז'טה מייצגת את פולין בביאנלה.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

פרוינד: זה המקום שאני הכי מרגישה בבית. העיסוק בה מרפא אותי. בשפה הזו אני יכולה גם להתבטא וגם להתפתח.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

פרוינד: כשהייתי ילדה קטנה בערך בת שלוש נכנסתי למבנה של מבוך ספירלי שריגש אותי מאוד, השילוב של חושך ופחד ללכת לאיבוד. אני מרגישה שהקסם של המבנה הספיראלי מלווה אותי גם היום.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את תרצה פרוינד בעוד 100 שנים מהיום?

פרוינד: אני לא עסוקה בשאלה הזו. הייתי רוצה, אם וכאשר יראו את עבודותיי, שיחושו בליבם אהבה ובתשוקות שלהם.

"כשפנקייק מדבר צריך להקשיב" מאת רוני קאפח: יצירה מצטיינת ומופלאה, נוגעת ללב, חזקה מאין כמוה

"כשפנקייק מדבר צריך להקשיב", ספרה המופלא של רוני קאפח שראה אור בימים אלו, נגע ללבי עד מאוד.

זוהי יצירה מצטיינת ונוגעת ללב, חזקה מאין כמוה, אשר כתובה באופן ישיר וקונקרטי ושקיימת בה חוכמה מזוקקת – מסוג זו הקיימת בספר המכונן, העל-זמני, "הנסיך הקטן".

האיורים המסוגננים, המדויקים, של כריסטינה קדמון, מוסיפים למילותיה של קאפח נדבך חשוב של ויזואליות, ההופך את חוויית הקריאה כולה בספר זה לאקספרסיבית-על-גבול-הפיוטית.

אופירה אבישר: "אמנות היא שפת האם שלי להבנת העולם ולניסוח ההבנה הזאת."

בימים אלו (בין ה-18.10.22 ועד ה-22.10.22) מציגה האמנית אופירה אבישר את תערוכתה הייחודית, יוצאת הדופן, "הדלקתי אששש", בגלריה לאמנות שבטית (מרכז בעלי מלאכה 13, תל אביב).

לאחרונה ראיינתי את אבישר אודות תערוכתה זו ויצירתה ככלל, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הנוכחית שלך, אופירה.

אופירה אבישר: "הדלקתי אששש" היא תערוכת מיצב בה אני הופכת את חלל הגלריה למשטח ציור ויצירה שלי.

בתערוכה יוצגו רישומים גדולים, רישומי גיר על המשטח השחור, רישומים בזמן אמת, רישומים קטנים ממוסגרים מפוזרים בחלל, ויהיו בה גם הפתעות פיסוליות קטנות מוארות ומוסתרות מאחורי פרגודים קטנים. בנוסף, שירים יהיו כתובים בחלל.

התערוכה היא סך כל הרגשות, האלמנטים והטקסטים שנולדו לי עד היום. היא תחנה זמנית בין אתמול למחר.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

אבישר: אני מעדיפה כמה שפחות הגדרות. הגדרות מגבילות ומייצרות ציפיות ואני מתלהבת מכל חומר או פרוצדורה, ממציאה דרכים לעבד ולהביט. כל דבר המאפשר תקשורת חזותית ולא רק.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אבישר: החומרים: מילים, צבעים, משטחים, אלמנטים שונים. הדיאלוג בין דיסציפלינות ורזולוציות לביני. הערוץ הנוצר ויוצר תקשורת עם צופים.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

אבישר: אמנות היא שפת האם שלי להבנת העולם ולניסוח ההבנה הזאת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

אבישר: אי אפשר לחיות בלי ליצור, זה הלב הפועם של הקיום. אמנות היא  דרך תקשורת אנושית. האמנות שלי היא אנושית.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה 'אמנות נשית' והאם את חושבת שהאמנות שלך יכולה להיכנס להגדרה הזאת באופן כזה או אחר?

אבישר: הנישות הקיימות הן לעיתים תוצאה של עוותים חברתיים שלא תוקנו. מבחינתי תשוקה היא תשוקה וממנה נובעת האמנות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית אופירה אבישר בעוד 100 שנים מהיום?

אבישר: בנוגע לזיכרון, לא חושבת על זמן ספציפי, אבל נעים לדמיין שפתאום, בעוד שנים רבות, מישהם יראו משהו משלי ויתחילו לחפש עוד כדי להכיר אותי יותר. אני שולחת נשיקות יצירה מגוונות לעולם ואשמח לכל מפגש מחודש עימן.

שולה רוס: "האמנות מתבקשת בעיניי כדי להביע רגשות ומחשבות."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית שולה רוס אודות יצירתה ותערוכתה "אלה החיים?" המוצגת בימים אלו (ספטמבר 2022), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שולה?

שולה רוס: האמנות שלי פיגורטיבית חופשית. יש שרואים בה סוג של נאיביות ומוצאים בה נרטיב סיפורי. אני רואה בה גישה אופטימית לחיים, כעין הקפאה של רגעים בחיים של נופים האהובים עליי, של דמויות במצבים שונים – בעיקר נשים – ובפיסול גם הבעה ותנועה.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

רוס: אני לא מתחברת למסרים דידקטיים אבל מעריכה אמנים שמשלבים פוליטיקה באמנות. אבל כיוון ש"אלה החיים?" הוא שם התערוכה שלי שנפתחת בימים אלו, יוצג שם גם פסל ברונזה שנקרא "הפליטים" שיצרתי. כנראה שאי אפשר ללא פוליטיקה כלל.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

רוס: אני מאד אוהבת את עבודותיה של תמרה דה למפיקה, שהיתה אמנית נועזת ופורצת גבולות בשעתה. היא אקטואלית גם היום.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

רוס: מגיל צעיר אהבתי אמנות על כל צורותיה. ניגנתי בפסנתר ולמדתי בקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב. כמו כן למדתי כמה שנים ריקוד קלאסי. התחלתי בציורי אופנה בגיל הנעורים, מאוחר יותר למדתי ציור אצל אמנים ידועים וכן תולדות האמנות באוניברסיטה.

האמנות מתבקשת בעיניי כדי להביע רגשות ומחשבות ונותנת טעם לחיים.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

רוס: אני זוכרת את בית הוריי עם עצי התפוזים בחצר וחבלי הכביסה ואת משחקי הילדות בחוץ. אלה מופיעים בציורי השמן שלי וגם בפסלי הברונזה של הילדים המשחקים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שולה רוס בעוד 100 שנים מהיום?

רוס: כאישה עצמאית שאהבה אמנות וגם תרמה לה מעט.

"אדמת אם" מאת קלרינה פריבורקין: רגיש, מורכב, ריתמי

קלרינה פריבורקין מתגלה כמשוררת מצטיינת בספר שיריה "אדמת אם" שראה אור בימים אלו.

הקומפוזיציה של שיריה היא לא פחות ממופתית, וכתיבתה ככלל, רגישה, מורכבת וריתמית מאוד.

האיפוק שבחלק משיריה הופכים אותם לחזקים ולמרתקים – הן צורנית-סיגנונית, הן מושאית-מהותית.

"בין אור לאור" מאת מיכל פרי: משהו אחר מאוד, ייחודי מאוד, חזק מאוד

"שניות ספורות", שירה המצוין של מיכל פרי (עמודים 40-41) שבספר שיריה "בין אור לאור" שיצא לאור בימים אלו, מעיד רבות אודות נקודת המבט הייחודית של משוררת זו.

כתיבתה אודות הזמן, החיים והקיום, מלאים ברגשות, בחוכמה ובליריות, ומעמידים אותה במקום של כבוד בין משוררות הדור החדש של העת הזו.

בועז לוונטל: "בשבילי אמנות זו כמעט סוג של דת. היא פעולה אנרגטית ומדיטטיבית. יש בה סוג של בריאה, אבל בקטן, והיא מחברת בין אנשים, יוצרת מארג וחוטים מקשרים בין בני אדם."

בין ה-21.7.22 ועד ה-20.8.22 הציג האמן המצוין לטעמי בועז לוונטל את תערוכת היחיד שלו "inside out" בגלריה רוטשילד (יהודה הלוי 48, תל אביב).

לאחרונה זכיתי לראיין את לוונטל (יליד 1981) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, בועז, ספר לי על הנרטיב לתערוכת היחיד שלך שהצגת בימים אלו.

בועז לוונטל: התערוכה הנוכחית עוסקת בדימויי בתים, לרוב אפלוליים, בתפנימים (Interiors) ובכמה עבודות מהדמיון ומהסיוט. יש כאן שלושה ז'אנרים שונים, אבל הם מתאחדים, גם על פני תקופה של השנים האחרונות וגם באווירה הכללית שהיא פנימית, אף כשמצויר דבר מן החוץ. העבודות רובן נעשות מהתבוננות, ולעתים כתגובה למה שקורה על הבד.

לפעמים אני מגיב למה שיצא על הבד לאחר שהעבודה כבר הושלמה, וזאת משום שאני מרגיש שיש עוד מה לגלות בציור. התערוכה דורשת מהצופה ריכוז על מנת להיכנס לתוך הציורים, לרוב קטני הממדים. חשוב להגיד שהתערוכה אינה סידרה, אלו עבודות שנאספו מתוך המוני ציורים שהתהוו בסטודיו ואילו ההקשרים נוצרו מבחירה מאוד ספציפית. אין לתערוכה מסר חד-משמעי לעולם. אלו פשוט אפשרויות לצלול לתוך עולם אחר, ואולי אפילו להאט קצת את הקצב.

התחושה שלי או השאיפה שלי היא שאם ציירתי בית קטן ושמיים, פתאום הצופה שיוצא מהתערוכה יתחיל לשים לב לשמיים שמעליו ולסביבה. מבחינתי זה המון. התערוכה הזו היא מאוד סולידית ועדינה ביחס לתערוכות אחרות שהצגתי אשר אופיינו יותר בנוכחותן של דמות או דמויות בציור ושימוש בגרוטסקה.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

לוונטל: אני לא ממש מתעסק בלהגדיר את האמנות שלי. במובן מסוים, אני גם לא מצהיר על עצמי כאמן, אבל אני מצייר. אני מעדיף להגדיר על ידי הפעולה שאני עושה. אני מגיע יום יום לסטודיו ואני בודק מה אני יכול לעשות באותו היום. לפעמים אני יכול להתחיל ציור, לפעמים לסיים, אבל רוב הפעמים זה תהליך של הרבה התבוננות בציור. בשלב זה מתחיל ריקוד בין החלק היודע-ביצועי ובין החלק האינטואיטיבי-גורלי. לעתים אתה מוליך את הציור, ובדרך כלל הוא יותר חכם ממך ומושך לכיוון שלו. בסוף נוצר משהו. האם המשהו הזה הוא האמנות שלי? אז בכמה אחוזים כן, ובשאר – התהליך יכול לעתים להרגיש כמעט מאגי. אולי זו האמנות.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

לוונטל: בשבילי אמנות זו כמעט סוג של דת. היא פעולה אנרגטית ומדיטטיבית. יש בה סוג של בריאה, אבל בקטן, והיא מחברת בין אנשים, יוצרת מארג וחוטים מקשרים בין בני אדם.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

לוונטל: ההשראות שלי קשורות כנראה גם לזיכרונות, אבל אני פחות חש את זה. אני יותר מתחבר בהשראה לאנושי. ציירים, המון. מתקופות שונות. אני ממש רואה באמני העבר, בחלקם לפחות, חברים איתם אני יכול לתקשר. יש תרבות, אנשים בכל מיני תחומים, כל כך מגוונת ועשירה, אני שואב המון ממנה. מֵחַבֵרים תמיד לוקח השראה. זה דלק אמיתי. כך גם כשאני מלמד. אני מקבל המון השראה מהתלמידים.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

לוונטל: עקרונית אני בעד שילוב פוליטיקה באמנות, אבל רוב הזמן אמנות פוליטית נכשלת משום שהיא מאוד מגמתית, יש לה מטרה ברורה. היו תקופות בהיסטוריה שהיתה אמנות פוליטית מעניינת שהביאה איתה גם אסתטיקה חדשה, דוגמאות: בגרמניה גאורג גרוס, אוטו-דיקס, כמובן שיש את דוגמת הגרניקה שהיתה מחאה על המלחמה בחבל הבסקים. לעומת זאת, היום האמנות הפוליטית הרבה פעמים או בסיסמאות או באפליה מתקנת.

קשה לי לחשוב על אמן פוליטי עכשווי מוצלח, בטוח שיש. אולי מרלן דומה, גרהרד ריכטר, אנסלם קיפר.

בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עליך?

לוונטל: האמן הבינלאומי האהוב עליי הוא לא אחד, אבל אני מאוד אוהב את פר קירקבי, אמי סילמן, טל אר. מהאמנים המתים זו משימה בלתי אפשרית.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

לוונטל: קודם כל אני לא יוצר אמנות. אני שייך לתחום מורכב ורחב שנקרא אמנות. אני יכול לנסות לענות על למה אני מצייר. לכל אדם יש סיבה לחיות שנובעת מתחושת חיוניות כלשהי, או אפילו משמעות. הציור עוזר לי לעבור את החיים בדרך שנותנת לי טעם, עיסוק ומקשרת אותי לקהילה, ואלו הם הדברים שאני צריך.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

לוונטל: זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא המוות של סבתא שלי. הייתי בן חמש. זוכר חושך, מכוניות ואותי מציץ מהחלון. אני חושב שבראייה לאחור הבנתי שהחוש החזותי שלי מאוד דומיננטי ושאני זוכר פרצופים של אנשים שלא ראיתי 40 שנה ומזהה שאלו הם, גם אם השתנו מאוד מאז. אני חושב שציור אחד הוא אוסף של הרבה זיכרונות. אולי זה קשור באיזשהו מובן לציור שלי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את בועז לוונטל בעוד 100 שנים מהיום?

לוונטל: הייתי שמח אם הציורים שלי לא ייזרקו ברחוב, אלא יהיו תלויים בבתים של אנשים. כך אדע שציוריי אינם מופקרים ונמצאים בלבבות המתבוננים.

"שורשים במים" מאת עדי בינס: רגיש להפליא, מחכים, נוגע ללב

עדי בינס מצליחה לגעת ולרגש עד מאוד בספרה "שורשים במים" שראה אור בימים אלו.

הספר הרגיש להפליא, המחכים והנוגע ללב הזה, נכנס עמוק אל תוך נפש הקורא ומעלה שאלות רבות ומגוונות – בין היתר, אודות הישראליות באשר היא והקיום האנושי.