מיכל רבינוביץ': ייצוגית, ממלכתית, מצטיינת

בעת הנוכחית, נראה כי מגישות חדשות בכירות רבות חשות כי כדי להצדיק את עצם קיומן ולמלא את הפונקציה אשר לשמה הן גוייסו, הן צריכות להיות כמה שיותר "קשות" כלפי מרואייניהן, להתנגח בהם ולהוכיח את טעויותיהם – בפני צופיהן.

רבות מהן מפרשות "אסרטיביות נשית" כהפך הגמור ממשמעותה העקרונית.

לא כך הוא במקרה של מיכל רבינוביץ', מגישת התוכנית "חדשות השבת" המשודרת במוצאי שבת בערוץ כאן 11 (נכון לכתיבת שורות אלו, בנובמבר 2020).

רבינוביץ' היא ללא ספק פנינה יוצאת דופן בין מגישות החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים.

היא ייצוגית, ממלכתית, ומעל הכל – ערכית מאוד – הן כלפי קהל צופיה, הן כלפי מרואייניה.

חשוב להבהיר את הדברים: היא איננה מוותרת כהוא זה למרואייניה, שואלת את כל השאלות הנכונות – נוקבות ככל שאלו תהיינה – חוקרת ומתעניינת. אך לעומת עמיתותיה "המתנגחות", היא עושה זאת בנועם הליכות מעורר השראה במקומותינו ובהבנה אישית – עמוקה – למשמעות המושג "אסרטיביות" בכלל, ו"אסרטיביות נשית" בפרט.

רבינוביץ', לדידי, היא אחת ממגישות החדשות הטובות ביותר בטלוויזיה הנוכחית, היוצקת תוכן חשוב, נכון ונדיר, בדרכה כמגישה וכעיתונאית.

האותנטיות שלה, הרגישות וההבנה המזוקקת שלה לתפקידה כמגישת חדשות, הן-הן אלו אשר מציבות אותה במרכז הפודיום של מגישות החדשות המשמעותיות של הטלוויזיה בישראל, בכל הזמנים.

גיא נטאף: "אני רוצה להיות אמן, לא בדרן."

אי אפשר לפספס את גיא נטאף ואת תפקידו הרגיש בסדרת הטלוויזיה המצליחה "שנות ה-80" המשודרת בימים אלו בערוץ "רשת 13".

נטאף מצליח לזקק את הדמות אותה הוא מגלם לכדי דיוק, והטבעיות אשר בו הופכת את חוויית הצפייה בו לייחודית, מרגשת בדקויותיה ו"עגולה".

לאחרונה זכיתי לראיין את נטאף (יליד 1996) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספר לי על תפקידך ב"שנות ה-80".

גיא נטאף: בסדרה שיחקתי את "ששי" במשך ארבע עונות. ששי חלבי הוא ילד בן 13 והוא הבן של חלבי וחיה מהכבלים של השכונה. חלבי מהכבלים הוא הבן אדם שאתה לא רוצה להסתבך איתו ובמיוחד לא עם הבן שלו. ששי הוא ילד לא כל כך מוצלח ודי תמים, אבל יש לו מזל גדול שהוא הבן של חלבי.

בראונשטיין: איך הייתה עבורך חוויית הצילומים לסדרה?

נטאף: החוויה הייתה מוצלחת ומהנה ביותר. מבחינתי, כמישהו שרוצה להיות שחקן – אומנם יותר בתיאטרון – להצטלם לדמות בטלוויזיה ולהבחין באנשים ובשחקנים מעוררי השראה בתעשייה היה מאוד מעניין. אני אישית גם מאוד הופעמתי לראות איך דברים מאחורי הקלעים מתרחשים, אולי גם כי הייתי מעוניין לביים בעתיד והרצון הזה מושך אותי בשנה האחרונה.

בראונשטיין: מה מושך אותך במשחק?

נטאף: זאת שאלה האמת קשה וקצת לא אדע אם אוכל לענות על זה בספציפיות, אבל אנסה. אני חושב שהרגע שהבנתי שאני יכול להיות על במה ולתת לבמה כבוד מכל הבחינות: ניקיון, סדר ועולם פנימי של דמות, הרגע הזה ריגש אותי בצורה גבוהה.

בראונשטיין: לצד אילו שחקנים היית רוצה לשחק?

נטאף: ששון גבאי, מוני מושונוב.

בראונשטיין: מה אתה מעדיף: תיאטרון, קולנוע או טלוויזיה?

נטאף: תיאטרון, כמובן.

בראונשטיין: מיהו השחקן הבינלאומי האהוב עליך?

נטאף: רוברט דה נירו.

בראונשטיין: אם היית יכול להיפגש עם אדם אחד שאיננו עוד בין החיים, מי זה היה ומדוע?

נטאף: סבא שלי, יצחק. האמת שאת סבא שלי לא זכיתי להכיר ולדעתי כל אזכרה שלו אמי נוהגת להגיד כמה הוא היה אוהב אותי ואני אותו אם הייתי מכיר אותו, וכמה הוא היה עוזר לי במצבים קשים. לכן, אני חושב שמאוד הייתי מעוניין להיפגש איתו. אולי בעולם הבא.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

נטאף: מאמין באלוהים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את גיא נטאף בעוד 100 שנים מהיום?

נטאף: שאלה באמת עתידנית מעצם העובדה שאני עוד בשנות ה-20, אבל אני דווקא שמח על השאלה הזו. הייתי רוצה שאנשים יזכרו אותי כמישהו שהשאיר חותם בסביבה שהוא היה. כמישהו שכן היה מנסה לשנות משהו במקום שהוא לא תמיד מתוקן. אני מודה שאני רוצה להיות אמן, לא בדרן. לא מישהו שרק בא לביים או לשחק באיזשהו מקום רק בשביל להביא קהל. אני מאוד מאמין בזה.

"משימה אחת יותר מדי" מאת אפרת כהן: מותח, אפל, ייחודי מאוד

ספר הביכורים של אפרת כהן, "משימה אחת יותר מדי", אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "ספרי ניב", הוא ספר חשוב מעצם היותו, בבסיס קיומו, שילוב נדיר וייחודי שבין רומן מתח לספר המשלב מתובנות עולם הטיפול האישי.

הוא מותח, אפל, ועם זאת, בעל רגישות והתבוננות יוצאות דופן באדם באשר הוא – ומכאן חשיבותו, ייחודיותו ויופיו.

"פאטל" מאת אביב גבע: רומן בעל איכויות פורצות דרך בבחינת הזהות האנושית הקולקטיבית

בתום הקריאה ב"פאטל" – לדידי, יצירת אמנות החורגת הרבה מעבר לגבולות ההגדרה "ספר" – אשר רקם אביב גבע, הבנתי את גדולתו הספרותית של סופר זה לאשורה: גבע איננו סופר המקל ראש בקוראיו, במושאיו ובתכניו, כי אם לוחם חופש – מן הסוג האמיץ והנחוש ביותר, הלוקח את קוראיו מעבר לגבולותיהם הקיומיים-האישיים.

"פאטל", בבסיסו, הוא רומן המקיים דיאלוג עם קוראיו. הוא בעל איכויות פורצות דרך בבחינת הזהות האנושית הקולקטיבית והוא חשוף מאוד, תעוזני, וטומן בחובו סיפור רחב-יריעה אשר דרכו משתקפות סוגיות רבות-ערך ומהותיות מאין כמוהן בעת הנוכחית, כדימוי עצמי, זהות, שיתוף, קהילתיות ומעמד.

בכל אחד מפרקי הרומן קיים הקשר מרחבי – אם תרצו, מעין פרשת דרכים עלילתית בנוסח לואיס קרול – המותיר את הקורא המום – הלכה למעשה – מיכולותיו הווירטואוזיות של גבע לחדור אל עובי עומקיהם ונבכיהם של גיבוריו וגיבורותיו.

לסיכום, זהו אחד הרומנים החשובים, החכמים, המעמיקים, המסוגננים והמכוננים אשר ראו אור בעברית – משך כל הדורות.

אייל טבת: "כל אחד יכול לבחור לראות אמנות במה שהוא מגדיר ככזו."

בימים אלו, בין ה- 22.10.20 ועד ה-14.11.20, מוצגת ב"בית האמנים" בתל אביב (אלחריזי 9) תערוכת היחיד "להיות בבית" של האמן אייל טבת.

התערוכה עוסקת בדיוקנאות התא המשפחתי ובמרחב הביתי – סביב תקופת הקורונה המורכבת אשר התרגשה עלינו בעת הזו.

עבודותיו של טבת חזקות ונחרצות והוא מצליח לקחת את ה"רגעים הקטנים" של החיים ולהפוך אותם על הקנבס שלו לרגעים ריאליסטיים מאוד, חדים, מלאי צבע, מסוגננים, ומעל הכל – למפכי מחשבה בצופיו.

הקומפוזיציות של טבת חכמות מאין כמוהן, הפרקטיקה האמנותית שלו – כפי שזו באה לידי ביטוי בתערוכה זו – ברורה בעומקיה, ובעיניי, דווקא הקיים בעבודותיו מעיד על היעדר אשר מתוקף קיומו מעיר רגש עז ובד בבד, שאלות, אודות אותם "רגעים קטנים", "רגעי חיים", לכאורה "רגילים" ו"פשוטים".

לאחרונה זכיתי לראיין את טבת, יליד 1966, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: בתערוכה הנוכחית, אייל, אתה עוסק, לדידי, במושג "בית". ובכן, מה פירוש "בית" עבורך?

אייל טבת: "בית", עבורי, הוא מקום מבטחים ועוגן. אני עטוף בו בכל אהבותיי. זו תחושת הנינוחות, האפשרות להישען ולהיתמך.

בראונשטיין: ואת מי אתה מצייר בתערוכה הזו?

טבת: בתערוכת היחיד "להיות בבית" מוצגים ציורים חדשים מהשנה האחרונה. אלו הם דיוקנאות של בני משפחתי הקרובה: בן הזוג שלי ושלושת הבנות שלנו. אני מנסה "לתפוס" ולתעד רגעים בהם הם שלווים ונינוחים במיוחד, ולכן לא מעט מהעבודות מתבססות על צילומים שעשיתי בזמן שהם ישנים או יושבים עבורי.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אייל?

טבת: האמנות שלי היא כלי ביטוי להוויה, תחושות והתבוננות. היא מאפשרת לצופה לראות את הדמות שמולה בכמה מימדים. לעצור שנייה ולחשוב על פרשנות נוספת על האוביקט שמולה.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

טבת: זו השפה שלי. אני רואה את העולם בצורה ויזואלית ומדבר את הרשמים שלי דרך הציורים.

בראונשטיין: עד כמה מיניותך וזוגיותך הינן מצבים קיומיים מכוננים המשפיעים ישירות על האמנות שאתה יוצר?

טבת: המיניות והזוגיות שלי הן חלק ממי שאני, בדיוק כמו היותי אמן, מעצב ואבא. כל אחת מהזהויות האלו משפיעה במישרין ובעקיפין על האמנות שלי. אני מביא את ההתבוננות לצד התפיסה והניסיון וכל אלו מצטברים ומשתנים עם השנים והחוויות שלי.

האמנות שלי מקפלת בתוכה צבעים שונים ואיכויות של הזהויות שלי, שכל פעם מופיעות ומתגלמות מעט אחרת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

טבת: לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

טבת: במוזיאון וויטני לאמנות מודרנית בנו יורק.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

טבת: את המשפחה שלי, צבעים ואוכל טוב.

בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עליך ביותר, ומדוע?

טבת: לוסיאן פרויד. הוא היה צייר בריטי יהודי שנודע בעיקר בזכות ציורי דיוקנאות ודמויות שנוצרו תוך שימוש בשכבות עבות של צבע בתהליך היצירה. גם אני, בהשראתו המודעת ושאינה מודעת, בוחר לצייר דמויות או חלקים של דמויות בסגנון ריאליסטי תוך שימוש בשכבות של צבע בתהליך היצירה שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

טבת: בדיוק בגלל שאין לה פירוש אחיד ומחייב לכולנו, אני מאוד אוהב אמנות. הכוונה היא שכל אחד יכול לבחור לראות אמנות במה שהוא מגדיר ככזו והחופש הזה מייצר מרחב אסתטי-רגשי-מחשבתי שהוא למעשה אינסופי ופתוח לשינוי ופרשנות בכל רגע.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן אייל טבת בעוד 100 שנים מהיום?

טבת: הייתי שמח להיזכר כאמן שתמיד הצליח לראות את האדם שמולי. את השכבות, היופי והכיעור, הזקנה והילדות, את החיים והמוות, וללכוד אותם לרגע אחד מזוקק על משטח היצירה שלי.

Yerachmiel ,Off The Derech: מסע מוזיקלי נדיר במקומותינו, מרהיב בכנותו ובצבעיו

ירחמיאל נגע בי לעומקיי באלבומו "Off The Derech".

האלבום, הכולל 21 שירים באנגלית, נדיר במקומותינו בכנותו החדה ובאמת האמנותית של יוצרו, ובו ירחמיאל מביע את עולמו הפנימי העשיר למאזיניו באופן בלתי-אמצעי, אמיץ ורב-רגש.

הזמרת האמריקאית בילי אייליש מדברת רבות על כך ש"מוזיקה אפשר לראות", וכך חשתי בעת שיצאתי למסע הזה של ירחמיאל ושל יצירתו: "ראיתי את המוזיקה שלו", ודרך הראייה, הוקסמתי ממנה, והבנתי אותה טובה יותר, לאשורה.

ליעד כהן, אלבום בכורה: אמיתי, כן, רגיש מאין כמוהו

"אמיתי".

זוהי המילה אשר הידהדה בי בעת ששמעתי את אלבום הבכורה של הזמר המוכשר ליעד כהן אשר יצא ב-2019.

ניכר בבירור שמהות נשמתו של כהן היא-היא החלק הארי של אלבום זה – שבצדק נושא את שמו – אשר בו הוא חושף את עולמו, את רעיונותיו ואת מחשבותיו.

זהו אלבום כן ורגיש מאין כמוהו של אמן, שלדידי, עוד יישמע רבות ונצורות אודותיו בעתיד לבוא.

ליאת הבר, "Flying on a Kite": חדשני, מדויק, מסוגנן

ליאת הבר יצרה באלבומה "Flying on a Kite", חיבור מדויק, מסוגנן, ועם זאת, חדשני וייחודי לה – של מהות צלילית וסגנונית של שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים.

הן הכלים הנשמעים באלבום, הן עולמה ועושרו של עולמה – יוצרים דיוק אל התקופה ההיא, אל התום ואל הזכות המחוספסת משהו של העת ההיא, אך בה בעת, הבר נותנת את האינטרפרטציה שלה – אם תרצו, את "הטוויסט ההברי" שלה – לעת ההיא, ועושה זאת ביופי וברגש רב.

להקת "Perfekt Simple" באלבומם Of Future And Past: ריתמי, מורכב, ייחודי מאוד

האלבום המדובר של ההרכב הישראלי "Perfekt Simple", ריתמי מאין כמוהו, מורכב וייחודי מאוד.

ארבעת חברי הלהקה משתלבים אלה באלה באופן וירטואוזי, ויחדיו יוצרים מוזיקה קונקרטית מאוד, אקספרסיבית וחזקה.

"מסע בשלוש מזוודות" מאת לי גרנות רומי: מעמיק, רב-רגש, מואר

אם לומר בכנות: אין לי מילים לתאר את יופיו של "מסע בשלוש מזוודות", הרומן רב-הרגש, המכאיב בכנותו, של לי גרנות רומי, אשר ראה אור לאחרונה.

בכוח כמו-פיוטי, אמוציונלי ובה בעת קונקרטי מאוד, יצקה גרנות רומי את סיפור חייה אל תוך הספר המופלא הזה, המעמיק והמואר.

אני ממליץ בכל פה לקרוא את היצירה המטלטלת הזו וכולי תקווה שגם בכם היא תיגע בעומקיה האמיצים יוצאי הדופן ותאיר באורה המופז, בצלילותה, גם אתכם.