"עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר" מאת הוגו בטאואר: ספר המנצח בנוק-אאוט את הזמן: מבריק, אירוני, מצמרר בראיית הנולד שבו

"עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר", ספרו המצוין של הוגו בטאואר, יצא לאור בשנת 1922, וכעת, 101 (!) שנים אחרי, הוא רואה סוף סוף אור בעברית, בישראל, בהוצאת "אפרסמון", וזאת בצדק רב – אם תרצו, צדק פואטי – היות והוא כל כך רלבנטי לימינו אנו.

הספר – כשמו כן הוא – עוסק בעיר (במקרה זה, וינה), כשהיא נטולת יהודיה אשר גורשו עקב אנטישמיות חסרת תקדים, והוא מצליח לשלב – יש שיאמרו ללהטט – בזכות כישרונו הייחודי, הנשכני, של בטאואר, בין אמת לבידיון, סאטירה-על-גבול-הפארסה, הומור, אירוניה דקה והיסטוריה מדויקת, מצמררת ומפחידה לעתים בכוח הכמו-נבואי שלה.

ראוי מאוד לציון התרגום המעולה מגרמנית לעברית – ואף אחרית הדבר מאירת העיניים – של חנן אלשטיין, שדייק וליטש באופן מרהיב – לא פחות – את התרגום, כך שיתאים לימינו ולסגנון שפתנו כיום, ועם זאת, ניכר כי שימר את הסגנון של "אז", את סגנונו ואת קולו החזקים, הכנים והייחודיים של בטאואר.

לסיום, זהו ספר חשוב מאין כמותו, מן הסוג המנצח, לדידי, את הזמן, הראוי להיקרא ואף, בדרכו, לשפוך אור על חיינו שלנו, בעת הזו, וללמד אותנו רבות הן אודות העבר, הן אודות העתיד.

"מיומנה של אישה מתה" מאת גואל פינטו: פיוטי, רב-שכבתי, סימון דה בובוארי

נפעמתי מקולו הייחודי של גואל פינטו, כפי שהוא בא לידי ביטוי – אם תרצו, לחיים – ברומן המצוין שלו "מיומנה של אישה מתה" שראה אור ב-2022 בהוצאת "כנרת, זמורה, דביר".

הספר הפיוטי כל כך הזה, המגולל – בעיקרו – את קורותיה של אישה מתה הצופה בעולמה בימים הראשונים שלאחר מותה, הוא רב-שכבתי מאין כמוהו, עשוי רבדים-רבדים, קליפות-קליפות, של יופי הטומן בחובו רכות זכה ומזככת, אל מול קושי מקומם ובעיקר מהות מורכבת, מרובדת, השואלת את הקורא שאלות רבות על אודות חייו שלו עצמו – משמעותם וחוסר משמעותם.

זהו ספר אקזיסטנציאליסטי, פילוסופי מאוד, ובדרכו, אף פמיניסטי.

משהו בו הזכיר לי חלקים מסוימים מכתביה של סימון דה בובואר המכוננת.

ולסיום, גילוי נאות: בשנת 2000 פינטו ואנוכי עבדנו כעיתונאים בשבועון "אנשים", ושם זכיתי להכיר אותו.

בסיום קריאת הספר מרומם הרוח הזה – אם תרצו, תרתי-משמע – חשתי גאווה – ממש כך – על הזכות שהייתה לי להכיר סופר מצטיין שכזה, וכעת, אני רב-זכויות על שאני יכול להדהד את ביקורתי על אודות ספר זה, לכם, קוראיי הנאמנים.

"שברי מראות" מאת רון גרא: חכם, רגיש, מעורר מחשבה

רון גרא הוא ללא ספק אחד המשוררים הפוריים היוצרים במקומותינו, ובדרכו, הוא מרבה טוב על עולם השירה המקומי.

גם בספרו החדש, "שברי מראות", מתבלט גרא בחוכמתו וברגישותו מעוררת המחשבה, וכל מי שיקרא את שירו המצוין "עצל חיים" (עמוד 47) אשר בספר, יוכל לרדת ביתר הבנה לעומק דבריי.

אילן מויאל: "מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים."

זוהי הפעם השלישית שאני זוכה לראיין את אילן מויאל: אמן, אוצר, איש חינוך ואקטיביסט אמנות מן המעלה הראשונה.

כעת מתעתד מויאל לפתוח גלרייה וזוהי בהחלט סיבה למסיבה אמנותית – המחייבת שיחה בנושא.

ולהלן תוצאות שיחתנו.

דורון בראונשטיין: ספר לי על הגלריה החדשה שאתה מתעתד לפתוח. מהיכן הגיע הרעיון ומהו הנרטיב המיועד לה?

אילן מויאל: הרעיון לגלריה החדשה דווקא עכשיו, הוא שילוב של מספר גורמים שחברו להם יחדיו. הגורם הראשון מבחינתי הוא החזון המוביל אותי מלכתחילה לעסוק באוצרות מתוך הצורך בשינוי, או בהצגת נושאים אשר דורשים התייחסות מיוחדת בחברה הישראלית. אלה (הנושאים) יהיו תמיד קשורים באיזשהו נרטיב חברתי/קהילתי ולא בפן הפרטי. זה תחום שהוא כמעט נבדל מהאמנות שאני עושה, ובה אני יוצא ראשית מעצמי אל עבר האחר. אני אוצר תערוכות בעלות מאפיינים אקטיביסטיים חברתיים רלבנטיים. לדוגמה: נגד חוק הנאמנות בתרבות "חומות חימר", 2018. נגד חוק המחזור לבקבוקים גדולים "צוואר הבקבוק", 2022. הגורם השני הוא כהונת הממשלה הנוכחית ואמירות אומללות שנאמרו בחודשים האחרונים בקרב אנשי פוליטיקה האמונים על החלטות הקשורות לגורל העם הישראלי/יהודי בשם הדמוקרטיה. אני נמנע מלהזכיר שמות, אך יש לא מעט שדבריהם ורעיונותיהם מוגשים במינונים משתנים של טירוף הדעת. הגורם השלישי והמחולל הוא פניית אמנים מתוך קהילת הלהט"ב – אתה היית הראשון לפנות אלי בעניין – אשר הביעו פחד ומצוקה לגורל עתידם בהמשך למה שחברי הממשלה הנוכחית מציעים.

בראונשטיין: אתה, למיטב ידיעתי, אינך קוויר. האם לדעתך אין הקמת גלריה מסוג זה מחייבת את בעליה להיות כזה?

מויאל: תרשה לי לחלוק על דעתך. בעיני עצמי תמיד הייתי ואשאר חסר הגדרה בהתאם להגדרות הקיימות וזאת בעיקר משום שלטענתי ההגדרות מלכתחילה מעוותות את תפישת המציאות וגורמות לעוול חברתי ובטח לנזקים נפשיים של ממש במישור האישי.

אני איש חינוך משכיל. למדתי וחקרתי את נושא המגדר מתוך שליחות היסטורית ובשם הישות, המושג קוויר הוא היחיד שנותר חופשי ומשוחרר בהיבטים של התחייבות ודעות קדומות – הוא אינו מחייב את בעליו ללבוש צורה מסוימת המתלבשת בתודעה כמאפיינת. קיימת בורות לא מעטה גם בקרב קהילת הלהט"ב אשר רואים בקוויר אדם מתוך הקהילה שהוא מוחצן במיוחד או מי שסיגל לעצמו מאפיינים יוצאי דופן. קוויר הוא הכל ולא כלום, או אף רק חלק.

בראונשטיין: ובהקשר ישיר לשאלתי הקודמת, מהו הקשר שלך לקהילה הקווירית?

מויאל: אני סבור שבכל זאת לא פירטתי די הצורך על דבר השתייכותי, ולא מתוך התחמקות, משום שאיני שומר כל סוד – בספרי "רדוף-הזמן" שראה אור בשנת 2019 אני חושף את כל המסע שעברתי, דרך המקומות הפרטיים ביותר. אני קוויר לחלוטין.

בראונשטיין: מה תרצה להציג בגלריה יותר מכל, מבחינת הנושאים?

מויאל: אמנות קווירית וכמובן את מי שעומד.ת מאחוריה במידה והמציגים יבחרו להיחשף. זהו נושא לא פשוט בשום מובן ויש לעסוק בו בדאגה רבה. מדובר בגלריה קטנה באופן מכוון, אשר תכלול פינת הגות עם ספרייה ופינה לקיום שיחות אחד על אחד. על התערוכות ניתן יהיה להתבונן רק מבחוץ. הגלריה תהיה מתוכננת ומעוצבת בפורמט "חלון".

בראונשטיין: במה הגלריה שלך תהיה שונה מאחרות? מה  יהיה – בדמיונך – הדבר שייחד אותה, ואף יגדיר אותה?

מויאל: אני לא מחפש להיות שונה מגלריות אחרות במובן של הגדרת המקום כגלריה, כלומר מקום המציג אמנות. אני מניח שבהיבט של התכווננות לנושא מסוים, ניתן לאפיין גלריות רבות בארץ ובטח שבעולם, כגלריות שבתפישתן מציגות סוג מסוים של אמנות. או כאלה שידוע שמציגות סוג מסוים של אמנים.יות ואמנות. אפילו מדיה מסוימת: צילום, פיסול וכדומה, למרות שכמעט ואין גלריות אשר הוקמו במטרה לייצג קהילה כלשהי. ככל שאני מהרהר בזה יותר, כך אני מבין שאין עוד גלריה ייעודית שהייתי מעוניין לייצג מבלי להחשיב את עצמי כגזען. בהמשך לשאלתך, סבורתני ששם הגלריה עונה על השאלה.

בראונשטיין: מהי הגלריה האהובה עליך בארץ ובעולם?

מויאל: בארץ פיתחתי חיבה לגלריות רבות, אולם הגלריה המרכזית שהייתה בתחנה המרכזית ובה הצגתי את תערוכת היחיד "רדוף-הזמן" בשנת 2017, אותה אצר ברגישות אינסופית שחר סריג, הייתה גלריה מחתרתית וחשובה. אני בעיקר מחבב גלריות שיתופיות המהוות אוונגרד. "אלפרד" עשתה כברת דרך.

בראונשטיין: יש בהקמת גלריה חדשה, לדידי, מעין לידה. האם העובדה שאתה אב טרי לבן קשורה להחלטה לפתוח את הגלריה הזו, אם תרצה, ללדת אותה?

מויאל: שאלה לעניין. מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים. כולנו נעים בתוך ועל פני מישור האימננטיות הדליזיאני. כלומר: כולנו מונעים מדברים הקשורים אלינו באופן מסוים.

בראונשטיין: אם אבי מעוז, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יגיעו לגלריה, האם תסכים להכניס אותם?

מויאל: תשובתי מתחכמת: לא ניתן לצפות בתערוכה מבפנים, אלא רק מבחוץ. אבל במידה ואפשרי היה להזמין פנימה: לא הייתי מדיר אף ישות באשר היא.

בראונשטיין: ולסיום, אילן, את מי היית רוצה להציג בגלריה יותר מכל ומדוע?

מויאל: כאמור, בכוונתי להציג בגלריה אמנות קווירית אשר מציגה בני/בנות אדם: מחשבות, רגשות, מאווים, בעיקר קולות המבקשים ובצדק – את הזכות להיות. הגלריה היא תל בתוך תל אביב, על רחוב לוינסקי, ומטרתה הצהרת כוונות של שוויון בעיני כולנו ובעיני האל (חשוב להזכיר: גם המחמירים מאמינים שהכול נהיה בדברו, אולם שוכחים זאת מתוך פחד ובורות), ולהביא לחשיפה את האמנות הייחודית, המוגשת לא אחת – בשפה ייחודית. מסקרן אותי לעשות איזה פרויקט עם דנה אינטרנשיונל ולהציג עבודת וידיאו משותפת. אחרי וככלות הכול – אם לא היא אז מי תייצג את ישראל בעניין זה?!

רועי ברזילי: "במוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין במוזיאון רמת גן לאמנות בפתיחת תערוכה קבוצתית, את סגן ראש עיריית רמת גן הנוכחי, רועי ברזילי, אודות אמנות ופוליטיקה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראש העיר הנוכחי של רמת גן ידוע כתומך גדול של הקהילה הגאה, רועי. האם גם אתה תומך בקהילה?

רועי ברזילי: בוודאי. כל אדם צריך להרגיש חופשי לעשות מה שהוא רוצה מבלי שיפריעו לו, ולבחור את בחירותיו האישיות במובן הזוגי, בלי שאף אחד יתערב ויביע את עמדתו לעניין הזה, ואנחנו נתמוך ונמשיך, וחיזקנו את המרכז הגאה ברמת גן, ונשמח להמשיך ולקבל פליטי תל אביב מבני הקהילה, כי הם מרימים את העיר הזאת והופכים את העיר הזאת לטובה יותר ולפלורליסטית יותר.

בראונשטיין: בעקבות החוויה שהייתה במוזיאון רמת גן עם העבודה של דוד ריב, "ירושלים של זהב", האם לדעתך צריך לשים גבולות לאמנות?

ברזילי: אני חושב שעם הדמוקרטיה שעוברת על מדינת ישראל, אז פה זה בית המקדש שלה. ובמוזיאון בהכרח יהיו ביטויים עצמיים הכי רדיקליים – גם של אמנות, גם של תרבות, וגם של אמירה פוליטית ערכית, חברתית. זה המקום של העמדות להתמודד.

בכל האומות הליברליות והחופשיות והמערביות, האמנות היא זאת שהצעידה, יחד עם הפילוסופיה, את האומה קדימה. אם זה בהגות, אם זה בתרבות, אם זה בשיטת הממשל אפילו, ואנחנו רואים מה קורה כשמנסים לנגוס בתהליכים של הפלורליזם וחופש הביטוי.

בראונשטיין: ולסיום, רועי, איפה נראה אותך בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2033?

ברזילי: אני רוצה להשפיע על כמה שיותר אנשים. כל פעם לעלות מדרגה קדימה.

בלו סימיון פיינרו: "הדברים הם בחיפוש."

ב-26 בינואר, 2023, זכיתי לראיין את האמן בלו סימיון פיינרו (יליד רומניה, 1959) בפתיחת תערוכה קבוצתית במוזיאון רמת גן לאמנות, בה הוא הציג שתיים מעבודותיו על קיר שהוקדש ליצירתו, ובנוסף, במעלית המוזיאון, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, בלו, מה פירוש שמך הפרטי?

בלו סימיון פיינרו: השם בלו הוא על שם סבתא שלי, בלה.

בראונשטיין: וברשותך, מה פירוש שם משפחתך פיינרו?

פיינרו: זה שם רומני. הפירוש שלו זה קמח.

בראונשטיין: אתה מציג נכון להיום כאן, במוזיאון רמת גן. ספר לי על העבודות שלך.

פיינרו: אני מציג את העבודות שלי על הקיר הזה וגם מציג עבודה במעלית. המטרה בלהציג במעלית זה שלא כולם יראו, כי לא הכל רואים בעולם. רואים דברים מסוימים, ודברים אחרים מחסירים.

בראונשטיין: בעבר ראיינתי אמנית שאמרה לי שאמא שלה אמרה לה שהכי טוב להציג בשירותים…

פיינרו: הצגתי עבודה שלמה בשירותים, במוזיאון לאמנות עכשווית באנטוורפן.

בראונשטיין: איך אתה מתאר את העבודה שאתה מציג כאן במוזיאון, monument of nothingness?

פיינרו: זה עוסק באין, זה בדיוק ההיפך ממונומנט שהוא מסיבי ונצחי. פה הדברים הם ארעיים. המונומנט כאן הוא לשים עלה של ורד שגם הוא זמני, הוא מתייבש ונופל, זה בעצם להנציח את הרגע ואת האדם ששם את זה.

בראונשטיין: העבודה הזאת מאוד גדולה.

פיינרו: זאת עבודה שעובדת עם החלל, עם הגודל, עם האור, עם השקיפות. זאת 'עבודה במקום'. זאת אומרת, עבודה שאתה רואה את המקום, ולפי זה אתה מחליט מה יהיה הגודל של העבודה.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך ליצירת העבודה הזאת?

פיינרו: שירה. למשל פאול צלאן, שלא במקרה הוא משורר רומני שכתב בגרמנית. צלאן כל הזמן חיפש את הבית, את הזהות שלו.

בראונשטיין: גם אתה מחפש בית וזהות?

פיינרו: כן. הדברים הם בחיפוש.

בראונשטיין: באופן כללי, למה אתה יוצר אמנות?

פיינרו: בשביל הרגע הזה שאני איתך. אם היינו ברחוב זה לא היה קורה.

בראונשטיין: ולסיום, בלו, אתה מזכיר בעיניי מעט במראה שלך את יוסל ברגנר, צייר נפלא שזכיתי להכיר.

פיינרו: הצגתי איתו בעבר בתערוכה קבוצתית. הוא היה אדם יוצא דופן.

"אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" מאת ג'טון קלמנדי: סימבולי, מחכים, קונפליקטי

"באיזו תחנה יורד הגורל", אחד השירים הטובים ביותר בספר "אהבה מוצאת עצמה בכל מקום" של ג'טון קלמנדי (אשר בעמוד 74), מעיד רבות על אודות עולמו הפנימי של המשורר.

זהו שיר חזק מאוד, בעל סימבוליות רבה, מחכים, ובדרכו אף קונפליקטי, המסמל את קולו הייחודי, הברור, של משורר זה ואת יופי בריאת מילותיו.

"דבש" מאת יובל ששון: מורכבות, יצירתיות ומנעד רגשי רחב-מימדים

"דבש", ספרו החדש של יובל ששון, ריגש אותי ונגע בי.

מורכבות היצירה – והיצירתיות שבה – מכילים מנעד רגשי רחב-מימדים המקיים בחובו דואליות פואטית – הבאה כבמתוך דיאלוג ריתמי בין הדמויות השונות.

ישנו משהו בוגר מאוד בשפתו של ששון והוא גרם לי לרצות לקרוא את ספריו האחרים ולהיפתח עוד יותר אל תוך עולמו העשיר, הרב-גוני.

יהודה בקון: "לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה."

יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.

הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.

בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.

לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.

והנה הראיון.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?

יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.

האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.

בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?

בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.

בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?

בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.

דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.

בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?

בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.

בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.

בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.

בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.

בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.

בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.

כריסטינה באגן: "כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף."

ב-5.1.23 נפתחת תערוכה קבוצתית מסקרנת בגלריה לוטן (מזל אריה 19, יפו העתיקה) – אשר תימשך שבועיים – העוסקת בנושא הכה טעון "ילדות".

לדידי, אחת מהבולטות שבאמניות המציגות בתערוכה זו היא כריסטינה באגן (ילידת 1985).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לעבודות שלך בתערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו בגלריה לוטן, כריסטינה?

כריסטינה באגן: נושא התערוכה הוא ילדות. עבורי, הנושא הזה הוא בעיקר על רגשות, על מצב של קלילות וחוסר זהירות, מצב של אושר מוחלט.

בילדות, כל הצבעים בהירים וכל האנשים אדיבים, העולם גדול ולא ידוע ועדיין יש כל כך הרבה דברים מעניינים לפנינו! העברתי את התחושה הזו בציורים שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

באגן: שאלה טובה ואני חושבת עליה לעתים קרובות למדי. קודם לכן היה קל יותר לענות על זה, כי ציורים שציירו אמן או פסלים שנוצרו על ידי פסל היו אמנות.

עם זאת, המאה ה-20 הפכה הכל על פיה ואחרי הריבוע השחור של מלביץ' או המזרקה של דושאן, התשובה כבר לא יכולה להיות חד-משמעית כמו קודם.

עבורי, אמנות היא ביטוי של יצירתיות בכל תחום, לא רק בציור או בכיוונים אמנותיים אחרים.

למשל, אמנות יכולה להיות בישול ארוחת ערב או יצירת לבוש לכל היום בבוקר, החלקה או אפילו תכנון דברים לחודש הבא. אתה יכול ליישם גישה יצירתית לכל דבר, וכולנו שולטים באמנות החיים לאורך כל חיינו.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

באגן: האמנות אינה קיימת בפני עצמה, היא אמצעי לבטא את הרגשות והחוויות של יוצרה ושל החברה בכלל. האמנות תמיד הייתה מראה של התהליכים המתרחשים בחברה כרגע. אם האמן מודאג כרגע לגבי נושא פוליטי, אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודתו. למשל, אמנים אימפרסיוניסטים התרחקו מהציור הקלאסי, שבו היו חוקים בלתי ניתנים לשבירה במשך מאות שנים, והחלו להתנסות בצבע, אור וטכניקה. אותם תהליכים התרחשו בחברה באותה תקופה – זו הייתה תקופה של שינויים גדולים בתודעה, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמדע, שהובילו למהפכה טכנית והשיקו תהליכים חשובים בתחומי החיים השונים. האמנות היא רב-גונית ואפילו על פוליטיקה אפשר לדבר בדרכים שונות, תלוי באיזה רגש האמן רוצה לעורר בצופה.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

באגן: יאיוי קוסמה היא אישה מדהימה עם גורל קשה ונחישות יוצאת דופן ועבודה קשה. כיום היא בת 93 והיא האמנית החיה היקרה ביותר. בכל חייה האמנות הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה, כל השאר היה משני.

יאיוי הפכה את כל מה שהיא נגעה בו לאמנות. במהלך חייה עבדה בז'אנרים שונים – ציור, קולאז', מיצב, צילמה סרטים ויצרה קולקציות אופנה, ניהלה שיתופי פעולה עם מעצבי-על. האישה הזו עושה אמנות כי היא פשוט לא יכולה לעשות את זה אחרת. בעבודתה חקרה קוסמה פוביות, טבע, מוות, אינסוף, מרחב. ליאיוי קוסמה יש כיום כ-50,000 יצירות בתיק היצירה שלה, והיא ממשיכה ליצור מדי יום.

התמזל מזלי להיות בתערוכה הרטרוספקטיבית שלה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות – זה היה מדהים! התרשמתי הרבה זמן! כשאני חוזרת לשאלתך לגבי מהי אמנות, אני יכולה לומר בביטחון שיאיוי קוסמה היא יצירת מופת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

באגן: מכיוון שאני בדרך כלל מאלתרת בעבודות שלי, אני רוצה לעתים קרובות ליצור ציור חדש כאשר אני מרגישה מאוד סקרנית לגבי מה אני איצור הפעם, מה תהיה העבודה החדשה שלי? כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף. אני יכולה גם לקבל השראה ממוזיקה, מאנשים מעניינים, נעימות.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

באגן: זה מה שמביא לי הנאה הן מהתהליך והן מהתוצאה. אני עובדת בז'אנר האבסטרקציה, כלומר דימוי חסר אובייקט, ואני מעוניינת ליצור משהו חדש שלא היה קיים בעבר על הפלנטה הזו.

כל עבודה שלי היא יצירת הרמוניה משלי וניתן לומר שזו גם דרך לחקור את עצמי. כשיש לפניי עבודה שמורכבת רק משילוב של צבעים, צורות וקווים ואני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לצייר, זה בדיוק מה שמשדר את המצב הפנימי שלי – ברגעים כאלה יש לי שאלות לגבי למה ציירתי את הצבע המסוים הזה ולמה ציירתי את הקו הספציפי הזה? אני אוהבת את הפסיכולוגיה של האמנות.

בראונשטיין: את ילידת אוקראינה. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך, ובפרט בימים אלו של מלחמה?

באגן: אוקראינה היא מדינה צעירה עם היסטוריה של אלף שנים. צעירה, כי היא נפטרה מהכיבוש הסובייטי והרוסי רק לפני 32 שנים. לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, היו לנו שנים ארוכות של משבר חמור, לאנשים לא היה אמון בעתיד. בתנאים כאלה, אנשים חושבים על מה עוזר לשרוד, האמנות הופכת למשנית, ולכן האמנות האוקראינית המודרנית החלה להתפתח יחסית לאחרונה. בבחירת מקצוע ואוניברסיטה ללימודים, לא ראיתי סיכויי קריירה, אבל הקשבתי ללב שלי, לא למוח שלי, וזו הייתה הבחירה הנכונה. עם תחילת המלחמה באוקראינה עם רוסיה, כל אחד מאיתנו השתנה. אי אפשר להישאר אותו דבר כשאתה רואה איך אלפי בני ארצך נהרגים מדי יום ללא תמורה. נשים, ילדים, צעירים ואנשים מבוגרים – כולם עדיין יכלו לחיות, לאהוב, לבכות ולצחוק, אבל הרוסים הרגו אותם רק בגלל שהם היו אוקראינים. במשך זמן מה מאז תחילת המלחמה, הצטברו בי רגשות, שפרצו אז ויצרתי כמה ציורים, שלאחר מכן השתתפתי בתערוכת צדקה כדי לעזור לאוקראינים. הכסף שנאסף בתערוכה שימש לקניית מזון וחפצים חמים עבור אותם אנשים שבתיהם נהרסו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

באגן: הייתי רוצה שיאמרו עליי בעוד 100 שנה: "האישה הזו חיה חיים מאושרים ומעניינים, ובגלל זה העבודה שלה הפכה את העולם הזה למקום טוב יותר".