יהודה בקון: "לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה."

יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.

הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.

בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.

לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.

והנה הראיון.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?

יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.

האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.

בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?

בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.

בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?

בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.

דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.

בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?

בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.

בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.

בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.

בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.

בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.

בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.

כריסטינה באגן: "כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף."

ב-5.1.23 נפתחת תערוכה קבוצתית מסקרנת בגלריה לוטן (מזל אריה 19, יפו העתיקה) – אשר תימשך שבועיים – העוסקת בנושא הכה טעון "ילדות".

לדידי, אחת מהבולטות שבאמניות המציגות בתערוכה זו היא כריסטינה באגן (ילידת 1985).

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב לעבודות שלך בתערוכה הקבוצתית שמתקיימת בימים אלו בגלריה לוטן, כריסטינה?

כריסטינה באגן: נושא התערוכה הוא ילדות. עבורי, הנושא הזה הוא בעיקר על רגשות, על מצב של קלילות וחוסר זהירות, מצב של אושר מוחלט.

בילדות, כל הצבעים בהירים וכל האנשים אדיבים, העולם גדול ולא ידוע ועדיין יש כל כך הרבה דברים מעניינים לפנינו! העברתי את התחושה הזו בציורים שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בשבילך?

באגן: שאלה טובה ואני חושבת עליה לעתים קרובות למדי. קודם לכן היה קל יותר לענות על זה, כי ציורים שציירו אמן או פסלים שנוצרו על ידי פסל היו אמנות.

עם זאת, המאה ה-20 הפכה הכל על פיה ואחרי הריבוע השחור של מלביץ' או המזרקה של דושאן, התשובה כבר לא יכולה להיות חד-משמעית כמו קודם.

עבורי, אמנות היא ביטוי של יצירתיות בכל תחום, לא רק בציור או בכיוונים אמנותיים אחרים.

למשל, אמנות יכולה להיות בישול ארוחת ערב או יצירת לבוש לכל היום בבוקר, החלקה או אפילו תכנון דברים לחודש הבא. אתה יכול ליישם גישה יצירתית לכל דבר, וכולנו שולטים באמנות החיים לאורך כל חיינו.

בראונשטיין: מה דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

באגן: האמנות אינה קיימת בפני עצמה, היא אמצעי לבטא את הרגשות והחוויות של יוצרה ושל החברה בכלל. האמנות תמיד הייתה מראה של התהליכים המתרחשים בחברה כרגע. אם האמן מודאג כרגע לגבי נושא פוליטי, אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בעבודתו. למשל, אמנים אימפרסיוניסטים התרחקו מהציור הקלאסי, שבו היו חוקים בלתי ניתנים לשבירה במשך מאות שנים, והחלו להתנסות בצבע, אור וטכניקה. אותם תהליכים התרחשו בחברה באותה תקופה – זו הייתה תקופה של שינויים גדולים בתודעה, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמדע, שהובילו למהפכה טכנית והשיקו תהליכים חשובים בתחומי החיים השונים. האמנות היא רב-גונית ואפילו על פוליטיקה אפשר לדבר בדרכים שונות, תלוי באיזה רגש האמן רוצה לעורר בצופה.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

באגן: יאיוי קוסמה היא אישה מדהימה עם גורל קשה ונחישות יוצאת דופן ועבודה קשה. כיום היא בת 93 והיא האמנית החיה היקרה ביותר. בכל חייה האמנות הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה, כל השאר היה משני.

יאיוי הפכה את כל מה שהיא נגעה בו לאמנות. במהלך חייה עבדה בז'אנרים שונים – ציור, קולאז', מיצב, צילמה סרטים ויצרה קולקציות אופנה, ניהלה שיתופי פעולה עם מעצבי-על. האישה הזו עושה אמנות כי היא פשוט לא יכולה לעשות את זה אחרת. בעבודתה חקרה קוסמה פוביות, טבע, מוות, אינסוף, מרחב. ליאיוי קוסמה יש כיום כ-50,000 יצירות בתיק היצירה שלה, והיא ממשיכה ליצור מדי יום.

התמזל מזלי להיות בתערוכה הרטרוספקטיבית שלה בשנה שעברה במוזיאון לאמנות – זה היה מדהים! התרשמתי הרבה זמן! כשאני חוזרת לשאלתך לגבי מהי אמנות, אני יכולה לומר בביטחון שיאיוי קוסמה היא יצירת מופת.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

באגן: מכיוון שאני בדרך כלל מאלתרת בעבודות שלי, אני רוצה לעתים קרובות ליצור ציור חדש כאשר אני מרגישה מאוד סקרנית לגבי מה אני איצור הפעם, מה תהיה העבודה החדשה שלי? כל ציור חדש הוא כמו הרפתקה חדשה עבורי – אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בסוף. אני יכולה גם לקבל השראה ממוזיקה, מאנשים מעניינים, נעימות.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

באגן: זה מה שמביא לי הנאה הן מהתהליך והן מהתוצאה. אני עובדת בז'אנר האבסטרקציה, כלומר דימוי חסר אובייקט, ואני מעוניינת ליצור משהו חדש שלא היה קיים בעבר על הפלנטה הזו.

כל עבודה שלי היא יצירת הרמוניה משלי וניתן לומר שזו גם דרך לחקור את עצמי. כשיש לפניי עבודה שמורכבת רק משילוב של צבעים, צורות וקווים ואני מבינה שזה בדיוק מה שרציתי לצייר, זה בדיוק מה שמשדר את המצב הפנימי שלי – ברגעים כאלה יש לי שאלות לגבי למה ציירתי את הצבע המסוים הזה ולמה ציירתי את הקו הספציפי הזה? אני אוהבת את הפסיכולוגיה של האמנות.

בראונשטיין: את ילידת אוקראינה. האם עובדה זו מגלמת איזה "תפקיד" ביצירתך, ובפרט בימים אלו של מלחמה?

באגן: אוקראינה היא מדינה צעירה עם היסטוריה של אלף שנים. צעירה, כי היא נפטרה מהכיבוש הסובייטי והרוסי רק לפני 32 שנים. לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, היו לנו שנים ארוכות של משבר חמור, לאנשים לא היה אמון בעתיד. בתנאים כאלה, אנשים חושבים על מה עוזר לשרוד, האמנות הופכת למשנית, ולכן האמנות האוקראינית המודרנית החלה להתפתח יחסית לאחרונה. בבחירת מקצוע ואוניברסיטה ללימודים, לא ראיתי סיכויי קריירה, אבל הקשבתי ללב שלי, לא למוח שלי, וזו הייתה הבחירה הנכונה. עם תחילת המלחמה באוקראינה עם רוסיה, כל אחד מאיתנו השתנה. אי אפשר להישאר אותו דבר כשאתה רואה איך אלפי בני ארצך נהרגים מדי יום ללא תמורה. נשים, ילדים, צעירים ואנשים מבוגרים – כולם עדיין יכלו לחיות, לאהוב, לבכות ולצחוק, אבל הרוסים הרגו אותם רק בגלל שהם היו אוקראינים. במשך זמן מה מאז תחילת המלחמה, הצטברו בי רגשות, שפרצו אז ויצרתי כמה ציורים, שלאחר מכן השתתפתי בתערוכת צדקה כדי לעזור לאוקראינים. הכסף שנאסף בתערוכה שימש לקניית מזון וחפצים חמים עבור אותם אנשים שבתיהם נהרסו.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום?

באגן: הייתי רוצה שיאמרו עליי בעוד 100 שנה: "האישה הזו חיה חיים מאושרים ומעניינים, ובגלל זה העבודה שלה הפכה את העולם הזה למקום טוב יותר".

תומר ספיר: "אני עושה אמנות כי אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אם אני לא אעשה אמנות המצב יהיה לא טוב."

ב-15.12.22 התקיימה הפתיחה של תערוכת היחיד של האמן תומר ספיר במוזיאון פתח תקווה, "אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר", לצד שבע תערוכות יחיד נוספות שנפתחו באותו הערב.

על אף המגוון הרב – האקלקטי משהו – שהוצג בתערוכות היחיד השונות הללו – ואולי דווקא בזכותו – בלטו העבודות של ספיר (הן עבודת הווידיאו ארט המצוינת, הן המיצבים) בכוחן המעורר – מחשבה ורגשות – המחשמל-עד-כדי-מרתיע, בנרטיב הסיפורי המבריק ובמטרה שלשמה נוצרו.

ראיינתי את ספיר (יליד 1977, בוגר תואר שני בבצלאל) בפתיחה זו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, תומר?

תומר ספיר: אני עוסק בעיקר בפיסול ומיצב של וידיאו, קולאז', אבל בעיקר בעיקר נקודת המוצא היא הפיסול.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספיר: קודם כל העולם. החיים. התערוכה הספציפית הזאת מאוד מתמקדת בתא המשפחתי, שיש בו לצד אהבה, חמלה, אמון, כמובן גם כאב, קנאה, כעס, אשמה.

בראונשטיין: במה זה מתבטא?

ספיר: אני חושב שבכל משפחה יש דינמיקה. ואפשר לומר שבמיוחד בגידול של תאומים, מה שמאוד מתחדד זה משהו בסימולטניות: כשאתה עם אחד אתה לא עם האחר. ובגלל זה הווידיאו ארט, בין השאר, הוא דו-ערוצי, כי אתה תמיד תמיד נמצא במצב של תסכול, ותמיד מפספס משהו, איזושהי פיסת אינפורמציה. בתערוכה הזאת יש הרבה מאוד שכבות. שיכבה מאוד מהותית קשורה למה שקרה בעולם במהלך השנים האחרונות.

בראונשטיין: אני משער שאתה אוהב את לואיז בורז'ואה.

ספיר: מאוד. זאת אמנית שאני מאוד מושפע ממנה. היא ממש בלב שלי.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

ספיר: אני עושה אמנות כי אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אם אני לא אעשה אמנות המצב יהיה לא טוב.

בראונשטיין: אתה חי עם בן זוג ואתם מגדלים יחד את התאומים שלכם שלמעשה מככבים בווידיאו ארט. האם אי פעם חשת הומופוביה?

ספיר: תראה, אני ילד 77', גדלתי בעיקר בכפר סבא, עיר נהדרת, אבל מאוד נגיד מיינסטרים. בכל פרבר, בטח בתקופה ההיא, כל ילד, נער גיי, חש איזו התמודדות. לא נתקלתי בהומופוביה קשה, אבל כן הייתה מהכיוון שלי איזושהי הסתרה, וזה היה קשה.

בראונשטיין: אני משער שספיר זה עברות של שם אחר.

ספיר: נכון. במקור שם המשפחה היה ספירשטיין.

בראונשטיין: ולסיום, תומר, איפה נראה אותך בעוד 20 שנה?

ספיר: (צוחק) אני מקווה שחי. שכולם יהיו בריאים במשפחה. ואני מקווה שאני אעשה עוד אמנות.

"אוצר בעקבות האוצר: שירה עברית לרבע הראשון של המאה ה-21": על-מרחבי, על-זמני, עוצמתי

אורן עילם ראוי לתשבחות על עריכת הספר החשוב "אוצר בעקבות האוצר: שירה עברית לרבע הראשון של המאה ה-21" שיצא לאור השנה.

הספר, המאגד בחוכמה את יצירותיהם של אורית כרמל רפאלי, אלי תומר, יורם סלבסט, חגית בת-אליעזר, חיים ספטי, שמואל יריב ואורן עילם, מייטיב להיבנות על קונספט מעודן המחבר בין היצירות השונות במעין חוט שני, ורבות מן היצירות בו הן חזקות-עד-כדי-עוצמתיות (ראה השירים הבלתי ניתנים לתיאור – עד כדי כך – בכוחם הלירי, היונה וולכי משהו, "הייתי ילד מאוד מיני" בעמוד 201 ו"תיקון העצמי הפלואידי" בעמודים 204-205, של עילם), מביעות את מציאות החיים הישראלית העכשווית ואף מעמתות ומבקשות פענוח.

כולי תקווה שעילם יוציא לאור עוד ספרים מסוגה זו בעתיד לבוא, וכך, בדרכו, יעשיר את מדף הספרים שלנו בחוכמה ובדעת – על-מרחבית, ובדרכה, לדידי, אף על-זמנית.

תמר רבן: "בשבילי אמנות זה דבר של קדושה."

עבור רבים נחשבת תמר רבן ל"אמא הגדולה" של אמנות הפרפורמנס הישראלית, ולא בכדי.

הן בעבודותיה פורצות הדרך, הן בעבודתה רבת השנים כמורה ומדריכה, הנחילה רבן את אמנות הפרפורמנס – על מורכבותה ויופייה הכה ייחודי, הנהיר על בוריו, לדידי, למעטים – לדורות של תלמידים אשר הולכים אחר תפישתה ותובנותיה בהערכה-הגובלת-בהערצה.

ב-24.11.22, בערב פרפורמנס ייחודי של מבחר אמניות, זכיתי לראיין את רבן (ילידת 1955), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, תמר, איך את מגדירה את האמנות שלך?

תמר רבן: אני לא מגדירה אותה. להגדיר זה גדרות.

בראונשטיין: עבור רבים בעולם האמנות – ובפרט בתחום הפרפורמנס – את נחשבת ל"אמא גדולה". איך ההרגשה?

רבן: ככה זה בעולם. גם לי היו את אבותיי ואמהותיי האמנותיים, ביניהם אירית בלוזר ומוטי מזרחי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שחר מרקוס?

רבן: אני מאוד אוהבת את שחר. הוא חבר, תלמיד ועמית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

רבן: לא יודעת. כשיש השראה היא באה.

בראונשטיין: האם לדעתך זכית להכרה לה את ראויה בארץ ובעולם?

רבן: לא. אבל יחד עם זה, אני בסדר גמור. אני מסופקת.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?

רבן: אין לי שאיפות מסוימות. פשוט להמשיך לעבוד.

בראונשטיין: מהי דעתך לגבי שילוב של פוליטיקה במיצגים?

רבן: בתחילת הדרך עשיתי עבודות פוליטיות שמתייחסות למציאות ולפוליטיקה, כמו "ציפורים תלויות בכיכר" ב-1988, "סטריפטיז", גם ב-1988, וגם אחרות, כמו "אבן נייר ומספריים".

היום אני חושבת שכדי לעשות שינוי, פחות מעניין אותי לשקף את המציאות, אלא להיות אלטרנטיבה בעצמי.

בראונשטיין: ולסיום, תמר, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

רבן: זאת שאלה שמי יכול לענות עליה…? בשבילי אמנות זה דבר של קדושה, דבר שקשור לרוח, אבל מעבר לזה, איך אפשר להגדיר? זה הרי מעבר להגדרות.

עידית אלפסי: "אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית עידית אלפסי (ילידת 1954) אודות יצירתה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, עידית, איך את מגדירה את האמנות שלך?

עידית אלפסי: האמנות שלי היא אינטואיטיבית. יצירתית, חלומית.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

אלפסי: אמנות היא הכל – רחשי הלב או הנפש שמוצאים ביטוי בשיר, בסיפור, באגדה מצוירת.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

אלפסי: בזמנים שלא היו הרבה פלטפורמות להציג דעה, לא היתה ברירה והפוליטיקה "נכנסה" לאמנות. היום אין צורך. יש מבחר של אפשרויות להציג ולהנגיש רעיון, דעה, חזון.

בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עלייך?

אלפסי: קשה לי להצביע על אמן מסוים. אני מקבלת השראה מאמנים רבים העובדים בכלים ובטכניקות שונות. אני מאוד אוהבת את נחום גוטמן.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

אלפסי: אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

אלפסי: בילדותי, מנוחת הצהרים הייתה מוקדשת לציור – בעיקר כדי להעסיק ילדה שלא נחה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עידית אלפסי בעוד 100 שנים מהיום?

אלפסי: יהיה נחמד שיזכרו שציירתי זברות צהובות וכתבתי על סיפנדלה.

תרצה פרוינד: "תוך כדי שאני מביטה החוצה אל העולם, אני גם מתבוננת פנימה אל עצמי, וציור עוזר לי לראות גם את העולם החיצון וגם את הפנימי."

לאחרונה זכיתי לראיין את הציירת הנפלאה תרצה פרוינד (ילידת 1967), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, תרצה, מה פירוש שם משפחתך?

תרצה פרוינד: פרוינד פירושו חבר, ומקורו בגרמנית.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פרוינד: אני בוחנת את הקשר שבין התבוננות פנימית לחיצונית. תוך כדי שאני מביטה החוצה אל העולם, אני גם מתבוננת פנימה אל עצמי, וציור עוזר לי לראות גם את העולם החיצון וגם את הפנימי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פרוינד: כשאני עדה למשהו שהאומן מצביע עליו, שהוא בעצמו לא היה יכול לצפות מראש, אלא באמצעות היצירה שלו.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פרוינד: את ההשראה אני מרגישה פיזית באצבעותיי כשאני פוגשת עקבות של צבע, חומר או מצע מסוים שאני מוצאת. ברובד נוסף אני מוצאת השראה בנוכחות של החיים עצמם וחיבור אל עצמי. לצד אלו אני מטעינה את עצמי כשרואה אומנות, אמנים שאני מכירה ומגלה.

בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך כאמנות נשית, והאם את מאמינה שישנו בכלל דבר כזה, אמנות נשית?

פרוינד: אני לא מגדירה את האמנות שלי. כשמשהו באמנות מדבר אליי, לא מעניין אם זה נשי או גברי. זה פועל עליי בכל המישורים והצדדים האנושיים.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

פרוינד: לדעתי, אומנות יכולה להכיל הכל, אבל כדי שהאומנות תתקיים עליה לנבוע מתוך ראייה ועשייה שאינה רק איור הרעיון.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

פרוינד: האמנית הפולניה מלגוז'טה מירגה-טס. בעבודותיה היא תופרת בדים שונים יחדיו. במיוחד מרתקים אותי המעברים בין הדו-מימד לתלת-מימד בעבודותיה. השנה מלגוז'טה מייצגת את פולין בביאנלה.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

פרוינד: זה המקום שאני הכי מרגישה בבית. העיסוק בה מרפא אותי. בשפה הזו אני יכולה גם להתבטא וגם להתפתח.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

פרוינד: כשהייתי ילדה קטנה בערך בת שלוש נכנסתי למבנה של מבוך ספירלי שריגש אותי מאוד, השילוב של חושך ופחד ללכת לאיבוד. אני מרגישה שהקסם של המבנה הספיראלי מלווה אותי גם היום.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את תרצה פרוינד בעוד 100 שנים מהיום?

פרוינד: אני לא עסוקה בשאלה הזו. הייתי רוצה, אם וכאשר יראו את עבודותיי, שיחושו בליבם אהבה ובתשוקות שלהם.

"כשפנקייק מדבר צריך להקשיב" מאת רוני קאפח: יצירה מצטיינת ומופלאה, נוגעת ללב, חזקה מאין כמוה

"כשפנקייק מדבר צריך להקשיב", ספרה המופלא של רוני קאפח שראה אור בימים אלו, נגע ללבי עד מאוד.

זוהי יצירה מצטיינת ונוגעת ללב, חזקה מאין כמוה, אשר כתובה באופן ישיר וקונקרטי ושקיימת בה חוכמה מזוקקת – מסוג זו הקיימת בספר המכונן, העל-זמני, "הנסיך הקטן".

האיורים המסוגננים, המדויקים, של כריסטינה קדמון, מוסיפים למילותיה של קאפח נדבך חשוב של ויזואליות, ההופך את חוויית הקריאה כולה בספר זה לאקספרסיבית-על-גבול-הפיוטית.

אופירה אבישר: "אמנות היא שפת האם שלי להבנת העולם ולניסוח ההבנה הזאת."

בימים אלו (בין ה-18.10.22 ועד ה-22.10.22) מציגה האמנית אופירה אבישר את תערוכתה הייחודית, יוצאת הדופן, "הדלקתי אששש", בגלריה לאמנות שבטית (מרכז בעלי מלאכה 13, תל אביב).

לאחרונה ראיינתי את אבישר אודות תערוכתה זו ויצירתה ככלל, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הנוכחית שלך, אופירה.

אופירה אבישר: "הדלקתי אששש" היא תערוכת מיצב בה אני הופכת את חלל הגלריה למשטח ציור ויצירה שלי.

בתערוכה יוצגו רישומים גדולים, רישומי גיר על המשטח השחור, רישומים בזמן אמת, רישומים קטנים ממוסגרים מפוזרים בחלל, ויהיו בה גם הפתעות פיסוליות קטנות מוארות ומוסתרות מאחורי פרגודים קטנים. בנוסף, שירים יהיו כתובים בחלל.

התערוכה היא סך כל הרגשות, האלמנטים והטקסטים שנולדו לי עד היום. היא תחנה זמנית בין אתמול למחר.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

אבישר: אני מעדיפה כמה שפחות הגדרות. הגדרות מגבילות ומייצרות ציפיות ואני מתלהבת מכל חומר או פרוצדורה, ממציאה דרכים לעבד ולהביט. כל דבר המאפשר תקשורת חזותית ולא רק.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אבישר: החומרים: מילים, צבעים, משטחים, אלמנטים שונים. הדיאלוג בין דיסציפלינות ורזולוציות לביני. הערוץ הנוצר ויוצר תקשורת עם צופים.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?

אבישר: אמנות היא שפת האם שלי להבנת העולם ולניסוח ההבנה הזאת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

אבישר: אי אפשר לחיות בלי ליצור, זה הלב הפועם של הקיום. אמנות היא  דרך תקשורת אנושית. האמנות שלי היא אנושית.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה 'אמנות נשית' והאם את חושבת שהאמנות שלך יכולה להיכנס להגדרה הזאת באופן כזה או אחר?

אבישר: הנישות הקיימות הן לעיתים תוצאה של עוותים חברתיים שלא תוקנו. מבחינתי תשוקה היא תשוקה וממנה נובעת האמנות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית אופירה אבישר בעוד 100 שנים מהיום?

אבישר: בנוגע לזיכרון, לא חושבת על זמן ספציפי, אבל נעים לדמיין שפתאום, בעוד שנים רבות, מישהם יראו משהו משלי ויתחילו לחפש עוד כדי להכיר אותי יותר. אני שולחת נשיקות יצירה מגוונות לעולם ואשמח לכל מפגש מחודש עימן.

שולה רוס: "האמנות מתבקשת בעיניי כדי להביע רגשות ומחשבות."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית שולה רוס אודות יצירתה ותערוכתה "אלה החיים?" המוצגת בימים אלו (ספטמבר 2022), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שולה?

שולה רוס: האמנות שלי פיגורטיבית חופשית. יש שרואים בה סוג של נאיביות ומוצאים בה נרטיב סיפורי. אני רואה בה גישה אופטימית לחיים, כעין הקפאה של רגעים בחיים של נופים האהובים עליי, של דמויות במצבים שונים – בעיקר נשים – ובפיסול גם הבעה ותנועה.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?

רוס: אני לא מתחברת למסרים דידקטיים אבל מעריכה אמנים שמשלבים פוליטיקה באמנות. אבל כיוון ש"אלה החיים?" הוא שם התערוכה שלי שנפתחת בימים אלו, יוצג שם גם פסל ברונזה שנקרא "הפליטים" שיצרתי. כנראה שאי אפשר ללא פוליטיקה כלל.

בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?

רוס: אני מאד אוהבת את עבודותיה של תמרה דה למפיקה, שהיתה אמנית נועזת ופורצת גבולות בשעתה. היא אקטואלית גם היום.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

רוס: מגיל צעיר אהבתי אמנות על כל צורותיה. ניגנתי בפסנתר ולמדתי בקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב. כמו כן למדתי כמה שנים ריקוד קלאסי. התחלתי בציורי אופנה בגיל הנעורים, מאוחר יותר למדתי ציור אצל אמנים ידועים וכן תולדות האמנות באוניברסיטה.

האמנות מתבקשת בעיניי כדי להביע רגשות ומחשבות ונותנת טעם לחיים.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

רוס: אני זוכרת את בית הוריי עם עצי התפוזים בחצר וחבלי הכביסה ואת משחקי הילדות בחוץ. אלה מופיעים בציורי השמן שלי וגם בפסלי הברונזה של הילדים המשחקים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שולה רוס בעוד 100 שנים מהיום?

רוס: כאישה עצמאית שאהבה אמנות וגם תרמה לה מעט.