זאב אנגלמאיר: "אמנות זה היכולת שלנו להביע ולהגיב, ואולי גם ליצור עולם חדש, שעדיין לא קיים – ולהשפיע עליו."

כאשר אני מביט בגוף העבודה של זאב אנגלמאיר לאורך השנים, אני רואה כי האמן בחר באופן מודע ומובחן לחוות את האמנות – ובמקרה הספציפי שלו, אף את החיים עצמם – על שלל המדיומים שהיא מאפשרת: החזותי-מיצגי מתמזג עם הפלסטי. האיורי-עיצובי מתמזג בניחותא כמו-טבעית, מרעישה, עם הטקסטואלי-מילולי, וכן הלאה.

לדידי, אמן טוב הוא אמן אשר איננו מפחד להתנסות – שוב ושוב – ב"דברים אחרים". אם תרצו, "ללכלך את ידיו" מלוא החופן בחומר האמנותי באשר הוא, להיחשף בעצמו, ובה-בעת, לחשוף את קהלו לעולמות חדשים של יצירה – בהיסחפות, בהתלהבות ילדית-יצרית-קמאית-עד-כדי-פגאנית, באהבה לדבר הזה הקרוי "אמנות".

אנגלמאיר, אשר ידוע בשנים האחרונות כ"שושקה" – אותה דמות צבעונית מעוררת מחשבה השואלת – בעל כורחה – שאלות אינספור אודות מגדר וזהות מינית ואשר משלבת פוליטיקה ואקטיביזם חברתי – מעוררת עניין רב ואף הערצה של ממש בציבור, והופכת במידה רבה את הפרפורמנס של האמן לדרך חיים.

ב-25.11.21, בעת שהשתתף אנגלמאיר (יליד 1962) בפסטיבל הפנזינים שהתקיים בתחנה המרכזית בתל אביב, זכיתי לראיין אותו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שושקה?

זאב אנגלמאיר: אני מגדירה אותה: "אמנות פורצת גבולות ומרחיבת אופקים".

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אנגלמאיר: ההשראות שלי הן החל מהאדם הקדמון.

בראונשטיין: מה פירוש ההגדרה 'אמנות' עבורך?

אנגלמאיר: אמנות זה היכולת שלנו להביע ולהגיב, ואולי גם ליצור עולם חדש, שעדיין לא קיים – ולהשפיע עליו.

בראונשטיין: בעצם הקיום שלך, כ"שושקה", את שואלת, לדידי, שאלות רבות אודות מגדר, זהות מינית ומיניות ככלל. האם את מודעת לכך?

אנגלמאיר: הרבה פעמים כותבים לי על זה, אני מודעת לזה, וזה מחמיא לי.

בראונשטיין: את זוכה להערצה רבה בציבוריות הישראלית – הן כשושקה, הן כזאב אנגלמאיר. איך התחושה שלך כלפי ההערצה הזו, כלפי כל האנשים, למשל, שניגשים אלייך כאן, באירוע הזה, וכפי שראיתי בעבר, באירועים רבים נוספים, ומבקשים להצטלם איתך ומסברים את אוזנייך באהבתם כלפייך וכלפי מה שאת עושה?

אנלגמאיר: התחושה היא נעימה מאוד, אבל זה לקח הרבה זמן.

בראונשטיין: ולעומת זאת, מהי דעתך על אנשים שמתנגדים אלייך?

אנגלמאיר: זה בסדר גמור. זאת זכותם. בתור אמנית, אני מודעת לזה שבכל מה שקשור לאמנות, לפעמים אנשים אוהבים ולפעמים לא, ואני ממש בסדר עם זה.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?

אנגלמאיר: השאיפות הן גדולות ואני עושה בשביל זה דברים. למשל, כל מיני שיתופי פעולה. כרגע אני עובדת עם שני אמנים גרמנים ואנחנו הולכים לעשות פרפורמנס בגרמניה, אבל נכון להיום אני עוד לא יכולה לספר על זה.

בראונשטיין: היית מאוד פעילה בהפגנות נגד ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. האם את משלבת פוליטיקה עם האמנות שלך מבחירה, באופן מודע?

אנגלמאיר: כן. אני אפילו לא מגדירה את זה כפוליטיקה. כשאני רואה דברים שמרגיזים אותי, אני פועלת כנגדם. כשמשהו נראה לי כאי-צדק – אני פועלת נגדו. אני כיסיתי כרזות ברחוב שנראו לי כמו הסתה. ככה זה. וגם למחאה, הצטרפתי אליה כי היא נראתה לי הגיונית.

בראונשטיין: האם יש לך איזשהו זיכרון ילדות שמלווה אותך ומשפיע על היצירה שלך כיום? משהו מהילדות שלך שמפעיל אותך גם כעת?

אנגלמאיר: כן. אבא שלי תלה פעם שלט על הבית שלנו שהיה כתוב בו ברוכים הבאים, והוא כתב את המילה ברוכים בכוונה עם ח', "ברוחים". זה הדהים אותי, זה שהוא יצר טעות מכוונת, וזה משהו שמשפיע עליי עד היום. לכן היום, בפנזין שלי שיצרתי ושאני מציגה כאן באירוע הזה, בכל מקום שכתוב בו "תחנה מרכזית", זה כתוב עם ק'. זאת אומרת, "תחנה מרקזית".

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום? וגם – האם היית רוצה שיזכרו אותך יותר כזאב אנגלמאיר או כשושקה?

אנגלמאיר: בעוד 100 שנים מהיום לא כל כך מעניין אותי מה יקרה. אני עסוקה רק בעכשיו. מהרגע שאני עוצמת עיניים – זהו.

ציבי גבע: "הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי."

ציבי גבע הוא בעיניי אחד המייסטרים החשובים שלנו.

עבודתו הינה קוסמופוליטית מאוד, ועם זאת, נטועה עמוק בשורשיה במקום הזה – על הטוב והקשה והמורכב שבו.

כאשר אני מביט ביצירתו – אם תרצו, "שואף אל קרבי" את עולמו – תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אני מוצא בה נדבכים על גבי נדבכים, סינתזה מרעננת של מוטיבים חוצי תרבויות המבקשים פענוח, הנעים בזמן ובמרחב ויוצרים בתוכי מעין עימות פנימי – לעתים אף קונפליקט של ממש – בין מה שאני "רואה", לבין מה שאני "מרגיש".

לאחרונה זכיתי לראיין את גבע (יליד 1951), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, ציבי, מהו מקור שמך?

ציבי גבע: צבי. ציבי זה שם חיבה שההורים שלי נתנו לי מאז שנולדתי.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ציבי?

גבע: זה מורכב. קשה מאוד להגדיר את זה בכמה משפטים בודדים. אני בדרך כלל לא כל כך מגדיר את האמנות שלי. הציור הוא אפיק מרכזי של היצירה שלי, אבל אני גם עובד עם אובייקטים נטושים ועושה אינסטליישנים ופרוייקטים שונים שהם מותאמי מקום ותלויי מקום, כמו התערוכה שעשיתי בביאנלה בוונציה או התערוכה שעשיתי במוזיאון הרצליה לפני כשנתיים.

בראונשטיין: אתה מרגיש שקיימת סימביוזה בין סוגי האמנות השונים שאתה יוצר?

גבע: בהחלט. הערוצים השונים משפיעים זה על זה ומתמזגים זה עם זה. רוחב הפס של העבודה שלי הוא רחב והמדיות השונות "מדברות" זו עם זו. מבחינת התכנים של העבודות, זה גם מאוד רחב וזה נע כל הזמן.

האמנות שלי קשורה למקום הזה, לישראל, מבחינת המוטיבים המרכזיים שאספתי במהלך השנים, ואני חוקר שאלות של שפה ושל ציור. העבודה שלי בונה את עצמה מבפנים. היא בוחנת איך אפשר לומר משהו, באיזה אופן אפשר לעשות ציור היום.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

גבע: ההשראות שלי הן רבות. חלקן באות מתוך עולם האמנות ותולדות האמנות. אני רואה הרבה אמנות. אני מסתובב בעולם וחי הרבה בניו יורק. מצד שני, כמו שאמרתי קודם, אני מחובר מאוד למקום הזה. כל קיר שאני רואה בקריית המלאכה, היכן שהסטודיו שלי נמצא, משפיע עליי. הסביבה האורבנית הזאת, דרום תל אביב ויפו. המקום הישראלי – על שלל המורכבות שלו וכל הקונפליקטים שקיימים בתוכו – פוליטיים ואסתטיים – הוא חלק מההשראה שלי.

הקולאז' התרבותי-אסתטי-פוליטי הזה מפעיל את העבודה שלי, ומבחינות רבות, הוא התחביר של העבודה שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

גבע: אצלי האמנות מחוברת לחיים באופן מאוד אורגני ומאוד עמוק, אבל אופן עשיית האמנות קשורה לשאלות של חיפוש ושל זהות באמצעות טרנספורמציה. ז'אק לאקאן אמר שאמנות זה אופן של התארגנות סביב הריק ואני מסכים איתו בהגדרה הזאת.

בראונשטיין: האם אתה מודע לכך שיש לך קהל מעריצים של ממש שעוקב באדיקות אחר היצירה שלך לאורך השנים?

גבע: לא ממש. אני מקבל מדי פעם כאלה קולות או פידבקים, אבל במלוא הכנות, אני לא חי את התודעה הזאת בתוכי. אני מאוד שמח לשמוע שיש לי קהל מעריצים אבל זה לא מיתרגם אצלי לתחושה של חשיבות עצמית או שביעות רצון. לעומת זאת, יש לי פה קשר עם הרבה אמנים צעירים ואני אוהב את שיתופי הפעולה איתם. זה התפקיד שלנו, לעזור לאנשים, להיות טובים אחד כלפי השני. עולם האמנות הוא עולם קשה ולכן זה חשוב מבחינתי גם ברמה המקצועית וגם האישית, להסתכל ולהגיב לעבודות של אחרים.

בראונשטיין: מהן השאיפות המקצועיות שלך? היכן היית רוצה להציג בעולם?

גבע: יש לי עוד הרבה מה לעשות, יש הרבה מקומות שהייתי רוצה להגיע אליהם. כל אחד רוצה להציג ב'מומה' או ב'מוזיאון טייט' או לעבוד עם גלריות מצוינות. יש הרבה לאן להתקדם.

בראונשטיין: כמי שחי בניו יורק שבע וחצי שנים, אני באמת חושב שאם היית גר שם יכולת להגיע לקהל אמריקאי ובינלאומי.

גבע: הקשר שלי עם ניו יורק הוא רב שנים. יותר מ-30 שנה אני קשור למקום הזה. הזירה הניו יורקית תמיד ריתקה אותי ולכן חייתי שם במשך תקופות ארוכות. עם זאת, החיים מאוד קשים בניו יורק. זאת עיר קשוחה ויש בה הרבה בדידות. הבית שלי הוא פה, בישראל. ועם כל מה יש פה – כולל הבעיות הפוליטיות – ברמה של חיי היום-יום יש פה משהו שהוא יותר חי, וקיימים בו מימדים ספונטניים שאני מתחבר אליהם.

בראונשטיין: האם ישנו איזה זיכרון ילדות שמשפיע עליך ביצירתך עד היום?

גבע: כן, יש הרבה. החיים והאמנות מחוברים אצלי מאוד. אני התחלתי לצייר בערך בגיל שלוש וגדלתי במשפחה שכולם בה עסקו – באופן כזה או אחר – באמנות, כך שהדבר הזה הכניס אותי לתוך העניינים. הכרתי בילדותי אמנים רבים דרך אבא שלי, שהיה ארכיטקט, וגם דרך אחי, ועל הרקע הזה גדלתי וציירתי תמיד. העולם הזה, מאז ילדותי, מאוד סיקרן אותי ומשך אותי.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

גבע: הציור הוא הכלי שלי כמעט מגיל אפס. הציור, במידה רבה, הוא זה שבחר אותי. זה היה כלי ביטוי עבורי תמיד. דרך הציור ובאמצעותו דיברתי עם עצמי – ומאוחר יותר, עם החוץ, עם הסביבה. זה האופן שבו למעשה בא לידי ביטוי כל המכלול שלי. במידה רבה, הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי.

בראונשטיין: ולסיום, ציבי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ציבי גבע בעוד 100 שנים מהיום?

גבע: למען האמת, זאת לא שאלה שמעסיקה אותי. הייתי רוצה שהעבודות שלי יחיו לאורך שנים – בלי קשר אליי. למעשה, יותר מכל, הייתי רוצה להיזכר כאיש טוב. כבן אדם.

"צוענייה" מאת פרלה אהרוני: מרענן, כתוב היטב, כמו-קולנועי, אודות הכאן והעכשיו – מ"אז" ועד ימינו

ספרה הרגיש והחזק של פרלה אהרוני, "צוענייה", שראה אור בימים אלו, ריתק אותי בשאלות אודות זהות קולקטיבית ואישית, הרמוניה חברתית וקיומית, ועורר בי תמהיל של רגשות אודות הכאן והעכשיו: עבר-הווה-עתיד.

כתיבתה של אהרוני נפלאה ומרעננת במקומותינו והיא שוזרת מארג של דימויים, מושאים ונושאים באופן וירטואוזי, כמו-קולנועי.

הן כתיבתה, הן תפישת עולמה, מתלכדות לכדי הקשרים שונים: אתנוגרפיים וסוציולוגיים, ואהרוני בונה באמצעותן עולם עשיר, חזותי מאוד, של זהות מרובדת של האדם, של האישה, של המקום הזה ושל המקום ממנו באנו אליו.

"להזיז את הווילון" מאת קורנל לוסטיג: סימבולי, ציורי, קיומי, או: המשורר כגיבור מרכזי בגוף העבודה הפואטית

"מ.ע. 2057", שירו האקזיסטנציאליסטי של המשורר קורנל לוסטיג (עמוד 45) שבספרו המצוין "להזיז את הווילון" שראה אור בימים אלו בהוצאת "קתרזיס", מביע רבות על עולמו הפנימי של המשורר.

בשיר זה, הכותב הוא הגיבור המרכזי של גוף העבודה הפואטית, ובדרכו, הוא שואל שאלות וקובע את עובדותיו בחלל אשר בו הוא מתקיים.

הספר המורכב מגיש לנו מעין מופע סימבולי, ציורי, רוויי במתח שקט, קיומי.

זהו ספרו הראשון של לוסטיג ואני צופה לו עוד ספרים – חזקים, אמוציונליים, דומיננטיים בזהות השירה הישראלית בת זמננו.

"בית וצלו – שירים" מאת ברכה רוזנפלד: כאשר ההקשר המרחבי-אוניברסלי נוגע בהקשר האינדיבידואלי

"נולדתי מתוך חלום", שירה היפהפה, מכמיר הלב, של ברכה רוזנפלד, אשר בעמוד 18 בספר שיריה החדש "בית וצלו", מעיד רבות על כתיבתה המרתקת של משוררת מחוננת זו.

רוזנפלד יוצרת סינתזה בין ההקשר המרחבי-אוניברסלי הרווי בדימויים ובסמלים – להקשר האינדיבידואלי שלה: כאישה, כיהודייה, כמשוררת.

זהו ספר-מסע בעל מארג מצוין של מורכבות, הזדהות ובעיקר – הרבה רגש ולב – על שלל כאביו, יופיו וליבתו של זה.

סיגל מאור: "האמנות היא מנוע החיים עבורי."

עבודותיה של סיגל מאור מעידות על עולם פנימי עשיר והאקלקטיות רחבת היריעה שבהן מעידה, לדידי, על חיים מרתקים, רבי-תהפוכות ודרכים של היוצרת.

ישנו משהו ויזואלי מאוד, כמו-ממגנט, בשלל תצורות יצירתה – על הציור, העיצוב, הריקמה והסריגה – הלוכד את העין – ובה בעת, את הלב.

לאחרונה זכיתי לראיין את מאור (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, סיגל?

סיגל מאור: אני יוצרת רב תחומית במגוון חומרים וטכניקות. לא נעולה על סגנון אחד או ז'אנר מסוים. אוהבת לחקור ולהתנסות ויוצרת בעיקר בטכניקות של מלאכות יד מסורתיות כסריגה, ריקמה, אריגה ועוד.

הלב או הרוח של היצירה שלי הם רעיונות שאני לומדת ממחשבת היהדות וחכמת לשון הקודש.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מאור: מבחינת חומרי היצירה הפיזיים, כל חומר עם היסטוריה, עם חיים קודמים, מה שאני קוראת 'חומרים נפסדים'. (חומרים בשימוש חוזר בעיקר מהסביבה הביתית) חומרים שיש צורך לחקור ולגלות לבד כיצד ואיך ניתן לעבד ולעבוד איתם מעוררים בי השראה, סקרנות ואתגר, לאו דווקא חומרי יצירה שגרתיים ומוכרים.

מבחינת התכנים, הרבה דברים מעוררים השראה וביניהם בילוי בטבע, ביקור במוזיאון או בגלריה, אך בעיקר רעיונות פילוסופיים, השקפה, חכמת היהדות, קבלה ולשון הקודש. לימוד החכמה הטמונה באותיות בהן נכתבו כתבי הקודש, הן מבחינת צורתם והן הרעיונות המסתתרים בהם משמשים לי השראה אינסופית.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

מאור: זו קלישאה, אבל המניע הראשון הוא פשוט תשוקה ליצירה. אני קוראת לאמנות שלי 'החברותא שלי'. חברותא מלשון חבר, ומהרבה בחינות. האמנות כחבר שתמיד איתי, אין מצב לתחושת בדידות כשיש תשוקה ליצירה, והיות ואני יוצרת גם במלאכות יד מסורתיות, האמנות ממש הולכת איתי פיזית, לא חייבת דווקא להיכנס לסטודיו ולעבוד בזמן מסוים, הידיים תמיד עובדות, עסוקות, גם כשנחים, יוצרות את מה שהראש לפני כן למד וחקר, את מה שהציתה בו האמנות עוד יותר לפני כן. אני והאמנות מנהלים יחסי חברות. לעיתים זה מתחיל משאלה, או רעיון, או איזה עניין המעסיק אותי על הפרק ואשר דוחף אותי לחקור וללמוד אותו קצת יותר, מספרים, מהרצאות שאני שומעת, והלימוד מנביט בי כיוון יצירה וחוזר חלילה, וכך יש הפריה הדדית בין הלימוד לבין היצירה. לעיתים היצירה דוחפת ללימוד, למחקר, ולעיתים הלימוד מהווה השראה ליצירה. האמנות היא מנוע החיים עבורי.

מעבר לזה יש את האפשרות והרצון לגעת באנשים דרך האמנות שלי, לשמח אותם, לגרום להתרוממות רוח, לשתף ברעיונות, בגילויים שאני מגלה, בלימוד, שהוא לב היצירה שלי. חייבת יצירה עם תוכן ומשמעות, יצירה שמעבירה רעיון או טומנת בתוכה סוד או גילוי, הפתעה. אני יודעת שאחרי שיצרתי והיצירה יוצאת מרשותי, הגם שהייתי שמחה לשתף ברעיונות שלי, רשאי כל אדם לפרשה כראות עיניו וזה בסדר. יחד עם זאת אני אישית חייבת את העומק הפנימי של היצירה, קשה לי ליצור ללא איזה רעיון אשר מהווה את עמוד השדרה של היצירה, את הרוח שלה.

בראונשטיין: את אישה דתייה. האם את חשה בהדרה או באי-קבלה אל תוך המילייה האמנותי הישראלי עקב עובדה זו?

מאור: לדעתי בהחלט יותר מורכב להיות אמן דתי מאמן לא דתי. בעוד עולם האמנות נחשב כשדה פתוח בו ניתן לדבר על כל נושא, ואדרבה – ככל שתהיה יותר אוונגרדי וקיצוני באמירותיך כך יהיה להם יותר משקל, יוצאים מן הכלל הם נושאים הקשורים לדת. שם החוקים שונים. יש תמיד תחושה שצריך מאד לברור את המילים, שצריך "להיזהר" לא להצטייר כמיסיונר, כמחזיר בתשובה, שגם אם יש לך לומר משהו טוב על יהדות ורוחניות זה תמיד צריך להיות באופן מתוחכם, נרמז, לא ישיר.

אני עצמי חוויתי זאת באופן אישי בהיותי סטודנטית לתואר שני בתולדות האמנות ואוצרות לפני כעשור. אמנם בתקופה הקצרה של כ-100 שנות אמנות ישראלית היתה מעט אמנות עם התייחסות יהודית, או נושאים יהודיים, ועוד פחות מזה אמנים דתיים, אבל גם לאותם מעט אמנים דתיים ההתייחסות היתה מאד מינורית, בשוליים, והשאלה למה? האם האמנות שלהם לא מספיק טובה? לא מעניינת? האם אמנות המזוהה כיהודית מאיימת? האם מי שקובע את הטון לא מעוניין להציג אותה בקדמת הבמה?

היום יש כבר יותר פתיחות לקבל קולות חדשים ושונים, יש מסגרות לימוד מתאימות לציבור הדתי ויש יוזמות שונות לקדם אמנים דתיים ואמנות הנובעת ממקורות היהדות, יחד עם זאת עדיין לא מדובר בקול שווה מן המניין, אלא במבט על ה'אחר'. וצריך יותר סוכני תרבות לקדם את הנושא ולהפוך אותו לשיח נורמטיבי. בהקשר זה אני שמחה להזכיר יוזמה משמעותית בתחום והיא גלריית המקלט, הייתי שותפה לפעילותה בתערוכת יחיד בשם 'שקיות רוח' ממש לפני תחילת הקורונה, (את התערוכה ניתן לראות במסגרת כתב העת קול. שירה. אישה שיצא לאחרונה מטעמם.) זו גלריה שהוקמה על ידי ראשוני החוזרים בתשובה כרב אורי זוהר ואיקא ישראלי, ונתנה את ההשראה לדמותו של קיבע בסדרה 'שטיסל'. כיום המנהלת האמנותית, האוצרת נעה לאה כהן אשר כתבה דוקטורט על אמנים חוזרים בתשובה מבקשת לתת קול מקום ונראות לזרמים אומנותיים המתקיימים מתחת לרדאר ויש להם מה לתרום לאמנות הישראלית: זרמים כמו פופתדוקס – פופארט אורתודוקסי, גרפידוס – הגרפיטי החרדי הראשון ועוד. ולאפשר להם ביום מן הימים להיכנס לקוריקולום של תולדות האמנות ולהיות חלק מסיפור האמנות הכללי.

בראונשטיין: האם את מסכימה לקיומה של ההגדרה 'אמנות נשית' – וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

מאור: זו שאלה טובה שאין לי ממש תשובה ברורה עליה, בטח לא בעידן שלנו בו הגבולות מטשטשים. יש אולי טכניקות שנחשבות יותר נשיות כמו אלו שאני יוצרת מהן כסריגה, ריקמה, אריגה ועוד, ויש אולי כאלו הנחשבות יותר גבריות כמו פיסול בברזל או באבן או בחומרים יותר כבדים שמצריכים כוח, ועם זאת, יש גברים ונשים היוצרים כאן וכאן. וכך לגבי התמות שרואים באמנות, הן מגוונות ויש תמות משותפות ליוצרים משני המינים. כנראה שיש יותר נשים אמניות המתעסקות עם נושאים של מגדר ומעמד האישה. אולי כן יכולה לומר שקל לי יותר לזהות יצירות של נשים מאשר גברים, אבל לא יודעת מה הסיבה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

מאור: בגיל 26 אני ואישי חזרנו בתשובה, ואם לפני כן כל רצוני היה להתפתח ולהתקדם באמנות הרי שמיד לאחר שהתחלנו לשמור מצוות הרצון הזה נראה היה לי תפל וחסר חשיבות, הרגשתי שגיליתי דבר הרבה יותר גדול שעדיף להתרכז בו. נדרשו לי כעשר שנים בערך לברר עם עצמי איזה מקום תופסת האמנות בחיי, ולהודות בפני עצמי כמה אני מתגעגעת ליצירה אמנותית משמעותית. האם האמנות מתנגשת עם האמונה? שאלתי, האם הן יכולות לחיות זו לצד זו? האם ייתכן כי הכשרונות הנטיות, המתנות, שניתנו לי מאת ה' כך אני מאמינה, נידונו לגניזה?? להתעלמות?

במהלך הדרך גיליתי משפט שמיוחס לרב קוק ואשר שימח אותי מאד: "כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו". בהתבוננות בשורש המשותף לשתי מילים אלו- א.מ.ן. התברר לי כמה קשר ונקודות השקה יש ביניהן, דבר שחיזק אותי מאד. האמנות נצרכת ומוכרחת לאדם היוצר, לאמן, ממש כמו אמונה למאמין. היא מנוע לחייו, נותנת טעם וסיבה לחיים. בכתבה שקראתי מצאתי התייחסות של הרבי מלובביץ': "אמן שלא מתעסק באמנות, רוחו הופכת שחורה." המילה אימון, גם לה אותו שורש, והיא משמעותית בשני התחומים: האמן הלומד טכניקות, משתלם ומתאמן ועל ידי כך משתבחת אומנותו, והאמונה גם בה אנו נדרשים לאימון, יש הסוברים כי מרגע שהפכת למאמין תישאר כזה לעולם, אך לא, החיים מלאים בנסיונות ויש צורך בהשבה אל הלב כל פעם מחדש. האמת היא שחייבים להתאמן באמונה, וזה לא סתם משחק מילים.

ואגב, כמה יצירתיות נדרשת בשני התחומים, באמנות זה ברור, אך גם באמונה, כנאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה", והכוונה למלחמת היצר….

נקודה נוספת רמוזה בפסוק בספר שמואל: "אין צור כא-לוקינו", ויש המפרשים בדרך הדרש: "אין צייר כא-לוקינו", והכוונה היא שניתן להגיע לאמונה מהתבוננות באמנות. כשם שהציור מעיד על הצייר, כך הבריאה מעידה על בוראה. היצירה, ואפילו המופשטת ביותר מעידה כי מישהו יצרה, על אחת כמה וכמה יצירה עם סדר והגיון, יופי והרמוניה…

האמונה משמשת כלי לתכלית – קשר עם ה'. האמנות, כך אני מאמינה, הגם שהיא כל כך מרכזית חיונית וחשובה בחיי היוצר, אינה כשלעצמה, אלא כלי לדבר גבוה יותר, דרך של האדם לתקשר עם עצמו, עם הזולת, לשיתוף מסרים ורעיונות חיוביים של אהבה וכבוד ואמונה, להעברת ביקורת מתוחכמת, יצירתית, עדינה, נרמזת, במקומות הדורשים תיקון. זוהי אמנות בעיני. זו מתנה, אבל זו גם אחראיות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע עלייך – ולו באיזשהו אופן – כאמנית – היום?

מאור: אני זוכרת את עצמי כילדה סקרנית שאוהבת לשאול שאלות, להתבונן על העולם, חושבת הרבה, מנסה להבין מה יש מעבר, בשמים, מה ההתחלה של הכל, מי ברא את העולם המופלא הזה, מתי התחיל הזמן לנוע. אני מאמינה כי השאלות הללו הובילו אותי בסופו של דבר למצוא את יהדותי ואלוקי, וליצור את האמנות שלי מהמקום הזה של חקר המופלא, הנשגב. האמנות שלי נובעת מהמקום של מחשבה.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

מאור: הייתי מאד שמחה להציג בכל מוזיאון גדול ומוכר שיש בו הרבה מבקרים וחשיפה גדולה.

בראונשטיין: האם ישנו מסר כלשהו שאת רוצה להעביר בעבודות שלך?

מאור: המסר שהייתי שמחה להעביר דרך העבודות שלי הוא בשני רבדים:

  • מופלאותו של החומר! כל חומר באשר הוא, הינו פוטנציאל לאפשרויות יצירה אינסופיות, ללימוד, למחקר, למשחק, להנאה, לניסוי ותהיה, לאתגר ולסיפוק. אני רוצה שאנשים ירגישו את זה דרך העבודות שלי, שהחומר מלא קסם.
  • וכמובן ברובד הרוחני, של התכנים והרעיונות, לעורר את הצופה לסקרנות בנוגע לשורשים שלנו, לחכמה המופלאה של אבותינו, של חז"ל, של התורה, כאן, ממש קרוב, מתחת לאף, יש אוצרות ענקיים. רוצה לעורר אתכם לשאלות, לפלא, לחידה. חייבת לציין לשמחתי שזה קורה ב"ה. ביתי מעוצב כגלריה ואני מארחת בו קבוצות (בעיקר גימלאים וגימלאיות לא דתיים) למפגש בן שעה וחצי בו אני מספרת את סיפורי האישי עטוף ביצירותי, מלווה בתיאור חלק מהרעיונות המהווים אותן והתגובות חמות ומרגשות מאד. מרגישה שמצליחה לגעת וזה אושר וזכות גדולה.

בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטים – וזאת לעומת אמנים שלמדו אמנות באופן מסודר, ממסדי?

מאור: אני מעריכה מאד אמנים אוטדידקטים במובן זה שהם חוקרים את החומרים והטכניקות שהם עובדים איתם, מניעה אותם סקרנות ויש בלימוד הזה גילויים והפתעות ויצירה מקורית וייחודית, יחד עם זאת אין ספק שלימוד ממסדי מקצר תהליכים ואף מסייע ליוצר להתכתב עם אמנים אחרים בשדה, עם תולדות האמנות, להתחבר לשפה ולקבל תמונה כללית יותר.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את סיגל מאור בעוד 100 שנים מהיום?

מאור: זו שאלה מעניינת, כי היא מזכירה לי שכשהייתי ילדה קטנה חשבתי על זה שברצוני להיות מישהי חשובה, להגיע להישגים על מנת שיזכרו אותי מעל דפי ההיסטוריה…. היום לאחר שעברתי כבר חצי חיים, ועבר עלי מה שעבר, והפכתי להיות יותר מכוונת מטרה, אני יודעת שבשעת מותו של אדם מלווים אותו רק מעשיו הטובים, וזו התכלית שלנו כבני אדם, לפעול ולעשות טוב בעולם וכך הייתי שמחה שיזכרו אותי, כמישהי שעשתה טוב בעולם.

חנה סהר: "אני מצלמת בדרך של לרקוד עם אלוהים. בענווה."

החל מה-14.10.21, תציג חנה סהר – הצלמת האיקונית, בעלת העין הייחודית ונקודת המבט הריאליסטית והחדה – לדידי, אחת הצלמות החשובות הפועלות במקומותינו – את "פרויקט הוויטרינות": פרויקט עצמאי, אשר מטרתו, בין היתר, היא להנגיש אמנות לציבור הרחב – ללא כל פילטרים – ולשלב ערכים של קיימות יחד עם פעולה לשיפור החזות של המרחב הציבורי, וזאת באמצעות שיפוץ של חלונות ראווה נטושים ומוזנחים והפיכתם לחללי אמנות לכל דבר אשר יציגו תערוכות מתחלפות.

נכון לעת הזו, פועלות בפרויקט החשוב הזה שתי ויטרינות אשר בהן מציגה סהר את עבודותיה החזקות-פרונטאליות: בוויטרינה אשר ממוקמת בדיזנגוף 154 מוצגת מעין מיני-רטרוספקטיבה של עבודותיה במהלך השנים הרבות של פעילותה: תצלומים מהסדרות "בינגו הנסיכה" (1997), "אשלון ביוטי" (2010), "חשופים" (2014), ועוד.  

בוויטרינה אשר ממוקמת בדיזנגוף 172 מוצגות עבודותיה המהוות חלק מהסדרה "מציאת חן" (2020), המוצגת לראשונה, ובה ניכר השינוי הבולט שעברה האמנית בסדרה הזאת.

ולאספנים שביניכם: לרגל הפתיחה, העבודות יוצאו למכירה במחירים זולים משמעותית מן המקובל, החל מ-800 ש"ח לעבודה מקורית חתומה, ועד ל-8,000 ש"ח.

לאחרונה זכיתי לראיין את סהר (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את העבודה שלך, חנה?

חנה סהר: חיבור לרוחני וניסיון להעביר לדימוי על ידי פעולת הצילום.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

סהר: חיבור ללב.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

סהר: אני טובה בזה. יש לי את היכולת להעביר על ידי דימוי הרגשות וחוויות וליצור קיצור דרך למתבונן.

בראונשטיין: מיהו הצלם האהוב עלייך?

סהר: אני אוהבת במיוחד את בוריס מיכאלוב.

בראונשטיין: האם את מסכימה לקיומה של ההגדרה 'אמנות נשית' – וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

סהר: אני מאמינה בזכר ונקבה ברא אותם. תמיד הייתי גם וגם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

סהר: יש באמנות את המילה אמת.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע עלייך – ולו באיזשהו אופן – כאמנית – היום?

סהר: בלילה, במיטה, תמיד ידעתי שיש עוד ישויות איתי בחדר ותמיד ידעתי בלבי פנימה שמשהו שם אוהב אותי. אני מצלמת בדרך של לרקוד עם אלוהים. בענווה. תמיד משאירה מקום לאלוקי להיות ולהתקיים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את חנה סהר בעוד 100 שנים מהיום?

סהר: זה לא ממש מעניין אותי. מעניין אותי העכשיו. לגרום לאנשים להיות טובים יותר, שמחים יותר, ומחוברים לאני הפנימי שלהם. אני מקווה שהאומנות שלי מצליחה בזה, כי הנתינה שלי היא דרך הצילום.

עמית גביש: "אני יוצרת אמנות כי אני יכולה."

באחד הימים הלוהטים של אוגוסט השנה (2021 הרותחת), מצאתי את עצמי נדחס אל תוך מונית יחד עם חבריי הטובים ושוחרי האמנות חנה ואמיר, אשר אמרו לי שאני חייב – כלשונם: "פשוט חייב" – לחוות אמנות במרחב הציבורי ולשם כך אנו נוסעים ל… ובכן, ראשון לציון.

כאשר הגעתי למקום – הסדנא לאמנות ברמת אליהו – למן הרגע הראשון התחברתי והבנתי את חבריי ואת הרצון העז שלהם שאגיע לשם, ש"אחווה משהו אחר".

מבין היצירות השונות שהוצגו במקום – הן בסדנה עצמה, הן במרחב הציבורי על מכמניו השונים – התחברתי יותר מכל לעבודתה הייחודית של האמנית עמית גביש.

גביש הצעירה (ילידת 1995), היא חברה בקהילת בוגרים של תנועת תרבות "קיבוץ עירוני" בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. כחלק מהקבוצה הזאת, היא וחבריה לומדים במסלול ייחודי במדרשה לאמנות בבית ברל.

בעבודותיה המורכבות – בשלל המדיומים – מצאתי הכלה ודיוק, סמלים, מטפורות ו"אובייקטים בתוך אובייקטים", והיה ביצירתה משהו כמו-דאדאיסטי המהווה ביטוי לתפישתה אודות האוניברסליות ומחזור החיים.

לאחרונה ראיינתי את גביש, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה שלך "סלפי עם השכונה", עמית. האם על אף המדיומים השונים אשר הוצגו בה קיים בה קו מקשר, והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר לקהל באמצעות העבודות?

עמית גביש: התערוכה "סלפי עם השכונה" בסדנא לאמנות ברמת אליהו, היא תערוכה המגלמת בתוכה חומרים ותהליכי יצירה מארבע שנים של שוטטות בשכונה והיא חלק מניסיון לענות או לפעול ביחס לשאלות כמו: האם אני שייכת לכאן? איך אנשים בשכונה מגיבים לאמנות? מה תפקידי בתור אמנית בשכונה? מה תפקידי בתור בן אדם שהיגר לשכונה מתוך בחירה, ולא מתוך מצב קיים או הכרח? מה הופך את מרחב החיים שלי לביתי או לא ביתי? איזה סוג קשרים יש בין התושבים בשכונה? ומה הבעיות שהם מזהים בתשתיות של השכונה, במשאבים שהעירייה משקיעה או לא משקיעה? ועוד.

העבודה האמנותית שלי ביחס לשכונה מתקיימת אצלי מהרגע שעברתי לגור בה, והתערוכה מהווה מעין נקודת עצירה והתבוננות על מה שקרה עד כה.

ריבוי המדיומים אמור לתת, מבחינתי, חוויה של עומק, של הסתכלות על תוכן אחד או עניין אחד, דרך פריזמה רחבה יותר. המסר כנראה נע בין דברים יומיומיים שאנשים לא שמים עליהם את הדעת או את תשומת הלב, והפיכתם לדבר אסתטי, שמבליט את חוסר המשמעות בקיומם. איזה רצון שלי לשקף משהו שנראה כמעט מובן מאליו, ולתת לו חשיבות אולי אבסורדית קצת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

גביש: זו שאלה טובה. מנקודת מבט קצת ביקורתית, אני יוצרת אמנות כי אני יכולה. אני יוצרת אמנות כי גדלתי בסביבה שעודדה אותי לעשות זאת, שהעניקה לי את התנאים להתפתח בתחום הזה. אפשר להגיד שלהיות אמן בהווה הזה, במדינה הזאת, זה עניין פריבילגי מובהק. וביחס לזה יש לי קול בראש צדקני כזה, שאומר לי תעזבי את השיט הזה ותעבדי במפעל – ככה תייצרי שיוויון מעמדי חברתי בחיים, ככה תתנגדי בצורה אקטיבית ל"חוק הטבע" הזה. מצד שני, עמוק בתוכי אני מרגישה שזה המקום שאני שייכת אליו, שכשאני יוצרת אני ממלאת את התפקיד שלי, אני מרגישה שלמה יותר. ואולי השילוב של שני הקולות, הוא התקווה הקטנה שלי שהאמנות שלי תתעסק בשאלות חברתיות גדולות יותר מעצמי, שתצליח באמת להפגיש אותי עם אנשים ודעות שונות משלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות בעינייך?

גביש: המילה אמנות מגלמת בתוכה מפגש בין חומר לרוח.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גביש: קשה לי להגדיר אותה, אני עושה דברים מאוד שונים במקביל – יש בה את הצד שמנסה להיתלש מהארצישראליות הויזואלית ולהשתייך יותר לאמנות עכשוויות בחו"ל, ויש בה את הצד שמאוד רוצה להשתייך או באיזשהו מקום להמציא זרם אמנותי ארצישראלי שמתעסק בתרבות, במקום ספציפי ובאנשים מכאן. הייתי מגדירה את עצמי כאמנית רחוב.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו – או לומדים, בלשון הווה – אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

גביש: אני חושבת שלימודי אמנות באופן מסודר לא בהכרח מלמדים אותנו להיות אמנים, כמו שהם מלמדים אותנו "להתנהג" כמו אמנים. כוונתי היא שיש הרבה דגש על השיחה סביב האמנות, ניים דרופינג, נורמות של אמן לא במעשה אלא בתיאוריה, נטייה כזאת לגרום לנו להאמין שיום אחד נמכור את העבודות שלנו או שבכל אופן כדאי לנו להשקיע בזה, כי רק ככה יכירו אותנו. פחות קיים דגש באשכרה ללמוד אמנות. לדעתי ללמוד אמנות זה פשוט קריעת תחת בדיוק כמו ללמוד לנגן על כלי ולרצות להיות נגן מקצועי, או לעבוד במוסך.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

גביש: בכיתה ד', כשגיליתי שאחד הילדים בכיתה לא יכול לצאת לטיול בגלל שההורים שלו לא יכולים לשלם על זה, חזרתי הביתה מבית הספר ובכיתי לאמא שלי כל הלילה, ושאלתי אותה שאלות כמו למה לי מגיע ללכת ולו לא? ולמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כך וכך דברים והוא לא? ופשוט ממש השתגעתי מהעניין הזה של מי קבע שאני איוולד למשפחה הזאת, עם האמצעים האלה ולא אחרת, והפוך על הילד. נראה לי שהמחשבה שלי אז בתור ילדה, שזה לא תקין ולא פייר שיש אנשים שיש להם וכאלה שאין להם.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

גביש: יש הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. גם בפרקטיקה וגם במהות, ואני חווה את ההבדל הזה בכך שכשגברים ניגשים ליצירה הם מגיעים מתוך תפיסה כמעט מוגמרת על מה שהם רוצים ליצור, ואני מרגישה שהדרך שלי יותר פתוחה, מתבלבלת, משתפת. אני מוצאת את עצמי הרבה צריכה להיעזר באנשים, חופש התנועה שלי בערבים ובלילות יותר מוגבל, אבל זה גם יתרון בשבילי.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

גביש: מהנקודה שלי היום, שאני בראשית הדרך שלי, שעוד אין לי תערוכות קבועות שנה מראש, קשה לי להגיד שיש משהו כזה שלא אעשה. כן יש לי סלידה מאמנות דידקטית או אקטיביסטית כזאת שמנסה לחנך את הקהל שלה, אני מעדיפה את הפאנק והאנדרגראונד.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עמית גביש בעוד 100 שנים מהיום?

גביש: יש מספיק אמנים ובכלל פוליטיקאים ועוד, שבעודם בחיים חושבים על איך יזכרו אותם בעוד 100 שנה, אני חושבת שאין לי מקום בתחרות הזאת ואני לא מעוניינת להיכנס לתוכה. יותר מעניין אותי מה קורה עכשיו.

ניר ארצי: "יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד."

משהו ביצירותיו של ניר ארצי חודר אל הקרביים. משהו בצבעוניות, משהו באחידות – ובחוסר האחידות, משהו המסמל בעיניי את מחזוריות החיים, הסבל, הלידה והקמילה.

הן ביצירותיו הפיגורטיביות, הן באבסטרקטיות, מצליח ארצי לדייק את מושאיו ואת תחושותיו ולייצר משהו משלו, בעל אמירה אישית וחושפנית.

לאחרונה ראיינתי את ארצי (יליד 1972) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ניר?

ניר ארצי: שגעת מאופקת. כשילוב של הציור הפיגורטיבי ה"נכון", האקדמי, שמתכתב עם המופשט החופשי כששניהם נפגשים על אותו הבד. פעם אוצרת אמנות ארגנטינאית אמרה לי שאני בקלות יכול למלא חלל שלם בציורים שלי ועדיין בעיני המתבונן זה ייראה לו כמו תערוכה קבוצתית.

גם בחיים אבל גם על הבד, יש בי איזו תזזיתיות לא רגועה שגורמת לי לקפוץ מנושא לנושא, מעניין לעניין, מטכניקה לטכניקה, ומאוד קשה לי לאורך זמן לשמור על קו אחיד, זו אולי הסיבה לעובדה שאני מכניס את עצמי למהלך למידה ותחקיר ובניית סדרה מובנית. הנושא עצמו אמור לחשק אותי לשפה אסתטית אחידה. אבל ברגע שאסיים את "המשפט" ישר מתעוררת בי עליצות נערית והדמיון עף מחדש למיליון כיוונים ועם הצפת הרגשות מגיעה גם יצירה שלא בהכרח ממשיכה את אותו קו אסתטי: קו אחיד ומוכר כזה שכשיראו ציור או עבודה שלי ידעו שזו טביעת אצבע ברורה שלי, והמתבונן יידע לזהות – זה של ארצי.

מאז שהייתי ילד קטן "נלחמתי" נגד עוולות, ואני מודה שביני לבין עצמי גם קיים מאבק פנימי בלתי פוסק, בו מצד אחד אני מעוניין לאתגר את עצמי – ולכן הרצון והצורך לעסוק במה שיותר קשה לי, שזה הציור הפיגורטיבי, אל מול חיפוש אחר אותה הרגשת חופש חמקמקה שהייתה בילדות ושקיימת בציור החופשי והמשוחרר יותר. יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד. ועם יד על הלב… ברצון הייתי נוטש את הפיגורטיבי ונח לי בעולם שכולו מופשט ומביע רגשות בצורה ישירה. אז העבודה באמת היתה משחררת.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

ארצי: מאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר. זה מין דחף שכזה לייצר אובייקטים עם הידיים, לתת לדמיון לעוף, לספר סיפורים, להמציא עולמות, לגעת ברגשות, להביע דעות, לנסות ולהשפיע, לגרום למתבונן לחשוב, לצחוק, לבכות…

אני מאמין שמעבר לצורך הראשוני ליצור אני מתחבר ליצירה דרך החומר, המגע, הריח, בכל המדיומים והחומרים שאני עובד בהם. האלסטיות של משחת צבעי השמן, הריחות, העץ, החימר, אבן וברזל… החומר, ההרגשה שהוא מעביר והמשמעות של ההרגשה והריח שלו. מעין חיבור ומשיכה מאוד פרימיטיבית ראשונית שכזו. ולשאלת המדוע: אני מאמין שזה צורך להוציא החוצה, לתעד, מה שבעבר היה לבעוט ולצעוק מול כל עוול, כאב וחוסר צדק, היום הקול הלוחמני הזה הוא קצת יותר רגוע, יותר ציני, מחושב. לא מקיא והלאה המבול. מסממני הגיל אני מאמין.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ארצי: מראות, חוויות, תרבויות… מעל לעשרים שנים לא חייתי בישראל ורק לפני שלוש שנים חזרתי, ונדדתי וחייתי בכמה וכמה מדינות, והיתי חשוף לתרבויות, מראות, נופים, טבע, טעמים וריחות שונים, חייתי גם את עולמות האמנות במקומות בהם חייתי וגם עולמות שונים לגמרי כמו ממשלות וצבאות לטיניים, חברות ענק וחיי עובד הייטק. הנושא המרכזי שעסקתי בו היה הזהות התרבותית. העובדה שחייתי מחוץ לחיי הקודמים, הסיבה שבגינה הייתי תמיד שונה בין החברים. היהודי בין הקתולים, הישראלי הטמפרמנטי/תיכוני מול גינונים וקודים חברתיים אחרים.

הייתי במסע מתמיד בשאלות של זהות, שמירה על זהות, ניכוס זהות, התבדלות, היטמעות, התבלטות שרידות וסימבוליות, מושג היהודי הנודד, קשר למקום ואדמה. פעם במקסיקו סיטי, שם חייתי כחמש שנים, באיזה רמזור, אדם גדול מימדים ירק לנו על האוטו וצעק "יהודים מסריחים". כישראלים אנחנו לא באמת חווים אנטישמיות. אבל זה לא המצב מחוץ לארץ, האינסטינקט הראשון שלי היה לצאת מהרכב ולהתעמת עם אותו אדם דמוי מקרר שהיה ללא ספק גומר עליי בלי שום קושי ובזמן שיא, ואז החבר המקסיקני שלי, יהודי יקר לי, שהיה איתי ברכב, תפס לי את היד, עצר ממני מלצאת מהרכב ונסענו משם. ביום הזה הבנתי את ההבדל בשרידות בין היהודי שחי בגלות לבין היהודי הישראלי. הישראלי תמיד יקום ויילחם על מקומו, ככה לימדו וחינכו אותנו וזה גם די נדרש באזורנו, אחרת ניעלם. הגלותי לעומת זאת כמעט תמיד ירכין ראש ויבליג מול המצב עד תחלוף הרעה – אחרת ייעלם.

ההשראות הן לדוגמה דימויים של הצבר, למשל – צמח שגם אנחנו וגם שכנינו ניכסנו לעצמנו, כשבעצם הוא מגיע מיבשת אמריקה (מקסיקו). במשך כל השנים הללו שנדדתי בין מדינות דוברות ספרדית כנראה אספתי לא מעט חוויות וכל בליל החוויות האלה מהווה אצלי השראה אין סופית. בדרך כלל אני עובד בסדרות, כך שאני מבודד נושא, לומד, חוקר אותו ומפיק ציורים או אובייקטים בהשראת הנושא/סיפור/רעיון. ויש גם מצבים בהם שכשקורים דברים ומשפיעים על הצורך הכי בסיסי להביע עליהם דעה או לצעוק משהו או אפילו רק לגעת וללטף את הנושא. דוגמה לכך היתה תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריה לאמנות. זה גם היה במקסיקו סיטי ובתערוכה הצגתי סדרה שנקראת "אגד-דן, גן-עדן" – בה הצגתי ציורים עם דימויים של שלדי אוטובוסים שהמבנה שלהם מעוות. הצגתי שם ב 2003, תקופת הפיגועים הקשים בישראל. זו לדוגמה היתה תגובה מיידית שנבעה מכאב גדול והצורך להביע זאת.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

ארצי: אמנות בעיניי היא כל דבר שהאדם יוצר ושיש מאחוריו כוונה כלשהי. אמירה, דיון, שאלה, חקר, ביקורת. יחד עם זאת, בעיניי גם עצם היצירה עומדת בפני עצמה. זה קו מאוד עדין. מצד אחד נכון שמאז המצאת המצלמה הציור חיפש ומצא דרכים חדשות להצדקתו אבל גם ליכולות טכניות של ציור שמנסה לחקות אחר המציאות, להצליח לבלף את העין, לזה לדעתי יש חשיבות וזהו דיון רלוונטי בפני עצמו גם היום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים, ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר? כמו כן, סיפרת לי כי אתה עצמך פרשת מלימודיך ב'בצלאל' לאחר שנתיים. מדוע בחרת לעזוב את לימודיך?

ארצי: כמי שלא מחשיב את עצמו כאוטודידקט בתחום הפלסטי, תמיד הערצתי את אלו שכן. אלו שלוקחים עיפרון או מכחול והכל נהיר להם. במקרה שלי זו דרך ארוכה של ניסוי וטעיה וחקירה פנימית בלתי נגמרת. אני לא יכול להגיד מי בסופו של יום יותר טוב, זה גם מאוד סובייקטיבי היות שגם ההגדרה של "יותר טוב" מתייחסת ל"טוב". והטוב מוגדר על ידי מה? אבל אני כן מרגיש שאלו שיודעים לרכוש מיומנויות לבד כן נמצאים באזור הרבה יותר חופשי ולכן היצירה שלהם יותר "זורמת".

הציור בשבילי, מעבר לצורך מיידי, הוא קודם כל מקצוע ולכן יש לרכוש מיומנויות, ידע, אימון וצבירת ניסיון. בזמנו, כשהתקבלתי ללימודים בבצלאל, אז לא היה ולו מורה אחד במחלקת אמנות שידע ללמד את מקצוע הציור. במובן האקדמי, אני מתכוון. גם לא רישום אקדמי וגם לא פיסול קלאסי, אני לא יודע איך זה היום. אותי זה תיסכל. מבלי להמעיט מהחשיבות שלהם, היו הרבה יותר דיונים ודיבורים מעבודה עצמה.

את בצלאל לא סיימתי היות ונאלצתי לעזוב את הארץ. גרושתי שתחיה לא יהודיה ומדינת ישראל הערימה עלינו המון קשיים והמציאות היא שנאלצנו לעזוב לבסוף את הארץ בשנת 2000, חייתי ויצרתי בניו יורק, במקסיקו, ספרד, פרו וארגנטינה, ועוד מקומות וכך קרה שחזרתי לארץ רק אחרי יותר מ 22 שנות געגועים. את לימודי האמנות כן סיימתי אחרי כמה שנים בפקולטה לאמנות של הטכניון בוולנסיה שבספרד (UPV). שם למדתי את המקצועות עצמם. וכמו שלמטבע יש שני צדדים, כך בבצלאל (בתקופתי) הדגש היה על הרעיון/הדיון סביב העשייה ולא העשייה הפלסטית בפני עצמה – יסלח לי מי שלא מסכים – אז באקדמיה אירופאית בספרד רכשתי את הצד המעשי/טכני – שהוא לדעתי ההתמקצעות הטכנית במדיומים השונים, ה-OFICIO, שם המורה אומר לרשום את המודלית ולא מעניין אותו שום דבר לגבי מושגים כמו רגשות או אמירה כלשהי. נטו עשייה ואימון טכניקות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

ארצי: זיכרון הילדות הראשון שלי מחובר ישירות לציור. לסבתי היתה שכנה, ציירת אנגלוסכסית. הייתי אולי בן ארבע או חמש ואני זוכר איך כשהייתי נכנס אצלה בסטודיו, חדר שבעיניי היה ענק עם חלון שמשקיף מהכרמל על הים התיכון שפרוש כחול למטה ובאופק. הריחות שיגעו אותי, משכו אותי, היה לה שם שולחן ענק שהגיע לי בדיוק לגובה העיניים. כך שמה שיכולתי לראות זה רק כמויות של צבעי שמן, כל השולחן בעצם היה פלטה אחת גדולה מלא בצבעים מרוחים ומכחולים וריחות ובגלל הגובה שלי, הכל היה נראה כמו טופוגרפיה הררית שכזו של מריחות צבעים וגוונים. עד היום זה הזיכרון המשפיע הכי חזק שלי, והזיכרון הוא ממש לא החלק החזק שלי. דודתי זיכרונה לברכה היתה ציירת, וכשגדלתי קיבלתי מסבתי את כן הציור שלה, הפלטה והצבעים, כך התחלתי לצייר. כן הציור הזה נודד איתי כל השנים לכל המקומות. הוא תמיד איתי.

בראונשטיין: האם לדעתך סבל, קושי וטראומה – כאלה ואחרים – מחזקים את אופי ומהות היצירה של האמן באשר הוא?

ארצי: זו שאלה מאוד סובייקטיבית וקשורה אני חושב למבנה האישיות הפרטני של כל אדם ואמן. הייתי מעדיף להיות אמן מבוסס כספית, כי אז הסבל והקושי היו נעשים יותר נוחים. אבל ללא ספק כשיש "הפרעות" בחיים זה מצע לא רע בכלל ליצירה. אבל לצורך העניין, אדם המצייר פורטרטים ריאליסטים, או ציורי נוף, ההתמודדות שלו היא בעיקר עם השאלות הציוריות, ואז סבל וקושי לא בהכרח עוזרים לביצוע העבודה ויכול להיות שאף יפגעו בהליך העבודה עצמו. אני סובל מ PTSD בעקבות חוויות שעברתי בלבנון בשירותי הצבאי ואני מודה שחוסר הריכוז שלי שנובע בגלל אותה פוסט טראומה משפיע על היכולות ציור הריאליסטיות שלי שדורשות ריכוז והתבוננות. לעומת זאת, העיסוק בנושא הזה עצמו היום, שהוא ממש טיפול דרך האמנות, הוא לא פעם מקל קצת על החוויות שצפות מפעם לפעם.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגע" בו ביצירה שלך?

ארצי: לא, אין "פרות קדושות", אבל אוסיף שיש גם דרך ואופן להביע דברים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ניר ארצי בעוד 100 שנים מהיום?

ארצי: מאה שנים מהיום? אפר ואבק…. בדיוק מה שאנחנו על ציר הזמן… כלום בריבוע – חסרי כל חשיבות.

מירי שטראוס-טללים: "אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית."

בין ה-16.7.21 ועד ה-7.8.21 הציגה האמנית מירי שטראוס-טללים את תערוכתה "קפיצת ראש" ב"סלון משותף לאמנות" (שביל המרץ 5, תל אביב).

בתערוכה – אשר הייתה מורכבת ממספר מדיומים, המשלימים האחד את השני – הוצגה זהותה – הן האישית-פרטית, הן האמנותית – המרובדת, רבת-הפנים של שטראוס-טללים, ורקמה מעין מארג גדוש, ריאליסטי מאוד ולעתים אף נוקב של שלל פניה.

היה משהו בתמה של העבודות – המנוגדות, ועם זאת, בדרך שקשה להסבירה מילולית, כמו-מתואמות – שכלל רצף ודימוי כמו-קונפליקטי שמשך אותי אל תוכה, ובה בעת, אל זהותה הדימויית הייחודית של אמנית זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את שטראוס-טללים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, מירי, על התערוכה שלך "קפיצת ראש" שהוצגה לאחרונה ב"סלון משותף לאמנות".

מירי שטראוס-טללים: זו תערוכה שעניינה בהטבעת חוויה המתרחשת בהווה וההתרחשויות שעוברות על אותה חוויה במהלך הפעולות בזמן ובחומר.

ישנם סוגי חוויות זכורות, צרובות, מחוקות, מתוקות/מרות, מטושטשות, אפלות, נעלמות ועוד ועוד.

העיסוק בחוויה המתרחשת בהווה מחובר לתחושת הגוף, לריח, לסנסואליות ולרגש, לניסיון להיות נוכחת. בחקירה, תוך כדי ציור/איפור פניי (הדבר הכי זמין והכי ייצוג של עצמי), חשתי צורך במלווה, והכי קרוב וזמין הוא הטלפון והמצלמה שבתוכו. העין שרואה אותי, גם כשאינני רואה את עצמי. רציתי לא להיות לבד בפירוק ה"ידוע" והתגלות הפנים הנסתרות והכאוטיות.

תוך כדי עשייה נוכחתי עד כמה חמקמק הוא הזיכרון. הוא בנוי שכבה על גבי שכבה, הזיכרון הראשוני הולך ומתעמעם, צבעיו דוהים, צורתו משתנה, ונותר רק הזיכרון של הזיכרון. וכך מצאתי עצמי מטביעה את פניי בבדים, בשקיות נייר של הסופר, בנייר דקיק ובכרית הלילה. פניי וראשי עוזבים את המצע והוא כבר ספוג בעדות של הרגע שחלף.

כל התהליך נקלט בעין מצלמתי ומעובד שם לדימויים אשר הופכים ל"יצורים" בפני עצמם אשר גם להם חיים ורצון.

הם הזכירו לי את 'ורוניקה הקדושה' שבמיתולוגיית הנצרות, אותה אישה שמסרה את מטפחתה לישו בדרך הייסורים, כדי שינגב את פניו המיוזעות, ואז נוכחה שתווי פניו נחקקו בבד המטפחת. אותה מטפחת נשמרה לאורך הדורות והפכה לחפץ קדוש אשר עולי רגל נרפאים למראהו.

התיעוד שלי הלך והתרחק מן המקור. הצבע שמרחתי על פניי קיבל גוון אחר וצורה אחרת כאשר הוטבע על נייר או על בד, ולמחרת הטבעתי הטבעה על מצע חדש כך שהתבנית המקורית הלכה והפכה למופשטת אשר מייצגת את ההווה החדש וזוכרת מעט את המקור.

הווידיאו אשר יצרתי מגלה אותי לעצמי ולצופה, גם כמירי וגם כייצור שהוא משתנה ומתהווה ויוצר מעין 'קונצרט' שכולו מורכב מדמויות משונות שנבראות לנגד עינינו, שלא עושות חשבון, שאין להן שום עניין במגדר או בגיל ורק מופיעות ונעלמות. הסופר ו.ג. זבאלד תיאר את האופן שבו הרצון האנושי לזכור יוצר את התיעוד (הצילום), והתיעוד בורא מחדש את הזיכרון.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

שטראוס-טללים: פירוש חדש ומקורי, תודעתי וחומרי, לתופעות הקיימות כמובנות מאליהן, פירוק ה"ידוע", שהייה בבלתי ידוע והרכבה חדשה ומפתיעה ורעננה, יצירה חדשה, של החלקים המפורקים. להציג את יצירתך לקהל הופך את האובייקט לאמנות ואותך לאמן.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

שטראוס-טללים: אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית – חומרית ומאוד חושית, לפעמים דרוש לה היריון ארוך ואיטי ולפעמים קצר, וה"לידה" אינטנסיבית ומהירה. היא איננה שכלתנית אבל במהלך הזמן הופכת מובנת יותר ומבהירה לי את עצמה.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

שטראוס-טללים: אני יוצרת אמנות כברירת מחדל. ניסיתי לחיות ללא עשייה אמנותית והבנתי שאני חייבת לממשה, כי לזה נועדתי בגלגול הזה שלי, ועם כי הקושי רב לפעמים, אני יודעת שלוותר על הייעוד הזה כרגע זה בלתי אפשרי, ומה שעובר בתוכי יוצא אל החומר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שטראוס-טללים: השראותיי באות כמעט מכל דבר שנגלה לעיניי. חומרים שונים כהתנעה, מראות וקומפוזיציות שאני מצלמת בטלפון הנייד, זכרונות, חברים לדרך ואמני העבר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

שטראוס-טללים: הרבה שנים האמנתי בכל ליבי שאמן אשר למד באקדמיה הוא אמן וראוי להיות מוכר לעומת אנשים שרק יוצרים באופן אינטואיטיבי… אמונה זו מסרסת, משווה, מתנשאת. עם השנים למדתי להכיר באמנות טובה אשר משנה ונוגעת-באם יצר אותה אמן שלמד או אוטודידקט.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן על העבודה שלך כיום?

שטראוס-טללים: ההגירה מארץ לארץ בגיל שמונה וחצי שבה החלפנו תרבות, שפה, אקלים, חברים ומשפחה. נעשיתי מודעת לנושא שייכותנו ליהדות… נראה לי כי מה שמלווה אותי לאורך כל חיי, גם המקצועיים, זה הפירוק של מה שמובן מאליו והרכבה של האלמנטים כבריאה חדשה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

שטראוס-טללים: בהחלט. אך אני לא משייכת עצמי לחיפוש אמנותי הקשור דווקא לג'נדר אלא לשאלות אקזיסטנציאליות. ואם כבר התייחסות לג'נדר, בתערוכתי "קפיצת ראש" הרגשתי סיפוק מפריצת גבולות לגבי מראה נשי או גברי, צעיר או זקן וכו'. קילוף הזהויות המוכרות והקטגוריות עד שחושפים את היצור, טרום היותו משוייך.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

שטראוס-טללים: אני חיה בהרגשה שהכל נזיל, בתנועה, כולל האמונות והדעות שלי עצמי. מה שכרגע "פרה קדושה" עבורי, יכול להפתיע ולהפוך לאורח קרוא ומאוד רצוי בהמשך. ה"פרה הקדושה" כיום היא: לא לצייר בצורה ריאליסטית או איורית, איזשהו סיפור שעדיף לכתוב אותו במילים. ו"פרה קדושה" הכי חזקה: לא אצייר מראות מהשואה! כי אני דור שני.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי שטראוס טללים בעוד 100 שנים מהיום?

שטראוס-טללים: כאישה שנגעה בנימי הנפש, והיצירות שלה שנשתמרו, מעבירות את התחושה שהנגיעות הללו מחיות את נפש המתבונן גם בשנת 2121.