לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית שולה רוס אודות יצירתה ותערוכתה "אלה החיים?" המוצגת בימים אלו (ספטמבר 2022), והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שולה?
שולה רוס: האמנות שלי פיגורטיבית חופשית. יש שרואים בה סוג של נאיביות ומוצאים בה נרטיב סיפורי. אני רואה בה גישה אופטימית לחיים, כעין הקפאה של רגעים בחיים של נופים האהובים עליי, של דמויות במצבים שונים – בעיקר נשים – ובפיסול גם הבעה ותנועה.
בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב של פוליטיקה באמנות?
רוס: אני לא מתחברת למסרים דידקטיים אבל מעריכה אמנים שמשלבים פוליטיקה באמנות. אבל כיוון ש"אלה החיים?" הוא שם התערוכה שלי שנפתחת בימים אלו, יוצג שם גם פסל ברונזה שנקרא "הפליטים" שיצרתי. כנראה שאי אפשר ללא פוליטיקה כלל.
בראונשטיין: מיהי האמנית הבינלאומית האהובה עלייך?
רוס: אני מאד אוהבת את עבודותיה של תמרה דה למפיקה, שהיתה אמנית נועזת ופורצת גבולות בשעתה. היא אקטואלית גם היום.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
רוס: מגיל צעיר אהבתי אמנות על כל צורותיה. ניגנתי בפסנתר ולמדתי בקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב. כמו כן למדתי כמה שנים ריקוד קלאסי. התחלתי בציורי אופנה בגיל הנעורים, מאוחר יותר למדתי ציור אצל אמנים ידועים וכן תולדות האמנות באוניברסיטה.
האמנות מתבקשת בעיניי כדי להביע רגשות ומחשבות ונותנת טעם לחיים.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
רוס: אני זוכרת את בית הוריי עם עצי התפוזים בחצר וחבלי הכביסה ואת משחקי הילדות בחוץ. אלה מופיעים בציורי השמן שלי וגם בפסלי הברונזה של הילדים המשחקים.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שולה רוס בעוד 100 שנים מהיום?
רוס: כאישה עצמאית שאהבה אמנות וגם תרמה לה מעט.
חי תרבות 