שירתו של שחר-מריו מרדכי, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר השירה "תפוס מקום לגשם" אשר ראה אור לאחרונה, חוצת גבולות, יבשות ומקומות ככלל.
היא אנושית – מעל לכל דבר אחר.
אנושית, נוגעת ללב ומעוררת.
שירו העצום "שותתות", אשר בעמוד 58, מסמל את יצירתיותו הכבירה של מרדכי ומדגיש את מושלמות הפואטיקה הרב-גונית חוצת היבשות המגדירה את כתיבתו של משורר נדיר באיכויותיו זה.
סיפוריו של מיכאל רייך, כפי שאלה באים לידי ביטוי בספרו "מגן שאול", שזורים זה בזה כבמלאכת מחשבת, מרוממים הן מחשבה, הן רגש, ומדייקים מחשבות מעמיקות לכדי מילים.
כתיבתו של רייך מעצימה את הקורא ומותירה בו ערך מוסף יוצא דופן ובכך גדולתו של סופר – וספר – זה.
באומץ ובתעוזה רבה, עוסקת רבקה – תפארת (שמה הספרותי של תפארת-רבקה חקק) בהתמודדותה עם מחלתה.
הספר מעורר ההשראה הזה כתוב הן כפרוזה, הן כשירה, ומעל הכל – הנדבך האוטוביוגרפי שבו הופך אותו למצוין בכל קנה מידה ולחשוב מאין כמוהו בעידוד נשים וגברים – באשר הם – בהתמודדותם – תהא זו אשר תהא – שלהם.
ב-9 באפריל, 2019, לכבוד יום הבחירות, מתעתדת לעלות תערוכה קבוצתית, "וואו איזה אבסורד" שמה, בגלריה "המקרר" (החשמונאים 90, תל אביב), החל מהשעה 6 בערב, עליה אמונה האוצרת יעל פיבק-אילן.
בין האמנים המצוינים המציגים את עבודותיהם (הן באמנות פלסטית, הן בווידיאו-ארט, הן במופעי פרפורמנס) בולטות בעיניי עבודותיה של מעיינה וכטל, ציירת ייחודית מאין כמוה, בעלת ראייה "אחרת" מאוד, חדשנית ומלאת השראה (אשר את עבודותיה ניתן לראות באתרה: http://www.mayawachtel.com), שבחרתי להביא את דבריה כמייצגת – בדרכה שלה – תערוכה זו.
וכטל בת ה-61 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1957), גרה בכפר נטר, נשואה ואם לשלושה.
והרי התוצאות.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, מעיינה?
מעיינה וכטל: קודם כל, אני לא מגדירה. אני עוסקת בעיקר בציור אבל לא רק – גם באינסטליישן וביצירת דמויות מכל מיני חומרים. בסך הכל, אני מספרת לעצמי סיפורים ולאט לאט הסיפורים הולכים ונהיים יותר מורכבים עם יותר ויותר דמויות. אני נעזרת בציורים שלי. הציורים זה משהו שממלא לי את החלל הפרטי שלי ומייצר לי שפה שאני יכולה בעזרתה להתבטא.
בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה שאת משתתפת בה ב-9 באפריל.
וכטל: זו תערוכה קבוצתית שאני מציגה בה ארבעה ציורים קטנים של גיבורי על ועוד ציור גדול יותר עם שני דימויים של ציורים והכיתוב "משהו קרה לי". זה משפט שטוב להרבה סיטואציות.
בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך פוליטית?
וכטל: לא פוליטית במובן הלאומי, אבל יש פוליטי-חברתי בחלק גדול מהדימויים שלי – כמו הארנבות בעבודות שלי, שקשורות למגדר וליחסי כוח – שזה תמיד פוליטי.
בראונשטיין: מהי דעתך על הקשר שבין אמנות לפוליטיקה?
וכטל: זה טוב מאוד שיש אינטראקציה בין שני הנושאים הכל כך רחוקים האלה.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
וכטל: גיבורי העל הם חלק מההשראות שלי. גיבורי העל "קפצו" עליי. הם תמיד היו שם, ופתאום ראיתי אותם.
בראונשטיין: למה את מציירת?
וכטל: אני חושבת שזאת דרך שתמיד היה לי נוח להתבטא בה. המוח שלי כבר עובד ככה.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
וכטל: כרגע אני מרוצה מזה שאני מציגה בתערוכה של יעל פיבק-אילן. זה מתאים לי למימדים. אבל אם יתעקשו ב'מומה', אז אני מוכנה לבוא…
בראונשטיין: מיהו הצייר הבינלאומי האהוב עלייך?
וכטל: גרהרד ריכטר.
בראונשטיין: אילו שלושה צבעים היית בוחרת לקחת איתך לאי בודד?
וכטל: שחור – כי אני חייבת שחור, ירוק, ואולי גם לבן – כי לבן תמיד עוזר לי לערבב ולמתן.
בראונשטיין: ולסיום, מעיינה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית מעיינה וכטל בעוד 100 שנים מהיום?
וכטל: עם הדימוי של הארנבות – זה נראה לי משהו שיכול גם לשעשע – וגם לרגש.
דיו, חומר גלם יוצא דופן – אשר מרבית מאמני ישראל משום מה נמנעים ממנו ולא יוצרים איתו את אמנותם (אלא מעדיפים ליצור במרבית המקרים בצבעי שמן ומים) – הינו חומר הגלם האולטימטיבי, העיקרי, בו בחרה האמנית רחל רבינוביץ' ליצור את אמנותה – ובאמצעותו "להגיד את דבריה".
בעבודותיה הייחודיות מאין כמוהן גלומים מושאים רבים ומגוונים והדיו הופך אותם למשהו-של-מעבר, למשהו "אחר" מאוד – בעל חותם ברור הנושא בגאון את שמה של היוצרת.
זכיתי לראיין לאחרונה את רבינוביץ' בת ה-62 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1956), נשואה ואם לשלושה הגרה בקיבוץ דפנה, אשר את עבודותיה ניתן לראות באתרה: https://racherab.wixsite.com/racherab, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, רחל?
רחל רבינוביץ': קודם כל אני ציירת. פשוט ציירת. בעשורים האחרונים אני עובדת רק עם דיו.
בראונשטיין: מדוע רק עם דיו?
רבינוביץ': כי יש משהו בטכניקה הזאת, בשימוש הזה בדיו, שהוא מאוד חשוף, מאוד מיידי, וטהור. בשמן תמיד אפשר לשנות, לשפר ולשכלל, ודיו תמיד מפתיע. תמיד יש הפתעות כשעובדים עם דיו ואני אוהבת את זה.
בראונשטיין: מה פירוש המושג 'אמנות' עבורך?
רבינוביץ': אמנות מבחינתי זה מקום של חופש טוטאלי. הקיום שלי לא תלוי במכירת אמנות, אבל הוא תלוי באמנות. אני כל הזמן מציירת.
בראונשטיין: האם לדעתך האמנות שלך היא "אמנות נשית"?
רבינוביץ': היום הזהות הנשית שלי מאוד משמעותית בתהליך של היצירה שלי וזה בא לידי ביטוי מאוד בעבודות שלי.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
רבינוביץ': ההשראה שלי ליצירה היא כל דבר שמעורר בי התפעמות או אימה או שאט נפש. דברים שמפעילים אותי נפשית מעוררים בי השראה. גם המקום שבו אני חיה, קיבוץ דפנה, מעורר בי השראה – ובעיקר בעלי החיים שכאן מעוררים בי השראה רבה.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך – אם תרצי, הכי מכונן – והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
רבינוביץ': זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא זיכרון מחוק בעצם. הייתי בת חמש וחצי כשאבא שלי נהרג בתאונה וזה השאיר את חותמו על חיי לתמיד, אבל אני מודה: אני לא יודעת איך זה בא לידי ביטוי באמנות שלי.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
רבינוביץ': ב'מומה', מה?!
בראונשטיין: ולסיום, רחל, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית רחל רבינוביץ' בעוד 100 שנים מהיום?
רבינוביץ': כאמנית שלא מפחדת לגעת באמת שלה – גם אם היא לא אופנתית.
"אבי יצא לעוף", שירו של יחזקאל רחמים (אשר בעמוד 26) מתוך ספר שיריו "דיו מרחקים", מעיד על געגוע רב – ועל נפילות.
מצאתיו מלא עד גדותיו – על אף קוצרו – ורגיש, ומעורר רגשות רבים.
"דיו מרחקים" עשיר בטעם, עשיר בצליל, עשיר בריחו של מסע החיים.
מלבד הגעגוע, הוא מלא ברגשות עזים – שונים ומגוונים – ומכאן יופיו של ספר זה המכיל שירים מופלאים לרוב – שירים-לופתי לב ומעוררי מחשבה רבה.
כאשר קראתי את "דברים כאלה", שירה של רוני אלדד (עמוד 32) שבספר שירה הייחודי "יבוא", התאהבתי בסגנונה וב"דבר שלה" – שהוא לגמרי שלה.
לאלדד ישנו קול אחר מאוד בשירה העברית בת-ימינו: קול מודרני מאין כמוהו, צלול, קול-אמנית – ומכאן ייחודו הרב של ספר שירה רגיש, חזק וכה צבעוני זה.
חי תרבות 