אני זוכר את התחושה שהייתה בי – בלתי-אמצעית ובה בעת, כה מפעימה – כאשר ראיתי לראשונה את עבודותיה של האמנית יעל פיבק אילן.
משהו קוהרנטי מאוד היה בהן. משהו חי, בולט, "אחר" אשר שוזר בתוכו נדבכים חדשים לכלל המושג "אחרות".
הרב-שכבתיות שבעבודותיה אוצר בתוכו הן מחשבה, הן רגש, הן שאלות קיומיות-אמנותיות אודות מהות וחומר.
זכיתי לאחרונה לראיין את פיבק אילן, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יעל?
יעל פיבק אילן: האמנות שלי היא בדרך כלל משהו גדול, היא שילוב של האמנות האישית – היצורים שאני בונה, לבין אירוח של עוד אנשים בתוך חלל. ואז החלל משמיע את דברו ונוצר סוג של קסם שמי שנכנס אליו מתרגש ונפגש עם עצמו מחדש. משהו קורה לו.
בראונשטיין: מה פירוש המושג "אמנות" עבורך?
פיבק אילן: המושג אמנות עבורי הוא דרך חיים. הוא חיים שיש בהם מעבר. יותר. כי אחרת הקיום היומיומי יכול להפוך רק לתחזוק והישרדות. אז האמנות זה האקסטרה, זו בעצם הסיבה. עבורי אמנות היא כמו שנורקל של צוללן, שמבעדו אני נושמת חמצן לריאות שלי. היא כמו אהבה, תשוקה, שיש בה עוד מרכיבים – כמו חומר, צבע וחלל, ועוד אנשים אחרים שמעורבים בזה, ואז זה נותן לי עוצמה, עירנות, אנרגיה, זה הכל ביחד.
בראונשטיין: את גם אמנית וגם אוצרת. מה את "יותר"?
פיבק אילן: אני חושבת שאני יותר אוצרת מאשר אמנית. בעיקר בשנים האחרונות, כי האוצרות היא בומבסטית, היא גדולה, היא סוג של מגלומניה. באוצרות אני מנהיגה, מובילה אחריי לעבר יעד שבנוי סביב הרעיון שלי ומעורבים בזה עוד חברים. להקים תערוכה זה תהליך שיש בו בחירה וגם אפשרות הכלה, ואצלי היא תמיד אירוע שכולל בתוכו עוד אמנויות, כמו מחול, מוזיקה, פרפורמנס.
בראונשטיין: איך את מגדירה את התערוכות שאת אוצרת, או אם תרצי – מה את רוצה לעורר באנשים שבאים לתערוכות שאת אוצרת?
פיבק אילן: אני לא יכולה לברוח מזה שבתערוכות שלי יהיה אלמנט של התנגדות, של דווקא, נגד הזרם, דאדא, לבדוק את הקונבנציות, לעורר אנשים להתחיל לחשוב מחדש. להרגיש מחדש. לעשות לצופים סוג של ניעור, ריסטארט. וגם חשוב לי להתקרב לעוד קהלים, לא רק לאנשים שרגילים ללכת לגלריות שוב ושוב ולעקם את האף שמאלה וימינה במין התנשאות. הרבה יותר מרגש אותי כשאני רואה אנשים שלא ראו אמנות, כמו פועלים, או עובדים זרים או בני נוער נפגשים עם התערוכות שלי, לא אלה שתמיד באים, הקהל הקבוע. אולי כי נדמה לי שהזזתי למישהו חדש משהו, והם חושבים שוב על עצמם ומרגישים שלהיות בני אדם זה מהלך מורכב וכדאי לשים לב. להיות אוצרת זה להקים פרוייקט, תערוכה שדורשת מחשבה מדויקת מאוד, להפעיל אינטואיציות, להקשיב לדקויות, לשלב בין יצירות של אמנים שאני אוהבת ולייצר מהן משהו שהוא בהקשר של הרעיון שלי. היא להקים משהו שלם וגדול, לארח שם אנשים ולהראות להם את המציאות דרך נקודת המבט שלי. זה מאוד מרגש אותי.
בראונשטיין: אילו שלושה צבעים היית לוקחת איתך לאי בודד?
פיבק אילן: לאי בודד הייתי לוקחת את שלושת צבעי היסוד, צהוב, אדום, כחול, כי הם מנעד אין סופי. ואז הייתי משחקת איתם בין חושך לאור והיה נוצר לי עולם שלם של צבעים. קשה לי לוותר על משהו. אני אוהבת ורוצה הכל.
בראונשטיין: אילו אמנים מהווים השראה עבורך?
פיבק אילן: פיקאסו הוא השראה כי הוא עושה דברים שהם בין יופי וכיעור. הוא מרחיב את המנעד של מה זה יופי – ובעיקר כי הוא כל הזמן משתנה. כשהוא יודע משהו זה אף פעם לא מספיק לו. הוא רוצה עוד ועוד. אני אוהבת את הגישה הזו. לעזוב וללכת הלאה לדבר הבא. זה שומר על עירנות לאורך כל החיים מילדות עד המוות. כאוצרת, נעמי אביב היא ההשראה שלי. היא דיברה על התנגדות כסיבה לעשות אמנות. אני מזדהה עם זה. היא כתבה כל כך יפה. אני קוראת טקסטים שלה כדי לקבל השראה. אישה מיוחדת.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
פיבק אילן: אני רוצה להציג את הפרוייקטים שלי במוזיאונים ובגלריות הכי גדולים בעולם – כמו לדוגמה בגוגנהיים בניו יורק, או בטייט, אני רוצה להציג בלונדון, אני גם רוצה שישלמו לי עבור העבודה שלי כאוצרת, זה קרה לי עד עכשיו מעט מדי. אני מאמינה שכשאני אקבל כסף עבור זה וזמן, אני אגיע לעוד ועוד איכויות מיוחדות ונפלאות. גם בברלין אני רוצה להציג, מקום שבו צמח הנאציזם זה חשוב לי להציג שם – מופע יהודי של אישה שהיא דור שני לשואה. וגם אני רוצה כמובן שעכשיו ממש בקרוב, שמוזיאון תל אביב ישים לב אליי, ויארח אותי, שדורון רבינא בכבודו ובעצמו יגיע לפרוייקטים העצמאיים שלי ויראה איזה ריגוש. ואז יקציב לזה כסף, יממן פרוייקטים שלי בתוך העיר עצמה, שלוחות של המוזיאון במבנים נטושים, כי חשוב לדעתי שהמוזיאון העירוני ייקח חלק בפרוייקטים קהילתיים שאני מייצרת לקהל הרחב, לא רק לאליטה. המצב הנוכחי בו המוזיאון סוגר את הדלתות עבור מי שלא יכול לשלם דמי כניסה הוא לא נכון בעיניי. הגיע הזמן שיפתחו את הדלתות לכולם. ויעשו דברים שימשכו קהל. וגם שהמוזיאון ייצא מתוך עצמו וישלח זרועות לתוך האזורים בהם נמצא הקהל. שיעשו שילוב של מדיומים בתערוכה, שזו תהיה הפקה – כן, שיעשו מאמנות פסטיבל.
בראונשטיין: ולסיום, יעל, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יעל פיבק אילן בעוד 100 שנים מהיום?
פיבק אילן: חשוב לי שיזכרו שעד היום כל הפרוייקטים שאצרתי היו עצמאיים, במבנים להריסה, ששיפצתי על חשבוני, הכל כמעט היה בהתנדבות, אספתי איכשהו כספים מאנשים ופתחתי קופות השתלמות. אני מורה, מזה אני חיה. חייתי בגליל עד גיל 52, מאז שאני בתל אביב רק שלוש וחצי שנים, הקמתי ארבעה פרוייקטים גדולים מאוד שאירחו יותר מחמישים אמנים ותיקים וחדשים שגיליתי ושאני אוהבת. לתערוכות שלי תמיד יש אג'נדה, קונספט, הן סביב עניין חברתי כלשהו שבוער. למשל, התערוכה "על קידוש הגוף", ב-2016, הוצגה בתקופה של אלימות קשה כלפי נשים והיה גם פחד ברחוב בגלל אירועי דקירה, כנ"ל התערוכה "סימני קריעה", ב-2017, "פלירט no. 3", בה התייחסתי ליחסים בעידן שבו מוצאים אהבה ומין באמצעות אפליקציות, ועכשיו, התערוכה "וואו איזה אבסורד" התייחסה לסוגיית חופש הבחירה בכלל וחופש הביטוי באמנות, שנראה שהוא מאוים יותר ויותר. שום גוף לא תמך בזה כלכלית. לא עיריית תל אביב ולא קרנות או כדומה, רק חברת מכבי הסכימו לפנק אותנו בבירות. היו מבקרים רבים וחשיפה לעיתונות וערבי פתיחה עם מוסיקה ופרפורמנס, גירדנו כספים מכל מקום וגם קצת מהאמנים עצמם. כדי לפעול צריך משקיעים. זה לא יכול לצאת כל הזמן מהכיס הפרטי של אמנים, החברה שלנו צריכה את זה. זה חשוב. בימים אלה אני אוספת אנשים מכל תחומי האמנות להקמת עמותה לשמירת חופש הביטוי באמנות באמצעות עיסוק בעניינים חברתיים רלוונטים. יותר מדי אוצרים פוחדים להישמע פוליטיים ולהיות מעורבים. שומרים על דעה פושרת, מתעסקים בעניינים פרטיים, זה משעמם אותי. והמוזיאון נתון לתקציבי ממשלה אז גם שם נזהרים. אני רוצה שהעמותה תתחזק חלל שיציגו בו אמנות שלא זוכה לתמיכת הגופים, כדי שעוד אמנים יוכלו להציג, לא רק אלה שכבר יש להם חותמת מהקליקה הרגילה. שגדעון עפרת יבחין שקורה כאן משהו מעניין. אז כן, אני רוצה שיזכרו אותי כאחת שמוכנה לקחת סיכון.
חי תרבות 