חודש: דצמבר 2016

איתי זלאיט: אודות ניצוץ של אש באמנות, חופש ובחירה, אמנות אל מול פוליטיקה או: "אני לא יצור פוליטי. אני אמן."

ב-6 בדצמבר, 2016, נפל דבר בתל אביב.

איתי זלאיט, אמן אשר מגדיר מחדש את מושג האמנות המודרנית הבלתי-אמצעית באשר היא, הציג בכיכר רבין – אם תרצו, "כיכר העיר" – פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מה שהחל בשעות הבוקר המוקדמות (בסביבות 6 בבוקר, ליתר דיוק) כהנחת פסל בכיכר, משמע "מיצב", הפך ברבות השעות (בסביבות השעה 12 בצהריים של אותו היום הופל פסל זה על ידי עובר אורח אשר התנגד להצבתו) ל"מיצג".

עובדה זו בלבד מוכיחה את עוצמתו של אותו מיצב-מיצג חד-פעמי, את כוחה של האמנות להפעיל, לעורר, לגרות – ואף, לעתים, לתעתע.

זכיתי לראיין היום את יוצר פסל זה, האמן איתי זלאיט, אשר התגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, רהוט ומיטיב להסביר את עמדותיו ודעותיו מעוררות ההשראה והמחשבה.

זלאיט בן ה-37 נכון לכתיבת שורות אלו (נולד ב-21 באפריל, 1979), נשוי, אב לשניים וגר ברמת גן.

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו הערכית ופורצת הדרך באתרו: http://www.itayzalait.com.

והנה הדברים.

דורון בראונשטיין: מנין הגיע הרעיון לפסל מוזהב בדמותו של בנימין נתניהו ומנין הגיע הרעיון להציב אותו מכל המקומות דווקא בכיכר רבין?

איתי זלאיט: זה התחיל כמיצב, כפסל, ועם כל מה שקרה מסביבו במהלך שש השעות שהוא היה בכיכר רבין, הוא הפך למיצג. לא ידעתי לתכנן ממש לאן זה יתפתח. אתה יודע, אני בסטודיו שלי עכשיו ואני מסתכל על עבודה אחרת שלי: איקונה מוזהבת של גלעד שליט שעשיתי לפני שש שנים. לפני ששחררתי את העבודה הזאת, את האיקונה עם כל הסמלים הנוצריים הזאת, גלעד שליט שוחרר, ואז גנזתי את העבודה הזאת. גם העבודה של שליט וגם העבודה של ביבי באו מאותו מקום. הרעיון של הפסל של ביבי נוצר כי אני חי פה, אני רואה את מה שקורה פה וכאמן אני חוקר את נושא הבחירה והחופש כל הזמן. ישבתי בסטודיו שלי וחשבתי עד כמה שהחופש והבחירה הם חשובים, עד כמה שהם מפעילים אותי כאמן ועד כמה שהכל פה משתנה, ואז החלטתי ללכת עם האמת שלי עד הסוף, לא להתפשר. הרי עולם האמנות הוא במידה רבה דומם, למרות כל מה שקורה מסביב כל הזמן, אז חשבתי: למה אנחנו מחכים? להמשיך ולעשות עבודות אמנות יפות כדי שיום אחד, בעוד כמה שנים, יעשו רטרוספקטיבה על מה שהיה קיים פה בשנת 2016? אז היו כמה ערוצים כדי שאני אעשה משהו ואוציא מהבטן את מה שאני מרגיש וכולם ישמעו. אתה יודע, בחיי שמעתי הרבה פעמים 'לא', אבל כשסוגרים את הדלת, תמיד אפשר להיכנס דרך החלון.

בראונשטיין: כמה זמן הפסל היה כבר קיים לפני ש"הוצאת אותו לאוויר העולם"?

זלאיט: הפסל היה מוכן כבר שלושה חודשים וכמעט אף אחד לא ידע על קיומו. חיכיתי לרגע הנכון. ואז, הודעתי לכמה צלמים, חברים, גם לאבא שלי, שזה קורה, הם באו איתי, העמסנו את הפסל על עגלה ועשינו את זה. הכל היה מדויק.

בראונשטיין: זה היה חוקי?

זלאיט: תמיד אפשר לשחק קצת עם החוק, למתוח אותו. החוק היבש נתון לפרשנויות.

בראונשטיין: מה הרגשת באותו יום? הלב דפק? פחדת?

זלאיט: אתה יודע, כשבעטו בפסל – אני חייכתי. כל הנקודות אז התחברו, נסגר איזה מעגל, זה היה כמו… הרפייה. כי הרי הנחתי את הפסל שם וזהו. הוא יצא מהסטודיו, ומהרגע הזה – הוא בעצם שייך לכולם. גם אם אוהבים וגם אם לא. בסך הכל, אני רציתי ללכת כמה שיותר לכיוון האמנות ולא לכיוון הפוליטיקה. אני לא יצור פוליטי. אני אמן. חלק אוהבים לעמוד מול דמות המנהיג וחלק לא, אבל התגובות גרמו לאנשים לחשוב, וזה מה שחשוב.

בראונשטיין: אילו תגובות קיבלת?

זלאיט: זה נגע בכל כך הרבה רבדים… מישהי אמרה שהיא שונאת את הפסל, שהוא גרם לה לבכות. מישהי אחרת שפיסלה בעבר והפסיקה, אמרה שהפסל גרם לה לחזור לפסל.

בראונשטיין: מהי התגובה הכי מרגשת שקיבלת? הכי עוצמתית בעיניך?

זלאיט: כשניצולת שואה, בת 90, הגיבה בהתרגשות.

בראונשטיין: מדוע בחרת לצבוע את הפסל בזהב?

זלאיט: היה ברור לי שהפסל יהיה בזהב כמו שהיה ברור לי שהוא יוצב בכיכר רבין. כשהשמש מאירה שם, ידעתי שהיא תאיר גם את הפסל, וזה יצר איזו הילה.

בראונשטיין: מהי דעתך האישית על ביבי?

זלאיט: אני חושב שהתשובה לזה בתוך הפסל. גם אם זה היה בוז'י, והוא היה מי שעומד בראש ההצגה הזאת, אז הוא היה הסמל. ביבי מסמל את מה שקורה פה עכשיו כי הוא אחראי.

בראונשטיין: בשנת 2008, בזמן הבחירות בארצות הברית, יצרתי חולצה עם הכיתוב הפרובוקטיבי משהו "?who killed obama", אותה הצגתי בחנות-גלריה שהיתה לי, "Apollo Braun" שמה, בניו יורק. זה עורר מהומה. מהי דעתך על כך?

זלאיט: הכל, מן הסתם, קשור בקונטקסט של זמן ומקום. עצם זה שהגיבו לעבודה שלך וזה הפעיל – זה חשוב. כל קול של אמן צריך להישמע. אבל בהקשר של האמנות שלי, היה לי חשוב לעורר, אבל לא בצורה שתעורר אנטגוניזם פשטני.

בראונשטיין: האם לדעתך ראוי שיהיה גבול באמנות?

זלאיט: זאת שאלה קשה. יש איזשהו גבול והוא תלוי-מקום.

בראונשטיין: מהו השלב הבא שלך כאמן?

זלאיט: יש לי כמה כיוונים מעניינים. אני בעיקר רוצה לדבר עם העולם. הכיוון הוא אנחנו והעולם.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלך ועד כמה הוא משפיע על עבודתך היום?

זלאיט: וואו. זיכרון ילדות… יש מוטיב של אש שחוזר. שרפתי הרבה דברים בחיים שלי. בכל מיני תקופות בחיים שלי התחברתי לאש.

בראונשטיין: ולסיום, איתי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את איתי זלאיט האמן בעוד מאה שנים מהיום?

זלאיט: בסופו של דבר, בעיקר בנגיעה שבין הלב שלי לבין הלב של אנשים שרואים את העבודות שלי.

 

 

 

מודעות פרסומת

נדב פרישמן: "כשעושים כל דבר שהוא לא דומה למשהו אחר זה נורא כיף" או: "רשות הדיבוב" בערוץ הראשון: רגע קומי, אוונגרדי וחתרני מכונן בתולדות תרבות הטלוויזיה הישראלית

לפני כשבוע צפיתי לראשונה ב"רשות הדיבוב", תכנית טלוויזיה מצחיקה, חכמה – שלא לומר מבריקה – מאין כמוה, המשודרת מדי לילה ב-11 בערוץ הראשון.

זוהי תכנית המנצלת לטובה את הארכיון העשיר של ערוץ זה ומדבבת כרצון יוצריה את התכניות השונות אשר שודרו בערוץ במשך השנים – תכניות שכה רבים מאיתנו גדלנו על ברכיהן (בין היתר, "פופוליטיקה" ו"להיט בראש").

זכיתי לראיין היום את נדב פרישמן, מיוצרי התכנית.

פרישמן בן ה-40 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1976), גילה תשוקה רבה הן לתכנית ספציפית זו והן לעשייה טלוויזיונית וקומית באשר היא, והנה הדברים.

דורון בראונשטיין: "מהיכן הגיע הרעיון לתכנית הכל כך מצחיקה הזאת?"

נדב פרישמן: "אני מגיע לקומדיה מערוץ ביפ. "רשות הדיבוב" זו תכנית שמגיעה מאיזורים חתרניים, היא מאוד אנטי-תזה למה שקורה היום בטלוויזיה, מאוד אוונגרדית. בזמנו הייתי העורך הראשי של התכנית "רד ודביר", ככה שכשעושים כל דבר שהוא לא דומה למשהו אחר זה נורא כיף. לערוץ הראשון יש ארכיון עצום שמתאר את נוף ילדותנו ובקצה הם החליטו לעשות תכנית שמיוחדת לדיבוב ומשם הם הגיעו ל"דיבוב מצחיק", שאלו שני אחים שעושים דברים מצחיקים בפייסבוק. התכנית הזאת בעצם מתבססת על הארכיון של הערוץ הראשון ועל הכישרון של האחים האלה, שאגב, הם לא רוצים להזדהות בשם האמיתי שלהם."

בראונשטיין: "אילו תגובות קיבלת על התכנית?"

פרישמן: "מה שמעניין זה שדווקא אנשים בברנז'ה מאוד אוהבים את זה. זה מאוד מפתיע. החיבור הזה של לקחת תכנית כמו "פופוליטיקה" ולשים עליה דיבוב כזה, של נונסנס, זה עובד."

בראונשטיין: "מהו השלב הבא שלך כיוצר?"

פרישמן: "הרשת פותחת עולמות, יש שם חופש. היום הרשת היא חלק מהרגלי הצריכה."

בראונשטיין: "אתה עובד על משהו ספציפי בימים אלו?"

פרישמן: "תמיד אני עובד על משהו. כרגע אני עובד על תכנית מערכונים שתעלה בעוד כחצי שנה."

בראונשטיין: "מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

פרישמן: "אני לא מכיר אותה. אני חושב שיש לה הרבה דברים טובים והרבה דברים רעים. עצם זה שהיא עושה בלגן – זה טוב. בשורה התחתונה, היא מגדילה את התקציבים ומדברים על תרבות ויצירה וזה דבר טוב."

בראונשטיין: "אפרורו אוונגרד וחתרני, מהי דעתך על האמנית שהציגה לאחרונה במסדרונות 'בצלאל' את העבודה אודות ביבי?"

פרישמן: "להציג זה תמיד טוב. אין פה איזה תחכום בעבודה הזאת שלה, אבל מי שרוצה לעצבן – אז אני כבר קצת בעדו."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לצפות באדיקות – ממש כמוני – ב"רשות הדיבוב" המופלאה, מדי לילה ב-11 בערוץ הראשון.

היא ללא ספק תספק לכם אתנחתא קומית אמיתית מן היום הארוך שלכם.

בנוסף, אני ממליץ לכם לעקוב אחר עבודתו הברוכה של נדב פרישמן, ללא ספק, יוצר חשוב, אמיתי ופורץ דרך.

 

 

"בצאת הכוכבים" מאת זלי גורביץ': כמה רוח, כמה יופי, כמה מהות או: ספר השירה העמוק והמהותי ביותר שראה אור ב-2016

מודה ומתוודה: מעולם לא שמעתי אודות זלי גורביץ' לפני קריאת ספרו היפהפה "בצאת הכוכבים" אשר ראה אור לאחרונה.

עם קריאת הספר, מצאתי עצמי נפעם שוב ושוב, אם תרצו, "נלקח" אל תוך עולמו העשיר, עולם המהות, של משורר זה.

כתיבתו הינה כה מקורית, כה "אחרת", בעלת קול פנימי, רוחני, עשיר מאוד, עד כדי כך שלנסות ולתאר את כתיבתו במילים יעשה לה עוול, יהפוך אותה בעל כורחה לצרה, למוקטנת.

הדרך היחידה להבין, לראות ולהנכיח אותה היא אך ורק על ידי קריאתה.

שיריו מובנים (מלשון מבנה) בצורה שונה מכל שירה שקראתי לפני ספר זה. העומקים הינם רבים וייחודיים מאין כמותם. משהו – בלתי ניתן לתיאור – כמו לפת אותי לחזור על שורות, על משפטים, ואז להגות בהם, שוב ושוב – ושוב.

זהו ספר חשוב, משמעותי, ומעל הכל – מהותי מאוד.

חשתי בעת קריאתו מן רוחניות בלתי מוסברת הנובעת מחלק מהשירים. משהו כמו השתקף מהם בצבעים של מעלה, משהו בהם כמו העלה את רוחי לספירות אחרות.

היות ו-2016 עומדת להגיע אל קצה בעוד מספר ימים, אני יכול להכריז בוודאות: מכל ספרי השירה הרבים שקראתי בשנה זו, "בצאת הכוכבים" של זלי גורביץ' הוא ספר השירה העמוק והמהותי ביותר שקראתי השנה.

אנא, קנו אותו וקראו בו יום וליל.

אני משוכנע שהוא יגרום לכם – בדיוק כפי שהוא גרם לי – לחוש את הדברים, להבין אותם, להכילם ולראותם – בדרך אחרת לחלוטין מכפי שחשבתם לפני שקראתם-הגיתם בשירה ייחודית זו.

אורית אקטע-הילדסהיים: אודות העצמה נשית, השראה אמנותית והחיים כמסע או: "בשבילי אמנות זה קודם כל חבל הצלה."

עבודותיה של אורית אקטע-הילדסהיים הינן יוצאות דופן במהותן.

הן אינן רק מרובות בשכבות של צבע, אלא בשכבות על גבי שכבות של מחשבה, של חשיבה ושל עוצמה.

מזה זמן רב שאני עוקב אחר יצירתה, ובכל פעם מחדש נפעם מהכישרון ומן היכולת ליצור משהו כה אחר, כה משמעותי, כה מעצים.

אקטע-הילדסהיים הינה בת 46 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1970), נשואה (בשנית), אם לשלושה וגרה בתל אביב.

זכיתי לראיין אותה לאחרונה, והנה הדברים.

"איך את מגדירה את הסגנון שלך, אורית?"

"ריאליסטי פיגורטיבי."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"וואו. בשבילי אמנות זה קודם כל חבל הצלה. אם לא היה לי את זה, אז אני לא יודעת מה היה קורה. אמנות זאת דרך חיים, זה חלק מהנשימה שלי. אני למעשה כל הזמן יוצרת, אפילו… להכין עוגיות זה בשבילי יצירה. אני אוטודידקטית, כך שכל דבר שאני רואה בחיים, אני מלמדת את עצמי ועושה."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן החוויות שאני עוברת. החיים הם ההשראה שלי."

"איך את בוחרת את מושאי הציור שלך?"

"אני מספרת את מסע החיים שלי בציורים שלי. אני עובדת בסדרות ושם אני מפרקת את כל הכעסים והחוויות. עברתי הטרדה מינית בגיל 12 ואני עוסקת בזה ביצירה שלי. יש בעבודות שלי סתירות. למשל, בסדרה אחת שיצרתי, חלק מהדמויות נשארות בתוך תיבה וחלק מנסות לפרוץ את התיבה. כל סידרה יכולה לקחת לי שנה או שנה וחצי."

"את יכולה לתאר לי את דרך העבודה שלך?"

"בציור אני חייבת לעבוד עבודה מאוד קשה, עבודה סיזיפית. טכניקת העבודה הזאת, של עבודה בהרבה שכבות על כל ציור, לא נבחרה סתם כך, אלא היא נעשית כדרך של הלקאה עצמית, עד שאני מוציאה את זה, עד שאני מרגישה ניקיון. אני מציירת כדי להעביר את מה שאני מרגישה ללא רעשים, באופן מתומצת, מונוכרומטי."

"האם למדת אמנות באופן מסודר?"

"למדתי אמנות בקורס בוקר אצל מאיר נטיף. למדתי ב"בית התרבות" ברחובות. הם נתנו לי מקום ואני מצדיעה להם על כך. היה לי מאוד חשוב להשאיר לי את הבקרים כדי שאוכל לצייר. הנישואים הראשונים שלי היו קשים מאוד, מצאתי את עצמי בסופם כמפרנסת יחידה לשלושה ילדים וזה לא היה פשוט. ניקיתי מדרגות, גיהצתי לאנשים בגדים ועשיתי הכל כדי להשאיר לי את הבקרים כדי שאוכל לצייר בהם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשאיר את האמנות."

"מהו המסר שלך לפרחי אמנות, לסטודנטים לאמנות ולציירים בתחילת דרכם?"

"לא לוותר, להאמין בעצמך, לא להתפשר ותמיד ללכת בדרך שלך."

"מיהם הציירים הישראליים האהובים עלייך?"

"דוד ניפו, ערן רשף, רן טננבאום."

והבינלאומיים?"

"ג'קומטי, רותקו."

"ולסיום, אורית, איך היית רוצה שיזכרו את האמנית אורית אקטע-הילדסהיים בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני רוצה שכבר היום יילכו לתערוכות שלי, שיקראו עליי. אני רוצה להשאיר איזה חותם בחיים האלה. אחרי כל מה שעברתי, זה גם מסר להרבה נשים."

 

*

 

אני ממליץ לכם בכל פה לבקר באתר היפה של אקטע-הילדסהיים: http://www.orit-akta.com ולעקוב אחר יצירתה הברוכה, מרובת השכבות, יוצאת הדופן.

ביצירתה – הכה מעצימה.

 

 

 

 

 

ילנה קוטליארקר: "בציור אני עושה את העולם שלי, את השפה שלי."

זכיתי לראיין לאחרונה את הציירת הייחודית ילנה קוטליארקר.

קוטליארקר נולדה ב-1969 בקייב אשר באוקראינה, עלתה לארץ ב-1997, היא נשואה, אם לשניים וגרה בקריית אונו.

את עבודותיה היפות ניתן לראות באתר שלה: www.elenakotliarker.com

והנה הדברים:

"איך את מגדירה את הסגנון שלך, ילנה?"

"מהשמיים. הכל מהשמיים. כמו שאתה כותב, כמו שמוזיקאי עושה מוזיקה טובה, כמו שמישהו עושה אוכל טעים. איך הוא יכול להסביר איך הוא עושה את זה או מה בדיוק הסגנון שלו? סגנון זה משהו שיש לך. אפשר ללמוד את זה, אבל בסוף, זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה."

"מהן ההשראות שלך?"

"אני אוהבת דברים עתיקים שיש במוזיאונים. אני אוהבת גם את פיקאסו ואת הפסלים האפריקאיים שלו."

"האם לדעתך יותר קשה לציירים-עולים חדשים מאשר לציירים ילידי הארץ?"

"כשאתה כותב אז אתה כותב הרי בהתחלה עשרה עמודים, אחר כך מאה עמודים ואחר כך אלף עמודים. זה תהליך. בכל דבר יש תהליך שהוא קשה בהתחלה ואחר כך נהיה יותר קל. בן אדם הוא כמו צמח, גדל לאט לאט. ובתקופה שאמן גדל, הוא לומד להסתדר, כי יש אנרגיה, יש אקשן ויש תקווה. זאת תקופה קשה – אבל יש בה יופי."

"למה את בעצם מציירת?"

"יש משהו בפנים שעושה קוצים כשאני לא מציירת. בציור אני עושה את העולם שלי, את השפה שלי."

"האם לדעתך יש הבדל בין אמנות שאישה עושה לבין אמנות שגבר עושה? האם לדעתך קיים דבר כזה 'אמנות נשית'?"

"כן. יש הבדל. כי יש הבדל בין גבר ואישה. אמנות תלויה באנרגיות."

"את מאמינה באנרגיות באמנות?"

"אני מאמינה באנרגיות בחיים. אנחנו חומר של אנרגיה."

"ולסיום, ילנה, איך היית רוצה להיזכר כציירת בעוד מאה שנים מהיום?"

"אני לא יודעת מה יהיה בעוד מאה שנים מהיום. הכל זה משמיים. בעוד מאה שנים יהיה פורמט אחר של חיים. ולדעתי, מה שאני עשיתי ועשיתי טוב, יהיה קיים גם בעוד אלף שנים. בדברים טובים, באמנות טובה, בשירה טובה ובסיפורים טובים – אין זמן."