ב-6 בדצמבר, 2016, נפל דבר בתל אביב.
איתי זלאיט, אמן אשר מגדיר מחדש את מושג האמנות המודרנית הבלתי-אמצעית באשר היא, הציג בכיכר רבין – אם תרצו, "כיכר העיר" – פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מה שהחל בשעות הבוקר המוקדמות (בסביבות 6 בבוקר, ליתר דיוק) כהנחת פסל בכיכר, משמע "מיצב", הפך ברבות השעות (בסביבות השעה 12 בצהריים של אותו היום הופל פסל זה על ידי עובר אורח אשר התנגד להצבתו) ל"מיצג".
עובדה זו בלבד מוכיחה את עוצמתו של אותו מיצב-מיצג חד-פעמי, את כוחה של האמנות להפעיל, לעורר, לגרות – ואף, לעתים, לתעתע.
זכיתי לראיין היום את יוצר פסל זה, האמן איתי זלאיט, אשר התגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, רהוט ומיטיב להסביר את עמדותיו ודעותיו מעוררות ההשראה והמחשבה.
זלאיט בן ה-37 נכון לכתיבת שורות אלו (נולד ב-21 באפריל, 1979), נשוי, אב לשניים וגר ברמת גן.
אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו הערכית ופורצת הדרך באתרו: http://www.itayzalait.com.
והנה הדברים.
דורון בראונשטיין: מנין הגיע הרעיון לפסל מוזהב בדמותו של בנימין נתניהו ומנין הגיע הרעיון להציב אותו מכל המקומות דווקא בכיכר רבין?
איתי זלאיט: זה התחיל כמיצב, כפסל, ועם כל מה שקרה מסביבו במהלך שש השעות שהוא היה בכיכר רבין, הוא הפך למיצג. לא ידעתי לתכנן ממש לאן זה יתפתח. אתה יודע, אני בסטודיו שלי עכשיו ואני מסתכל על עבודה אחרת שלי: איקונה מוזהבת של גלעד שליט שעשיתי לפני שש שנים. לפני ששחררתי את העבודה הזאת, את האיקונה עם כל הסמלים הנוצריים הזאת, גלעד שליט שוחרר, ואז גנזתי את העבודה הזאת. גם העבודה של שליט וגם העבודה של ביבי באו מאותו מקום. הרעיון של הפסל של ביבי נוצר כי אני חי פה, אני רואה את מה שקורה פה וכאמן אני חוקר את נושא הבחירה והחופש כל הזמן. ישבתי בסטודיו שלי וחשבתי עד כמה שהחופש והבחירה הם חשובים, עד כמה שהם מפעילים אותי כאמן ועד כמה שהכל פה משתנה, ואז החלטתי ללכת עם האמת שלי עד הסוף, לא להתפשר. הרי עולם האמנות הוא במידה רבה דומם, למרות כל מה שקורה מסביב כל הזמן, אז חשבתי: למה אנחנו מחכים? להמשיך ולעשות עבודות אמנות יפות כדי שיום אחד, בעוד כמה שנים, יעשו רטרוספקטיבה על מה שהיה קיים פה בשנת 2016? אז היו כמה ערוצים כדי שאני אעשה משהו ואוציא מהבטן את מה שאני מרגיש וכולם ישמעו. אתה יודע, בחיי שמעתי הרבה פעמים 'לא', אבל כשסוגרים את הדלת, תמיד אפשר להיכנס דרך החלון.
בראונשטיין: כמה זמן הפסל היה כבר קיים לפני ש"הוצאת אותו לאוויר העולם"?
זלאיט: הפסל היה מוכן כבר שלושה חודשים וכמעט אף אחד לא ידע על קיומו. חיכיתי לרגע הנכון. ואז, הודעתי לכמה צלמים, חברים, גם לאבא שלי, שזה קורה, הם באו איתי, העמסנו את הפסל על עגלה ועשינו את זה. הכל היה מדויק.
בראונשטיין: זה היה חוקי?
זלאיט: תמיד אפשר לשחק קצת עם החוק, למתוח אותו. החוק היבש נתון לפרשנויות.
בראונשטיין: מה הרגשת באותו יום? הלב דפק? פחדת?
זלאיט: אתה יודע, כשבעטו בפסל – אני חייכתי. כל הנקודות אז התחברו, נסגר איזה מעגל, זה היה כמו… הרפייה. כי הרי הנחתי את הפסל שם וזהו. הוא יצא מהסטודיו, ומהרגע הזה – הוא בעצם שייך לכולם. גם אם אוהבים וגם אם לא. בסך הכל, אני רציתי ללכת כמה שיותר לכיוון האמנות ולא לכיוון הפוליטיקה. אני לא יצור פוליטי. אני אמן. חלק אוהבים לעמוד מול דמות המנהיג וחלק לא, אבל התגובות גרמו לאנשים לחשוב, וזה מה שחשוב.
בראונשטיין: אילו תגובות קיבלת?
זלאיט: זה נגע בכל כך הרבה רבדים… מישהי אמרה שהיא שונאת את הפסל, שהוא גרם לה לבכות. מישהי אחרת שפיסלה בעבר והפסיקה, אמרה שהפסל גרם לה לחזור לפסל.
בראונשטיין: מהי התגובה הכי מרגשת שקיבלת? הכי עוצמתית בעיניך?
זלאיט: כשניצולת שואה, בת 90, הגיבה בהתרגשות.
בראונשטיין: מדוע בחרת לצבוע את הפסל בזהב?
זלאיט: היה ברור לי שהפסל יהיה בזהב כמו שהיה ברור לי שהוא יוצב בכיכר רבין. כשהשמש מאירה שם, ידעתי שהיא תאיר גם את הפסל, וזה יצר איזו הילה.
בראונשטיין: מהי דעתך האישית על ביבי?
זלאיט: אני חושב שהתשובה לזה בתוך הפסל. גם אם זה היה בוז'י, והוא היה מי שעומד בראש ההצגה הזאת, אז הוא היה הסמל. ביבי מסמל את מה שקורה פה עכשיו כי הוא אחראי.
בראונשטיין: בשנת 2008, בזמן הבחירות בארצות הברית, יצרתי חולצה עם הכיתוב הפרובוקטיבי משהו "?who killed obama", אותה הצגתי בחנות-גלריה שהיתה לי, "Apollo Braun" שמה, בניו יורק. זה עורר מהומה. מהי דעתך על כך?
זלאיט: הכל, מן הסתם, קשור בקונטקסט של זמן ומקום. עצם זה שהגיבו לעבודה שלך וזה הפעיל – זה חשוב. כל קול של אמן צריך להישמע. אבל בהקשר של האמנות שלי, היה לי חשוב לעורר, אבל לא בצורה שתעורר אנטגוניזם פשטני.
בראונשטיין: האם לדעתך ראוי שיהיה גבול באמנות?
זלאיט: זאת שאלה קשה. יש איזשהו גבול והוא תלוי-מקום.
בראונשטיין: מהו השלב הבא שלך כאמן?
זלאיט: יש לי כמה כיוונים מעניינים. אני בעיקר רוצה לדבר עם העולם. הכיוון הוא אנחנו והעולם.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלך ועד כמה הוא משפיע על עבודתך היום?
זלאיט: וואו. זיכרון ילדות… יש מוטיב של אש שחוזר. שרפתי הרבה דברים בחיים שלי. בכל מיני תקופות בחיים שלי התחברתי לאש.
בראונשטיין: ולסיום, איתי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את איתי זלאיט האמן בעוד מאה שנים מהיום?
זלאיט: בסופו של דבר, בעיקר בנגיעה שבין הלב שלי לבין הלב של אנשים שרואים את העבודות שלי.
חי תרבות 