חודש: מאי 2021

לילי פישר: "אמנות עבורי זו נשימה."

במאי 2021 הציגה לילי פישר תערוכת יחיד יוצאת דופן בגלריה נולובז (זבולון 19, תל אביב), "קרעי סיפורים", שמה.

בתערוכה הציגה פישר עבודות שנוצרו מציורים ישנים שלה. משמע: היא גזרה הלכה למעשה את עבודותיה המוקדמות ויצרה מהן את אלו החדשות.

היות וזהו תהליך עבודה-יצירה שמעולם לא נחשפתי אליו, בחרתי לראיין את פישר אודות סגנון יצירתה הייחודי הזה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי מה עומד מאחורי תערוכתך הנוכחית, "קרעי סיפורים".

לילי פישר: בתערוכה מוצגות עבודות שיצרתי בשנה האחרונה, עבודות קולאז' או בסגנון קולאז'יסטי.

זה התחיל בסגר הקורונה הראשון עם עבודות נייר ישנות שלעולם לא הוצגו. בהסתכלות על העבודות הרגשתי שחלקים מהן עדיין אהובים עליי וחלקים אחרים כבר לא. בהחלטה אינטואיטיבית התחלתי לקרוע חלק מהעבודה שרציתי לשמר ומהחלק הזה התחלתי עבודה חדשה, כשסביב הדימוי הנבחר בניתי קומפוזיציה בעזרת קרעים של עבודות נוספות.

התהליך יצר קולאז'ים עשירים אשר כללו קרעי נייר בטכניקות מגוונות של רישום בעיפרון, פחם, חלקי תחריטים, מונוטייפ, ציאנוטייפ, לינוקט, דיו, צבעי מים, צבעי שמן ואקריליק.

הקריעה וההרכבה מחדש של העבודות נעשתה בהנאה חגיגית, אך בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה לנסות לגדול בפורמט ואז התחלתי לבנות על פי אותם עקרונות קולאז'ים מתוך עשרות עבודות קודמות המגולגלות על קנבסים. כעת, במקום לקרוע ניירות, גזרתי את הציורים על הבדים.

בראונשטיין: איך הייתה ההרגשה לגזור ציורים ישנים שלך?

פישר: חלק מהאנשים ששמעו על תהליך העבודה נחרדו לשמוע על "הרס" העבודות הקודמות שלי. אני לעומת זאת לא חשתי שאני הורסת. בתהליך של דקונסטרוקציה ובנייה מחדש פניתי להציל עבודות מאבדון. הצלתי אותן מלהמשיך להיות מאוחסנות או מגולגלות מבלי שעין שזפה אותן.

אולי כל העניין קשור גם לשמירה על דברים, אי יכולת להיפרד, צורך בניצול והצלה של מה שכבר יש לי, וזה אף פעם לא מעט. אני תמיד מזהה בעבודות שלי ריבוי ועומס.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פישר: ההשראה שלי נסמכת על קרעי סיפורים וזיכרונות. הבית, המשפחה, המקום, העיסוק – כולם הם טריגרים לגיטימיים לפרצי היצירה, כמו גם חלומות ורגשות. מבחינה ויזואלית אני מושפעת מאמנים רבים: גויה, שאגאל, פרידה קאלו, דיאגו ריברה, קירשנר, מונק.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

פישר: השמיים הם הגבול.

בראונשטיין: האם המקום שבו נולדת, ארגנטינה, משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך?

פישר: לדעתי כן. בצבעוניות, בנופים.

בראונשטיין: האם לדעתך ישנו דבר כזה, 'אמנות נשית'?

פישר: אמנות נשית מגיעה מתוך מקורות אחרים מהמקורות הגבריים. זו אמנות שנלחמת על נוכחות.

בראונשטיין: ולסיום, לילי, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פישר: אמנות עבורי זו נשימה.

"בדק בית" מאת עינת לביאד: מסוגנן, אקזיסטנציאליסטי, נוגה

כתיבתה של עינת לביאד, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריה "בדק בית" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", יפה ומרגשת.

ישנו משהו מסוגנן מאוד ונוגה בשפתה והיא בונה לה הווה משל עצמה בשיריה.

לביאד לוקחת לרוב רגעים מזוטות הקיום ובונה מהם עולמות שלמים, רגישים מאוד, מניפתיים ומלנכוליים ובדרכה הופכת אותם לכמו-אקזיסטנציאליסטיים, ובכך, בין היתר, גדולתה כמשוררת.

"אני כמו אפרסק" מאת נעם פרידמן: מקורי מאוד, משובב נפש

"בינתיים אתה שוכב", שירה היפהפה של נעם פרידמן אשר בעמוד 26 בספר שיריה "אני כמו אפרסק" (הוצאת "קתרזיס") הזכיר לי במשהו מיצירתה של יונה וולך האיקונית.

זהו שיר מקורי מאוד ומעמיק – כמו כל שיריה של פרידמן – ומשובב נפש, בדרכו הייחודית.

שפתה הלירית מצטיינת במוטיבים אמביוולנטיים וכל הספר גרם לי לרצות לקרוא עוד מיצירתה של משוררת זו.

"את יכולה תמיד להעיר אותי" מאת חוה שחם: עשיר בקולות, בצבעים וברגש

"הכי טוב בבית", שירה המרגש של חוה שחם (עמודים: 56-57) בספר שיריה החדש "את יכולה תמיד להעיר אותי", עשיר בקולות, בצבעים וברגש – ומייצג בדיוק עז מבע את הספר כולו – על הלך הרוח וסגנונו הייחודי.

קולה של שחם מלא חוכמה, דימויים וקומפוזיציות, והוא רגיש מאוד, מסוגנן ויפהפה.

וובעלם טזזו מקונן: יוצרת-אקטיביסטית חשובה מאין כמוה, רגישה ורב-רבדית

לדידי, וובעלם טזזו מקונן היא מובילה חברתית ואף, בדרכה – אם תרצה בכך, אם לאו – אקטיביסטית-של-ספרות.

ספריה "מלות הקסם של רועי" ו"מסע" עוסקים בנרטיב הקיומי החשוב ביותר, והוא: אהבה.

ניכר שהסופרת מלאה באור של אהבה ודרך ספריה – מושאיה וסגנונה – היא מעבירה אור עז זה לקוראיה – ולעולם.

אני ממליץ בכל פה לרכוש את ספריה היפים והחשובים של טזזו מקונן ובכך להעשיר הן את רוחכם, הן את המגוון האתנוגרפי-סוציולוגי-ספרותי של ספרייתכם.

"ענפי התודעה" מאת שושנה ויג: עוצמתי, מדויק, מעמיק אל תוך הנפש

"אפס", שירה העוצמתי של שושנה ויג (עמוד 82) שבספר שיריה "ענפי התודעה", מעמיק אל תוך הנפש.

מלנכוליות רכה עוטפת את מילות שיר זה והדיוק שבו (אשר מורכב, אגב, משמונה שורות בלבד) מעיד על כישרונה הנפילי של ויג.

לדידי, "ענפי התודעה" הוא ספר השירה היפה ביותר שראה אור בשנת 2021 (לפחות עד כה) ולו בזכות הקומפוזיציה שבו, הריתמיות והכניסה אל תוך תוכי הנפש של בוראתו.

"עמוד נוח" מאת אלפרד כהן: רב-רבדי, חודר כאגרוף ללב

שפע של עושר וגיוון עולים מספר השירה הרגיש והעוצמתי של אלפרד כהן, "עמוד נוח", אשר ראה אור בימים אלו בהוצאת "קתרזיס".

שיריו רב-רבדיים, חודרים כאגרוף ללב הקורא (ראה השיר "ניסים", אשר בעמוד 39) ומפעימים בשלל הרגשות והקולות העולים מתוכם במורכבות צורנית מרהיבה.

"המגביהי" מאת יוסף אוחנה: אחד מן הספרים הרוחניים החשובים ביותר שראו אור בישראל לדורותיה

"המגביהי", ספרו של יוסף אוחנה אשר ראה אור בימים אלו, הפעים אותי בתובנותיו המעמיקות לאין שיעור.

אוחנה חושף חידושים רבים מספור בספרו אודות הקיום האנושי, המיינד וההתמודדות עם החיים – על כל מה שהם – ובדרכו, הספר מזמין ובה בעת, כמו "שואב" את הקורא אל תוכו ביופיו ובהקשרים – הן הרוחניים, הן הארציים – שבו.

לדידי, זהו אחד מן הספרים הרוחניים הטובים – והחשובים – ביותר שראו אור בישראל לדורותיה, ואני ממליץ לקרוא ולהתעמק בו – בכל לבי.