שלומית גולדפינגר: "התכונות של החומר איתו אני עובדת מעמתות אותי עם גבולות."

לאחרונה נכחתי בתערוכה "צל צלו" של האמנית שלומית גולדפינגר המוצגת בימים אלו (בין ה-6.2.20 ועד ה-29.2.20) בגלריית "מקום לאמנות" (שביל המרץ 6, תל אביב).

משהו ביצירתה היפה, הפואטית-מעמיקה של גולדפינגר, כמו שאב אותי אל תוך עולמה והדהד בי ימים רבים לאחר ביקורי בתערוכתה.

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב של התערוכה, שלומית?

שלומית גולדפינגר: מה שהניע את פיתוח התערוכה הוא העיסוק בזיכרון והכמיהה שלי לפוגג את הערפל מזיכרונות הילדות שלי. תוך כדי הניסיון לחדד ולהחיות את הזיכרון, ביטאתי גם את אוזלת היד והכישלון הצפוי מראש של התהליך. הביטוי "צל צלו" נלקח ממכתב ישן שכתב לי אבי ז"ל. שפת העבר הפיוטית בה השתמש וכתב ידו המסורבל היוו השראה לתערוכה.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גולדפינגר: קשה לי להגדיר אותה, אני מרגישה שהיא עוזרת לי בעיקר להגדיר אותי…
מה שכן, שמתי לב, שבחירת החומרים היא בחירה מכרעת עבורי, כזאת המניעה ומשפיעה על תהליך העבודה כולו. כיוון שנושא הזמן ותפישתו הוא עיסוק מרכזי עבורי, תהליכי העבודה שלי הם ממושכים וכוללים מלאכות יד או תהליכי עבודה רפטטיביים הגורמים לעבודות להתהוות באופן רבדי, שכבתי ולאו דווקא אימפולסיבי או קצר מועד. לרוב אני משתמשת בחומרים מצויים ומתכלים ולאחרונה אלה חומרים אישיים מהמרחב הביתי שלי כגון מכתבים או מחברות ישנות.

בראונשטיין: למה את יוצרת?

גולדפינגר: אני מרגישה שאני אדם שקשה לו להתמודד עם עסקי אוויר. אני צריכה נוכחות של חומר ולעבוד עם חומר כדי לעבד הבנות, ולהתבטא. התכונות של החומר איתו אני עובדת מעמתות אותי עם גבולות: אני בודקת את גבול היכולת של החומר ושל תהליך העבודה שלי איתו. מצד אחד המשחק עם החומר מטיס אותי למעלה אבל תמיד מגביל ומשאיר משקולת וחיבור כלפי מטה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

גולדפינגר: אמנות עבורי היא נוכחות וחיבור אמיתיים בזמן וברגע.

בראונשטיין: מיהם האמנים המשפיעים עלייך?

גולדפינגר: לואיז בורז'ואה, קיקי סמית, רייצ'ל ווייטרד. אהבתי גם מאוד את החיבור שטוני קרייג עשה בין אמנות ומדע, מרינה אברמוביץ', פינה באוש.

בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך 'אמנות נשית'?

גולדפינגר: אני לא אוהבת להגדיר אמנים לפי קבוצות שיוך, אבל אני יכולה להבין איך יכולים לראות את האמנות שלי כאמנות נשית.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

גולדפינגר: חשוב לי להציג בחלל מוצלח, מכבד, ובדיאלוג מפרה עם אוצר/ת. חלל שיאפשר לי להציג את העבודות שלי באופן שיקנה להן ערך מוסף, הן מבחינת מערכת היחסים בין העבודות והחלל והן מבחינת מערכת היחסים בינן לבין עצמן. אני מאמינה שכאשר ההעמדה היא מוצלחת נברא עולם.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית שלומית גולדפינגר בעוד 100 שנים מהיום?

גולדפינגר: אולי כאמנית שעסקה בחמקמקות הזיכרון.