"בעזרת חברים" מאת חגית בת-אליעזר: שירה אינדיבידואלית מפעימה ועקרונית, חיה מאוד, רבת-פנים

ספר השירה "בעזרת חברים" של חגית בת-אליעזר הוא מן המקוריים שיצאו לאור אי פעם בישראל.

שירתה של בת-אליעזר הינה "שירה אינדיבידואלית". קרי, אישית מאוד, רבת-פנים.

יש בה אף דבר-מה פטאלי, גורלי, מעין רצון עז לצאת מגבולות המעגל אשר מתוכו מתקיימת משוררת עוצמתית זו – ובה בעת, מתוכו היא ניזונה – ואף נראה כי הוא-הוא זה שהיא רוצה בסופו של דבר לפרוץ.

ואם לא לפרוץ – כי אין זה אפשרי – אז לכל הפחות להסיט אותו, ולו במעט, ממסלולו.

שירים מצוינים רבים טמונים בספר שירה יוצא דופן זה, שירים עקרוניים, בהם עקרוניותה – אם הקיומית, אם המינית – של בת-אליעזר, באים לידי הכרה בצורה עזת-נפש.

זהו הרבה יותר מספר שירה מומלץ.

זהו ספר שירה חובה לאוהבי השירה העברית המודרנית בת-זמננו.

מלבד יופיו, עוצמתו וייחודיותו, הוא אף קורא תיגר על הקיום הסטנדרטי בכללותו ועל הנורמה באשר היא ומעורר שאלות אקזיסטנציאליסטיות רבות.

חגית בת-אליעזר היא מן המשוררות החשובות אשר קראתי מעודי ואני מצפה בכמיהה ובחשק רב לקרוא את הספרים הבאים של משוררת חשובה ומכוננת זו.

"גשם" מאת מילה קידר: יצירה חשובה, מקורית, מעוררת מחשבה

מילה קידר, מחברת הרומן החשוב "גשם", אשר ראה לאחרונה אור בהוצאת "פרדס", נולדה ב-1985 בברית המועצות ועלתה לארץ בהיותה בת 5, ב-1990.

העברית המצוינת אשר בשפת הספר – הרי היא שפתה – מעידה, ולו במעט, על ההתאקלמות השלמה – יש שיאמרו, המושלמת – של ילידי ברית המועצות לשעבר, בישראל.

קידר, השייכת לקבוצת הכותבים המצוינת "דור 1.5" – קבוצת צעירים ישראליים דוברי רוסית השואפת להנכיח את העלייה הרוסית של שנות ה-90 בשיח הישראלי – מוכיחה ללא ספק, הלכה למעשה, ברומן מצוין זה, את נוכחותה האישית-קיומית – הן הישראלית, הן כילידת ברית המועצות.

קידר רוקמת בחוכמה וביופי-רב דמויות מרתקות היוצרות פסיפס קיומי, ישראלי-רוסי, ומוכיחה את מקומה המשמעותי כיוצרת צעירה חשובה ומרתקת, בעלת קול ייחודי, בוטח, יפה וחזק מאין כמוהו.

טליה ישראלי: אודות אמהות והשפעתה על היצירה, אמנות כשדה פעולה, ציור גברי לעומת ציור נשי, או: "בשביל לצייר צריך משמעת, צריך עקביות, צריך דחף."

עבודותיה של האמנית החשובה טליה ישראלי "גדולות מהחיים".

לא רק במובן הפיזי, כי אם במובן המהותי, הקיומי.

נראה שלישראלי יש "עין שלישית" – איבר כה חשוב לאמן באשר הוא – איתו היא רואה את הדברים, את הנופים, את הדיוקים-פרטי הפרטים ואת אותה ה"מהות-קיום" – בדרך כה ייחודית.

ניכר כי ישראלי צופה למרחקים ולעומקים אשר הופכים את הצפייה בעבודותיה לחוויה אמנותית-אינטלקטואלית-מעוררת מחשבה.

לחוויה בלתי-אמצעית.

זכיתי לראיין היום את ישראלי, שריגשה אותי בתובנותיה ובהארותיה הן על החיים, הן על האמנות.

ישראלי, ילידת 1976 (בת 40, נכון לכתיבת שורות אלו), נשואה ואם לשלושה, גרה בהרצליה. היא בוגרת "בצלאל", בו למדה בין השנים 1998-2002.

"איך את מגדירה את הסגנון שלך, טליה?"

"אני מתחבטת בשאלה הזאת. יש בסגנון שלי מידה של ריאליזם, אבל לאחרונה אני רואה בסגנון שלי ניאו-נטורליזם."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"הייתי אומרת שזה שדה פעולה שאמורה לחרוג ולהחריג את הדברים מהסדר הידוע, הצפוי, המוכר שלהם."

"למה את מציירת?"

"הציור עבורי הוא דרך לחבר בין כל מיני פלטפורמות, מפלסים, של קיום, של תפישה. הציור מייצר חוויה בלתי-אמצעית."

"מהן ההשראות שלך?"

"הייתי אומרת, עד לא מזמן, המון קולנוע. אנחנו דור כזה שישב המון בקולנוע. והיום סדרות, כמו "הסמויה" – שתפסה אותי כמו קולנוע. חוץ מזה – הרבה מוזיקה. וציור – הרבה ציור. ולא רק ציור ממסדי שזכה להכרה, אלא גם ציור מסוגים אחרים, כמו ציור רחוב."

"האם לדעתך יש הבדל בין אמנות שאישה יוצרת לבין אמנות שגבר יוצר?"

"אני חושבת שכן. בעבר ניסיתי לייצר ציור שהוא מאוד גדול פיזית וגם כזה שדורש מאמץ פיזי. ניסיתי "ליישר קו" עם מה שנקרא "ציור גברי". היום, יש שינוי מאוד לטובה. היום אני מנסה למתוח את הגבולות של ההגדרות האלה ולערבל אותן קצת. אני לא לוקחת על עצמי שום תפקיד, אלא רק להרחיב את הטריטוריה."

"מה דעתך על ציירים שלמדו באופן מסודר אמנות לעומת ציירים אוטו-דידקטיים?"

"בשביל לצייר צריך משמעת, צריך עקביות, צריך דחף. יש אנשים שהמסגרת עוזרת להם לייצר את התנאים האלה – ויש אנשים שלא. לדבר הזה אין חוקים, זה בטוח."

"מה האמהות עשתה לאמנות שלך?"

"היא עשתה טוב. היא הגבירה את מימד ההנאה מהדבר הזה. גם הזמן שלי נהיה מאוד קצוב, מאוד מדוד. זה יצר טמפו אחר. אני עובדת בטירוף, מאוד מאוד בגדול, כי משהו בקצב של העבודה איפשר את הגדלים האלה."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"אחרי נדודים, שכללו בין היתר לימודים בלונדון, הבנתי שחשוב לי להציג פה. הייתי רוצה להציג בירושלים, יש משמעות מיוחדת מבחינתי לכך. ירושלים זאת עיר הולדתי וזה מקום נורא טעון – בכל כך הרבה מובנים."

"אם היית נמצאת על אי בודד והיית יכולה לבחור לצייר רק בשני צבעים – באילו צבעים היית בוחרת?"

"נראה לי ירוק. וגם ורוד. כי הם שילוב ממש טוב."

"מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"יש כרגע שיח מאוד לא סימפטי בכל מיני ספירות בציבוריות הישראלית, שזה שיח שלא משמח אותי. מצד שני, יש בו משהו חי, דינאמי, ויטאלי, וזה טוב. אני שמחה שמירי רגב מאתגרת, מעירה שדים מרבצם, אבל אפשר לעשות את זה בצורה הרבה יותר נבונה."

"ולסיום, טליה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את טליה ישראלי בעוד מאה שנים מהיום?"

"הייתי רוצה שיזכרו – זה כבר מגניב. זה כבר אומר שיש איזה אימפקט לדברים. הייתי רוצה שיהיה אפשר לחזור לעבודה שלי ולחלץ ממנה תובנה לגבי ישראל בתקופה הזאת."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר היפה של טליה ישראלי, http://www.taliaisraeli.com, ואף לרכוש יצירה מהאמנית המרתקת הזאת.

אמנית, שאני בטוח שיום אחד תציג לא רק במוזיאון ישראל – עם כל הכבוד – כי אם גם ב'מומה' הניו יורקי.

 

 

 

"הקיסרית העירומה" מאת רינה סופר: ספר השירה הטוב ביותר שראה אור בישראל ב-2016

איך ניתן להתחיל לתאר את ספר השירה המופלא "הקיסרית העירומה" שכתבה רינה סופר אשר ראה אור השנה?

והרי זהו ספר כה חכם ומדויק, ספר שנראה כי כל מילה ומילה נבחרה בו בקפידה, אם תרצו, במשורה, בדיוק נמרץ.

לדעתי, ספר שכזה מחייב, ראשית, קרדיט לעורכו, אמיר אור, על עבודת עריכה משובחת לעילא ולעילא.

כן. זוהי בהחלט התחלה נאותה.

ועתה, לאחר שפתחנו בזאת, ניתן להמשיך הלאה:

רינה סופר, ילידת לבנון 1926, הינה אישה מעוררת השראה. אכן. היא בת 90 כיום וזהו ספר הביכורים שלה, המלא בשירים יפהפיים מאין כמוהם.

זהו ספר, שלו רק בשביל השירים "כמו" (עמוד 44) ו-"לעולם" (עמוד 48), שווה לרוכשו – ויפה שעה אחת קודם.

אין דרך אחת, נכונה, מדויקת, לתאר את סגנונה, את מורכבותה, את הליריקה ה"אחרת" של סופר, כי אם בהמלצה החמה, הבטוחה, כזו היוצאת מעומק הלב: אנא, קנו אותו, קראו בו, למדו ממנו, אהבו אותו.

בעיניי, "הקיסרית העירומה" הוא ספר השירה הטוב ביותר שראה אור בישראל בשנת 2016.

ואינני יכול לחכות כבר לספרה השני.

 

רעיה בר-אדון: אודות חשיפה, נשיות, מאבק-ניצחון, ויצירתיות אין קץ או: "בכל אחת מאיתנו יש גם מדוזה וגם מונה ליזה"

לאחרונה הציגה האמנית החשובה, הפורה, ובעיניי, אף המכוננת, רעיה בר-אדון, את תערוכתה "חשיפה", בגלריית "בית המידות" בתל אביב.

בתערוכה היפה, המורכבת והבנויה היטב הזאת, הציגה בר-אדון מבחר סדרות, הכוללות עבודות רבות ומעניינות ביותר שלה, אותן יצרה במהלך השנים האחרונות.

עבודותיה ממזגות-מזקקות אל תוכן את מפת חייה ואת המקומות-דרכים בהן חייתה.

בין היתר, עבודותיה עוסקות בשנות חייה בקיבוץ, במאבקה וניצחונה – פעמיים – את מחלת הסרטן, ובהשראותיה האמנותיות ככלי לביטוי דרכה המרתקת כאמנית.

זכיתי לראיין את בר-אדון, שהתגלתה כאדם חכם, נעים הליכות, ואף צנוע – תכונה כה מעוררת השראה לטעמי.

בר-אדון, בת ה-77 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת פתח תקווה, 1939), נשואה לאמן דורון בר-אדון, אם לארבעה ילדים וסבתא ל-13 נכדים (או כפי שהיא אמרה: "אני עשירה מאוד במשפחה מקסימה"), גרה ויוצרת בחופית. בין השנים 1960-1963 למדה ב"בצלאל" ("עם מיכה אולמן," כדבריה).

"אנא ספרי לי, רעיה, על התערוכה האחרונה."

"זאת תערוכה שעבדתי עליה חמש שנים. זה היה ב"בית המידות". זה מקום גדול. זה היה מדהים. הצגתי שם מאה עבודות שלי וזאת הייתה חשיפה – בדיוק כמו שקראתי לתערוכה. אני ילידת קיבוץ יבנה, קיבוץ דתי, וחשפתי, בין היתר, את חרדות הלילה בבית הילדים, את התחושות שלי כלפי הקיבוץ… ואנשים "הלכו עם זה הביתה". עם התחושות האלה. אני עובדת בסדרות, ועל יד כל סידרה כתבתי קטע אישי. התערוכה גם עוסקת בהתמודדות שלי עם מחלת הסרטן שבה חליתי."

"שזה דורש אומץ."

"אני הרגשתי אמיצה שעסקתי בזה בתערוכה. בכלל, אני מרגישה שאני אמיצה בהתמודדות עם המחלה."

"זאת הייתה תערוכה מצוינת בעיניי."

"תודה. גם אני מאוד מרוצה מהתערוכה הזאת."

"איך את מגדירה את הסגנון שלך?"

"הסגנון שלי הוא מאוד אישי – ואקספרסיבי. יש לי רעיון ואני מספרת אותו כמו סיפור, ובגלל זה אני עובדת בסדרות. הנושאים נוגעים בחיים שלי: אמהות, זוגיות, המחלה, ועוד. אני לא הפסקתי אף פעם לצייר, ואני כל כך מאושרת שכל יום אני עדיין מציירת."

"מהן ההשראות שלך?"

"יש משהו בספונטניות שביצירה שאליו אני מאוד מתחברת. אני מאוד אוהבת את פול קליי, ולכלב שלי, אגב, קוראים פול קליי. אני אוהבת גם "ארט ברוט", את אמנות השיגעון. אני אוהבת את הישירות שבזה. אני גם מאוד אוהבת אמנות אבוריג'ינית – בגלל המקצבים החוזרים."

"האם לדעתך יש הבדל בין אמנות שיוצרת אישה לבין אמנות שיוצר גבר?"

"אני בטוחה שיש הבדל. אין לי ספק. לפחות את מה שאני עושה – לא ראיתי גבר עושה. יותר מדברת אליי אמנות של נשים. אני אישה במאה אחוז. אני אוהבת נשים ואת הנשיות, את הספונטניות, את הבלתי-אמצעי, את הטבע. באישה יש המון טבע."

"אם היית צריכה לבחור בין מרינה אברמוביץ', פיקאסו וג'קסון פולוק, במי מהם היית בוחרת?"

"את מרינה אברמוביץ' אני לא מכירה. בג'קסון פולוק אני אוהבת את הספונטניות שלו, אבל הוא קצת משעמם אותי. פיקאסו הוא לא חבר שלי, אבל יש עבודות שלו שאני אוהבת."

"מיהו הצייר הישראלי האהוב עלייך בכל הזמנים?"

"אני מאוד אוהבת את מיכאל סגן-כהן. וגם את אריה ארוך ואברהם אופק."

"והבינלאומי?"

"באסקייאט. וגם את ז'אן דובופה וקיקי סמית."

"ובמעבר חד: מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"היא לא מהאנשים שעושות לי טוב. בכל אחת מאיתנו יש גם מדוזה וגם מונה ליזה. אני אוהבת נשים שבאות מהטבע והיא אגרסיבית. זה לא צד נשי שאני אוהבת."

"היכן יותר מכל היית רוצה להציג את עבודותייך?"

"במוזיאון עין חרוד ובבית תפן."

"מהי דעתך על סצנת האמנות בארץ? האם את מרגישה שהיא בנויה מקליקות? האם את חלק ממנה?"

"כן, בסצנת האמנות בישראל יש קליקות ואני לא חלק מהן – ולא אהיה חלק מהן."

"ולסיום, רעיה: איך היית רוצה שיזכרו את רעיה בר-אדון האמנית בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני קצת סקפטית שמישהו יזכור בעוד 100 שנים, אבל אם מישהו יזכור את התערוכה הזאת –  אני אשמח. אני אדם שחי בהווה ולא אוהבת לספר סיפור עתידי."