חודש: מאי 2016

"רוח, בבקשה" מאת ציפי אלי גולדשמיד: ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב

ציפי אלי גולדשמיד יודעת לספר סיפור. גם כשהיא כותבת שיר – ודרכו נוגעת בקורא – היא בראש ובראשונה מספרת סיפור – ועושה זאת בצורה יוצאת דופן.

כתיבתה בשירים כגון: "מקודש / מקודש / מקודש", "סיבוב ברחוב" ו"גל כיעור", מכניסים בנקל את הקורא אל תוך "אווירה" – עם וללא מרכאות.

בנוסף לשירים אלו, השירים "קטעי יזכור" ו"צלמית ו" מבססים אותה כקול ייחודי מאין כמוהו בשירה העברית בת-זמננו. קול עם טעם וצבעים אחרים מאלו של משוררות אחרות בנות דורה. קול מקורי מאוד, מעמיק, גדוש בסאב-טקסט עשיר בתובנות.

"רוח, בבקשה" הוא מסוג הספרים שראוי שיוצבו על יד המיטה – או לכל הפחות במדף הספרים הסמוך למיטה. זהו ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב.

כאשר נדמה שהבנת הכל, אתה מגלה דבר-מה חדש בו נתקלת בקריאה הנוספת, ובכך מוסיף נדבך על גבי נדבך של טעם וצבעים חדשים, מעשיר את הסיפור עוד ועוד, ללא סוף.

"פרובינציאלית" מאת מיטל נסים: הקול הצעיר,המזוקק, העוצמתי, של השירה העברית החדשה

שירים כה טובים מאוגדים בספרון השירה הקטן הזה, המופלא, "פרובינציאלית", שכתבה מיטל נסים.

שירים מצוינים, כדוגמת "אחרי פגישה עם חברה", "פרובינציאלית", "או סי די", "זו המחלה 1" ו"זו המחלה 2".

קולה של נסים הוא מן הקולות החזקים ביותר ששמעתי בעת האחרונה. קול שקיים בו מן האנרכיזם היפה, זה הבועט במוסכמות – הן הליריות, הן החברתיות.

אני קורא בכל פה לכם, קוראיי הנאמנים, לקנות עוד היום את הספר הזה, שאולי הינו ספרון בוויזואליותו, במשקלו, אך עצום הוא בחוכמה הרבה, ביצירתיות הפורה ובכנות הייחודית, "האחרת", האצורה בין דפיו.

"סוזאן" מאת ורד אלפרט: שירה מעוררת רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית

מעט קשה לי להגדיר במילים את תחושותיי בזמן – ובתום – קריאת "סוזאן" של ורד אלפרט.

באחד השירים, בו מוזכר השם זוהרה, נזכרתי בזוהרה שאני מכיר. אישה מקסימה בשנות השבעים לחייה, ילידת מרוקו, אשר אני מבקר מדי פעם בבית אבות בו אני מעביר הרצאות קואצ'ינג ומוטיבציה.

השיר בו מוזכרת זוהרה – כמו שיריה האחרים של אלפרט – עורר בי עניין רב, דווקא כיהודי-אשכנזי-אירופאי.

כבר בפתח הספר החשוב הזה, מזכירה אלפרט את כוכביו: מרקש וקהיר. וליתר דיוק – אנשי המקום.

אלפרט מעוררת בשיריה רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית.

השירים הטובים ביותר בקובץ לטעמי הם: "את לא נראית", "איך אומרים כסף במרוקאית", "כאן זה ישראל, ולא אנגליה", "אני יולדת את עצמי", "לתעד", "רשימת קניות (טבריה)" ו"מי ורדים".

אך אין אלפרט "נופלת" למקומות של הכמרת הלב במתכוון אלא דווקא מצליחה ליצור מצב בו הקוראים מזדהים עם תחושותיה – אך לא מתוך מקום של הזדהות בהדרה, כי אם מתוך מקום של שיתוף בעובדות לאשורן, ממקום של הבנה.

"סוזאן" הוא ספר כה חשוב בעיניי, עד כדי כך שהוא ראוי להילמד כספר שירה מכונן בהבנת שורשי יהדות המזרח.

כמו כן, הציור שעל העטיפה יפה ומדייק בתחושות שהשירים מעלים בקורא. הרקע הצהוב נכון, ואף דמותה של האישה המתבוננת ב"כל" במעין אדישות, במעין השלמה – ממלא תפקיד חשוב בהקדמה הלא-מילולית כי אם החזותית – לספר כולו.

 

"פסנתר מושתק קול" מאת שוקי גוטמן: אינספור צלילים מרהיבים, עשויים ממילים מדויקות, מפלחות-לב

אין ספק, קולה ודמותה של המשוררת הענקית, אם תרצו, "האמא הגדולה" של השירה המודרנית, ויסלבה שימבורסקה, נוכחים בספר המופתי "פסנתר מושתק קול" של שוקי גוטמן. אך עם זאת, גוטמן השכיל לשכלל את קולה הערב לכדי קול חדש, משלו, יפה וערב וחזק ומפלח-לב – לא פחות מזה של שימבורסקה.

שירים רבים בספר זה ראויים להילמד בבתי הספר – כחלק מתכנית הלימודים – הן בתוכנם והן בצורתם הגולמית, הלירית. שירים כדוגמת "תיבת הדואר מתה", "מוזיאון הפתקאות", "משאת הנפש", "יהושע יהושע" ו"שעת החסד" – ביניהם.

השיר היפה ומכמיר הלב ביותר בספר הוא ללא ספק "איש מבוגר", המוקדש לאביו של המשורר. זהו שיר שראוי לתלות אותו בכל בית אבות בארץ, למען יראו – וייראו.

כמו כן, גם השירים "חישוק", "מפחד", "עיר קטנה" ו"עצה קטנה" הם שירים מצוינים, כחלק ארי מספר שעושה חסד לשירה בכלל – ולשירה העברית בפרט.

ויסלבה שימבורסקה – מכל מקום בו היא נמצאת – יכולה להתגאות.

 

אתי לב: אחת הציירות הראויות ביותר להציג במוזיאון ישראל או: החותם של אתי לב

כבר שנים שאני עוקב אחר עבודתה של אתי לב. לב, אחת הציירות המוכשרות ביותר הפועלות כיום בישראל, היא בעלת סגנון כה ייחודי, כה יפה ומעורר השראה – מהסוג שמילים טרם נוצרו לתארו. הצבעוניות של ציוריה היא כה עתירה, כה מלאה, והאסתטיקה שבה היא יוצרת הינה כמעין חותם אישי כביר ויוצא דופן השייך לה ולה בלבד. אם תרצו, זהו – החותם של אתי לב, המביע בתשוקה ובעזות את רחשי ליבה, את מחשבותיה-רגשותיה.

כמי שמגשים את כל חלומותיו, גם הפעם זכיתי להגשים חלום נוסף ולראיין היום את אתי לב בכבודה ובעצמה.

לב, אשר ביקשה ממני שלא לציין את גילה – בקשה שאני כמובן אכבד – נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, תושבת קריית קריניצי. בעברה הייתה מורה בתיכון מקיף יהוד במשך 24 שנים ולאחר מכן עזבה ועברה לעבוד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. שם הייתה אחראית על תרבות ואמנות בערי פיתוח ובשכונות מצוקה, ואף הייתה יושבת ראש אגודת הציירים והפסלים של תל אביב במשך עשר שנים.

לגבי עבודתה במשרד החינוך והתרבות אמרה לב: "זה היה מדהים. הבאתי אמנים טובים לשכונות, ובנוסף, ערכתי תחרות ציורים לילדים, והמנצחים הגיעו לבית הנשיא בירושלים. זה היה בתקופתו של וייצמן."

"איך היית מגדירה את הסגנון שלך?"

"הסגנון שלי הוא אבסטרקטי. אני רואה בכתמים את הרגש, את הרוח, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי. הכתמים מובילים אותי לפינאלה של האבסטרקט."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן מעצמי. ממני. מבפנים. היה לי אח, עודד סופר שמו, ואחרי שהוא נפטר ציירתי שחור, אפור. לשנתיים בערך. לאט לאט החיים חזרו לי לנשמה. אני מוציאה את כל הכעס והפחד והכאב ביצירה. וחוץ מהציור, אני גם כותבת שירה – אבל למגירות בלבד."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"להגיע למוזיאון בארץ. כל מוזיאון יהיה טוב. אני רוצה שמישהו יסתכל על הציורים שלי במוזיאון."

"אני משוכנע שעוד תגיעי לזה. אין לי כל ספק בכך. את יותר מראויה."

"תודה."

"שמתי לב שרבים מציורייך הם 'ללא כותרת', נטולי שם ליצירה. מדוע?"

"יש לי דווקא הרבה ציורים עם שמות. למשל, יש לי ציור חצי-פיגורטיבי שנקרא "אמא יקרה". יש לי ספר שנקרא "מופשט בהתפתחות" שהוציא לי עמוס שכטמן ושם יש שמות לציוריי."

"האם את רואה התפתחות בעבודה שלך כאמנית מלפני עשור ועד היום?"

"כן, בהחלט. מבחינת הכתמים – ההתפרעות יותר גדולה. אני יותר משוחררת. אבל בסוף, בפינאלה, אני תמיד שמה את הכל בקומפוזיציה."

"הצבעוניות של ציורייך היא פשוט יוצאת דופן. יש בה משהו מלא חיים, ותשוקה. ולכן אני רוצה לשאול אותך שאלה מאתגרת משהו: אם היית מוצאת את עצמך על אי בודד והיית יכולה לצייר רק בצבע אחד, באיזה צבע היית בוחרת?"

"איזו שאלה… איך אני יכולה לצייר בצבע אחד? מקסימום הייתי שורפת עצים ומהפחם הייתי מוסיפה לצבע האחד שיש לי, שאגב, אני חושבת שהוא היה צריך להיות טורקיז. והייתי גם מדביקה עלים – אז היה לי ירוק."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות כוללת הכל: חיים, מוות, כאב, שמחה, אהבה. הציורים שלי הם על רגשות. הם על רגש."

"מיהו הצייר האהוב עלייך בכל הזמנים?"

"אליהו גת – שבזכותו אני ציירת. הוא אמר לי: "יש לך רגישות לצבע, יש לך יכולת, אבל אין לך תרבות של מכחול." ואז הוא רשם אותי לבית ספר לציור ושם למדתי חמש שנים וככה הפכתי להיות ציירת."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?"

"שאבא שלי היה קונה לי כדים קטנים וצבעים ואני צבעתי אותם וציירתי על הכדים וכולם רצו אותם כמתנות."

"ולסיום, אתי, מה דעתך על מירי רגב, שרת התרבות שלנו?"

"היא לא עושה לי שום דבר. היא נחמדה וחייכנית, אבל היא לא באמת דואגת לאמנות."

 

*

 

לתיאום פגישה עם אתי לב לרכישת ציוריה – דבר שאני ממליץ עליו בכל פה – ניתן לפנות לטלפון:

03-6358089

 

 

 

"האטה יוגה" מאת הנריק קוחן: ספר היוגה האולטימטיבי

"האטה יוגה" הוא אחד מספרי "תרבות היוגה" הטובים והמקיפים ביותר שקראתי מעודי. אני מגדיר את הספר החשוב הזה: ספר היוגה האולטימטיבי.

כמי שמתרגל יוגה – אך לא מספיק, לטעמי – מצאתי את עצמי מתפעל במהלך קריאת הספר שוב ושוב מכושרו הגופני של מחברו, הנריק קוחן, אשר מדגים הלכה למעשה את תנוחות היוגה בצילומים המצוינים המופיעים בספר.

בנוסף, לא רק התפעלתי, אלא אף נחשפתי מעמוד לעמוד לעוד ועוד תנוחות שמעולם לא ידעתי על קיומן.

באופן בהיר ומדויק, מדגים קוחן איך לבצע את שלל התנוחות המופיעות בספר, ונותן את התחושה הנעימה, הנינוחה, שכל אחד יכול לבצעם.

זהו ללא ספק ספר שכל יוגיסט המכבד את עצמו חייב לרכוש ולבצע את התנוחות – גם אם לא את כולן, כי אם רק את חלקן – באופן יום-יומי, וכך, להעשיר הן את נפשו והן את גופו, ולקדם אותו אל השלב המטאפיזי הבא בקיומו.

הנריק קוחן מצליח בספר זה לתת יד לכל אחד ואחת, ובנועם רב ובהדרכה צמודה, לחצות יחד עם הקורא את הגשר, להעבירו אל "השלב הקיומי הבא" שלו, ולהיות חלק חשוב ומכונן בתרבות היוגה הזו.

 

 

השף Sanjeev Kapoor במלון דן, תל אביב: אירוע קולינרי מן המעלה הראשונה

לכבוד "שבוע הקולינריה ההודית", בו יוצעו ארוחות מיוחדות (בין התאריכים: 17-19/5/16, החל מהשעה 19:00) במסעדת  La Regence במלון "המלך דוד" ירושלים, הגיע הבוקר השף ההודי המהולל – מבכירי השפים של הודו – Sanjeev Kapoor, להסביר את משנתו הקולינרית במלון דן, בתל אביב.

מלבד האוכל הכה משובח שיצר השף, הוא גם התגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, נעים הליכות, חביב – ואף משעשע. כל כך נעים לפגוש אדם כה מצליח ועם זאת, כה "ארצי" ולא מתיימר.

בנאום רהוט שנשא, אמר Kapoor: "אני שמח להיות חלק מהשבוע הקולינרי הזה, ובאתי לישראל ללמוד וגם לחלוק וללמד. הידע על הודו ואוכל הודי קיים אבל אנשים לא ממש מכירים אוכל הודי כי אפילו בהודו לא יודעים הכל על האוכל ההודי, כי יש המון מה לדעת.

אוכל הודי זה כמו רופא מודרני של ימינו. הרופא נותן לך 6 כדורים בצבעים שונים. כך גם האוכל ההודי. הוא משלב בתוכו תבלינים וטעמים שונים בצבעים שונים – בקערה אחת. מסעדות הודיות לא עושות צדק לאוכל ההודי, האוכל ההודי הוא מה שאתה אוכל בבית.

בשבוע הקולינריה ההודית בישראל אנו עושים ניסיון כנה להציג מהו אוכל הודי. יש בו שכבות רבות, מפתיעות וחדשות וגם אחרי 10 ביסים אפשר לגלות טעמים חדשים. אני מזמין אתכם אליי הביתה, מתוך תקווה שגם אתם תזמינו אותי אליכם לטעום אוכל מקומי."

האוכל שיצר השף והוגש באירוע היה כה יצירתי וייחודי עד שאורית, נציגת "חי תרבות" באירוע, תיארה חלק מהמנות שהוגשו כ"מעדן". לא פחות.

לדבריה של אורית: "קציצת הכבש שהוגשה הייתה לא פחות ממושלמת, נימוחה בפה באופן שקשה לתאר במילים." הטלה עם האורז שבושל בתבלינים, לדבריה: "היא מנה נהדרת, משביעה, טעימה ביותר". בנוסף, ציינה אורית את אהבתו של השף לארץ (מה שאנחנו תמיד אוהבים, בעיקר בימים טרופים אלו) ואת השילובים ההודיים-ישראליים שהוא יוצר בבישול המופתי שלו – כאות לאהבתו למקום הזה. בין יתר השילובים מעוררי המחשבה שיצר השף: סלט חומוס ותפוזים ותבשיל של תרד וחומוס: "מאוד חריף, מאוד טעים," לדברי אורית.

לקינוח, הוגש מוס שוקולד בכוס עם מקל מסוכר ופירות טריים חתוכים כגון: סברס, דובדבנים, אננס, אבטיח ומלון. לדברי נציגתנו, "פעם אחת מותר לי. ממחר נחזור לדיאטה."

*

דן גורמה תל-אביב יציע סדנאות בישול מקצועיות עם השף Sanjeev Kapoor. הסדנאות יוצעו ב-22/5 בשעות הבוקר ואחר הצהריים.

בנוסף, אני ממליץ לכם בחום לפנק את עצמכם ולבלות לילה במלון דן תל אביב. טלפון להזמנות: 03-5202525.

כידוע, אנחנו חיים רק פעם אחת.

 

 

חן שיש: בסגנון אקספרסיבי, לא מוותר או: "מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי."

לעולם לא אשכח את מה שחשתי כשראיתי לראשונה עבודה של חן שיש.

התחושה הייתה נפעמת, כזו שהזכירה לי את שבע (וכמעט) וחצי השנים בהן חייתי בלואר איסט סייד בניו יורק: משהו כל כך מודרני, חשוף, חייתי, עוצמתי מאין כמוהו – כמעין וולקנו של רגשות וצבע – ומעורר: רגש, מחשבה, ואף רצון ליצור פעולה. התחושה הייתה שהיצירה שעל הקנבס גורמת לי לאקטיביזם. קרי, לרצות לצאת ולעשות.

חן שיש היא אמנית מחוננת, כזו המקדימה את זמנה, ואני משוכנע שלא ירחק היום בו היא תציג ב"מומה" הניו יורקי ועבודותיה יימכרו במיליוני דולרים. כן, גבירותיי ורבותיי, עד כדי כך.

זכיתי לראיין את חן שיש בת ה-45 (ואם לילדה בת 4) השבוע, ואני מודה: לרגעים הרגשתי כמו מעריצה נלהבת של ג'סטין ביבר הפוגשת את מושא הערצתה.

"זה נורא מרגש לראיין אותך, חן. אני מודה: אני מרגיש כמו מעריץ של עבודתך. כבר יצא לך לפגוש מעריצים?"

"יצא לי, אבל זה לא קורה הרבה. ההרגשה משמחת בהחלט."

"את מודעת לכישרון שלך?"

"זה כישרון, אבל זה גם הרבה עבודה. אני יודעת על עצמי שרק אחרי עשור הבנתי שיש משהו. אני מחויבת לדרך שבה בחרתי."

"לפעמים אני מרגיש שהעבודה שלך היא מעין שילוב של לאה ניקל ורפי לביא – רק משודרגת בהרבה."

"אני לא חושבת שזה משודרג או לא משודרג. לכל אחד יש את המקום שלו בעולם ואת השפה שלו, והם שניהם סוג של מורים בחיים שלי ואני מאוד מעריכה את שניהם. עם לאה ניקל הייתה לי הזכות לחלוק תערוכה שנקראה "במרחק השחור" ב-2010 במוזיאון אשדוד לאמנות, וזה היה שיעור מאלף. כל מי שהוא אמן יחסית צעיר, צריך לדעת שלא המצאנו כלום, ולבוא עם צניעות ועם איזו הבנה שבאמנות – זה תמיד נדבך על גבי נדבך."

"מה הן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי משתנות, הן כל הזמן זזות. המקור של ההשראות שלי הוא איפה שנולדתי וזה מעיין. כמו שירה עתיקה… כל מה שהיה בשכונת הילדות שלי… גדלתי בצפת, עם בתי כנסת עתיקים, עם סרטי ברוס לי וסרטים בערבית בערבי שישי… אני באה מבית מסורתי מזרחי ואני חושבת שהכל משפיע על האמנות. נסעתי בעולם, גרתי בכל מיני ערי בירה… הטיולים בעולם, האהבות, הכל בא לידי ביטוי בסטודיו – כשאתה בא ואתה עובד. אבל בסוף, אתה צריך להיות משוגע לדבר. לבוא לזה עם פול-תשוקה, אחרת זה לא מתאים לך."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"אני חולמת חלומות קטנים כל פעם, ואז אני מגשימה אותם ועושה צעד ועוד צעד ועוד צעד. זה מעין מסע אינסופי וזה מצטבר. אני מקווה שהדרך עוד ארוכה."

"האם את מאמינה שטראומות יוצרות אמנות טובה יותר?"

"כן. אני חושבת שאם אתה בוחר לא לשקוע בהן, אתה יכול לקחת את זה לסטודיו ולשאול שאלות על הדברים."

"לאחרונה הייתה לך תערוכה שנקראה "כלה טוניסאית". האם את חשה קשר אמנותי להיותך ממוצא טוניסאי?"

"מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי. אחד משליך על השני. זה מאוד מעניין אותי המקום שממנו באתי."

"איך היית מגדירה את הסגנון הכל כך ייחודי שלך?"

"הסגנון שלי הוא אקספרסיבי ולא מוותר."

"ולסיום, חן, מה דעתך על שרת התרבות שלנו, מירי רגב?"

"באופן כללי – אני בעד יופי וטוטאליות."

 

 

חן שיש מיוצגת על ידי גלריה גורדון.

 

חובי סטאר באירוויזיון 2016: אחת ההופעות העוצמתיות והמשובחות אי-פעם של ישראל בתחרות

התרגשתי לראות את חובי סטאר נותן את הופעת חייו אמש, בגמר אירוויזיון 2016.

אין ספק, סטאר מצדיק את השם שבחר לעצמו. הוא היה הכוכב הגדול, המנצח האמיתי, הוא היה בשיאו.

נדמה שסטאר לא שר אך ורק עבור עצמו אלא עבור כולנו: כל ה"אחרים", ה"שונים", אם תרצו, "המיספיטס של העולם".

זוהי ללא ספק גדולתו של אמן – בכל תחום, אגב – שדווקא ברגע האמת המכונן הוא מנצנץ ומגשים הלכה למעשה את ההגדרה – היש לומר קלישאתית משהו -"כוכב".

סטאר הגיש את השיר המצוין, המרגש – שלא לומר מכמיר הלב – של דורון מדלי, בצורה הטובה ביותר, והשיר, שהוגדר על ידי כה רבים כשיצא לאור כ"שיר שייצג את ישראל באירוויזיון" כשיר לא חזק מספיק, לא "אירוויזיוני" מספיק, אישש את דעתי מתחילת דרכו, מרגע שיצא אל אוויר העולם, שאכן, מדובר בשיר מצוין, בבלדה חזקה שכוחה הוא דווקא במתינותה ובאנרגיה שהיא אוצרת בתוך המלודיה והטקסט המפעימים.

על פי הופעתו של סטאר אמש, כולנו, במידה זו או אחרת, עשויים מכוכבים. או לכל הפחות – מאבק כוכבים.

אני מקווה שנמשיך עוד שנים רבות לשמוע מהאמן החשוב והייחודי הזה, חובי סטאר.

אני ללא ספק הראשון שאקנה את אלבומו, לכשזה יראה אור.

וגילוי נאות, לסיום: אני נטלתי חלק בתכנית המציאות "הכוכב הבא לאירוויזיון" השנה. אותה תכנית שבה זכה לבסוף חובי סטאר. למן ההתחלה הוא היה הפייבוריט שלי בתחרות – בה אני עצמי כשלתי בפרק האודישנים, אך אינני מצר לרגע על השתתפותי בה, וזאת בעקבות תפישת ה"קרפה-דיים" הכה נוכחת בחיי.

הייחוד של סטאר, ה-מה שהוא מקרין כלפי חוץ – לעומת הפגיעות הפנימית בה חשתי כשצפיתי בו עוד בפרק הראשון… אין ספק – קיים כל כך הרבה יופי ורגש בחובי סטאר, ושניהם ראויים להערצה, ואף לכבוד.

באחד הראיונות שנתן סטאר לפני התחרות, הוא אמר שהוא איננו בקשר עם אביו. גם עובדה זו נגעה מאוד ללבי. אני קורא כאן לסטאר לסלוח לאביו. ממש כך: לסלוח ולשחרר את כל הטינה. זה יכול להעצים אותו ולהנסיק אותו לגבהים שכמוהם הוא אפילו לא חלם. הסליחה, ויחד איתה השחרור, מעניקים לנו חופש עצום להמשיך הלאה, מחולים ומוחלים, ואז מוכנים אל השלב הבא באבולוציה האקזיסטנציאליסטית שלנו.

האירוויזיון הוא רק חלק מהדרך הסלולה עבורו, בעיניי.

רק דרך אחת, מוצלחת, מעוד רבות שעוד יגיעו.

 

 

 

רשף לוי: אמן האלתור הדינמי

בעודי צופה במופע-הקסם של להטוטן המילים המוכשר רשף לוי, תהיתי ביני לביני: מה בעצם צריך רשף לוי הסטנדאפיסט?

האם הוא צריך מילים? האם הוא צריך טקסט כתוב? האם הוא צריך בכלל… מיקרופון?

בעודי מביט בו הבנתי זאת באופן נחרץ: כל מה שלוי זקוק לו, זה בעצם – קהל.

הדרך שבה הוא יוצר מטעמים "יש מאין" מן הקהל, היא דרך שפרחי-סטנדאפ צריכים ללמוד. לוי מצליח בקלילות להפוך שאלות טריויאליות כגון: "מאיפה אתם?" – ותשובות טריויאליות לא פחות כמו "מגן יבנה" – למטעמי סטנדאפ קולינאריים משובחים לעילא ולעילא.

הוא בעצם, בדרך מבריקה מאין כמוה, מצליח להפוך את הקהל הצמא לתשומת לב – אם תרצו, ל"ריאליטי נוכח" – לחלק אינטגרלי, פעיל מאוד, מהמופע.

מה גם, שהמופע הנוכחי שלו הצליח להביא קהל מגוון ביותר למקום בו ראיתי אותו, במקרה זה – היכל התרבות המרשים של פתח תקווה: חבר'ה צעירים בשנות העשרים לחייהם מחד, וזוגות דתיים בשנות השישים לחייהם מאידך. וזו ללא ספק עובדה מעניינת. היכולת של רשף לוי לחבר, באמצעות ההומור הייחודי שלו, קהלים שונים, מגוונים, מעידה על יכולותיו הקומיות, על השונות היצירתית שלו, ומעל הכל – על כישרון האלתור הייחודי שלו. האלתור, אותו אני מכנה "אלתור דינמי", המייחד והמבליט אותו – משאר הסטנדאפיסטים בני דורו.