ב-15.12.22 התקיימה הפתיחה של תערוכת היחיד של האמן תומר ספיר במוזיאון פתח תקווה, "אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר", לצד שבע תערוכות יחיד נוספות שנפתחו באותו הערב.
על אף המגוון הרב – האקלקטי משהו – שהוצג בתערוכות היחיד השונות הללו – ואולי דווקא בזכותו – בלטו העבודות של ספיר (הן עבודת הווידיאו ארט המצוינת, הן המיצבים) בכוחן המעורר – מחשבה ורגשות – המחשמל-עד-כדי-מרתיע, בנרטיב הסיפורי המבריק ובמטרה שלשמה נוצרו.
ראיינתי את ספיר (יליד 1977, בוגר תואר שני בבצלאל) בפתיחה זו, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, תומר?
תומר ספיר: אני עוסק בעיקר בפיסול ומיצב של וידיאו, קולאז', אבל בעיקר בעיקר נקודת המוצא היא הפיסול.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
ספיר: קודם כל העולם. החיים. התערוכה הספציפית הזאת מאוד מתמקדת בתא המשפחתי, שיש בו לצד אהבה, חמלה, אמון, כמובן גם כאב, קנאה, כעס, אשמה.
בראונשטיין: במה זה מתבטא?
ספיר: אני חושב שבכל משפחה יש דינמיקה. ואפשר לומר שבמיוחד בגידול של תאומים, מה שמאוד מתחדד זה משהו בסימולטניות: כשאתה עם אחד אתה לא עם האחר. ובגלל זה הווידיאו ארט, בין השאר, הוא דו-ערוצי, כי אתה תמיד תמיד נמצא במצב של תסכול, ותמיד מפספס משהו, איזושהי פיסת אינפורמציה. בתערוכה הזאת יש הרבה מאוד שכבות. שיכבה מאוד מהותית קשורה למה שקרה בעולם במהלך השנים האחרונות.
בראונשטיין: אני משער שאתה אוהב את לואיז בורז'ואה.
ספיר: מאוד. זאת אמנית שאני מאוד מושפע ממנה. היא ממש בלב שלי.
בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?
ספיר: אני עושה אמנות כי אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אם אני לא אעשה אמנות המצב יהיה לא טוב.
בראונשטיין: אתה חי עם בן זוג ואתם מגדלים יחד את התאומים שלכם שלמעשה מככבים בווידיאו ארט. האם אי פעם חשת הומופוביה?
ספיר: תראה, אני ילד 77', גדלתי בעיקר בכפר סבא, עיר נהדרת, אבל מאוד נגיד מיינסטרים. בכל פרבר, בטח בתקופה ההיא, כל ילד, נער גיי, חש איזו התמודדות. לא נתקלתי בהומופוביה קשה, אבל כן הייתה מהכיוון שלי איזושהי הסתרה, וזה היה קשה.
בראונשטיין: אני משער שספיר זה עברות של שם אחר.
ספיר: נכון. במקור שם המשפחה היה ספירשטיין.
בראונשטיין: ולסיום, תומר, איפה נראה אותך בעוד 20 שנה?
ספיר: (צוחק) אני מקווה שחי. שכולם יהיו בריאים במשפחה. ואני מקווה שאני אעשה עוד אמנות.
חי תרבות 