חודש: אפריל 2018

"אימפרוביזציה מהחיים – הסיפור האישי בתאטרון פלייבק" מאת ג'ו סאלאס: מרתק, מחנך, מעורר השראה

על תיאטרון פלייבק שמעתי לראשונה מאישה מופלאה בשם רינה לביא, אותה זכיתי להכיר לפני שנים רבות. לביא, אשר עד היום, נכון לכתיבת שורות אלו, חברה בתיאטרון פלייבק, סיפרה לי אודות יצירתו הברוכה של תיאטרון זה.

קבוצת "תיאטרון פלייבק – משחק מהחיים", קבוצת הפלייבק הראשונה בישראל, שהוקמה ב-1991, כוללת קבוצת שחקנים, מנחה ומוסיקאי, אשר במיומנות תיאטרלית, באינטליגנציה רגשית ובהרבה הומור, מאלתרים ומעלים אירועים, סיפורים וזיכרונות, ויוצרים לעיני הקהל – באופן בלתי-אמצעי וכובש – רגעי קסם, דרמה והומור, ממש בלייב, על הבמה.

אני ממליץ בחום להזמין אירוע ייחודי שכזה בטלפון: 077-3331151 ולעקוב אחר תיאטרון חשוב זה באתר http://www.playback1.co.il.

*

בספר "אימפרוביזציה מהחיים", פורשת ג'ו סאלאס, חברה בכירה בצוות שפיתח את תיאטרון פלייבק באמצע שנות השבעים, את תולדות היצירה של תיאטרון זה, הכולל את עיקרי השיטה והטכניקות בצורה בהירה ומדויקת.

זהו ספר חובה לכל מי שמתעניין בתיאטרון פלייבק בפרט – ובתיאטרון באשר הוא בכלל.

"בלגן נפלא" מאת ורד שנבל: אודות מהות האקזיסטנציאליזם של החיים המודרניים או: המילים הן כוחה

ברומן החדש של ורד שנבל, "בלגן נפלא", מוכיחה שנבל הלכה למעשה שהמילים הן כוחה ומדגישה – שוב – את קולה הנשי החזק, השופע, הצלול, בספרות העברית המודרנית.

לתפישתי, אין זה משנה באיזה נושא תבחר שנבל לכתוב אודותיו כי לה הסגנון, לה הקצב, לה הצורה הייחודית להביע אותו – בדרך ה"שנבלית" שלה.

"בלגן נפלא", העוסק לכאורה ב"בלגן" – או, אם תרצו, ב"בלגנים" שונים, מאתגרים, קיומיים-עד-כדי-אקזיסטנציאליסטיים של החיים המודרניים – הוא לא רק רומן מקורי מאוד, כי אם גם קולח מאין כמוהו, קצבי וזורם.

הוא מסוג הספרים שמתחילים לקרוא והם כבר מסיימים בטבעיות את עצמם, ברצון עז לדעת "מה קרה", בציפייה לשמוע את כל הקולות ולחתור אל עבר הסוף המנחם.

ניכר כי שנבל כתבה את "בלגן נפלא" באהבה אמיתית וברצון לומר דבר-מה גדול – שלמיטיבי קריאה והבנת הניואנסים הקטנים בספר זה ייראו יפהפיים – ובתום הקריאה – השלמה, זו הנכנסת לעומק כוונת הכותבת – ניתן לומר בלב שלם: שוב היא עשתה זאת, שוב היא הוכיחה. אכן. המילים הן כוחה.

"עומסי כאב בכביש 90" מאת עמוס רן: מורכב, חשוב, ייחודי מאוד

הזיכרון – ומורכבות הזיכרון – עומדים בבסיס ספרו של עמוס רן, "עומסי כאב בכביש 90", אשר ראה אור ב-2017.

רן, פסיכיאטר במקצועו, מייטיב לתאר ברומן חניכה זה את מהות הזיכרון – הן האישי, הן הקולקטיבי – ועובר באמצעותו בין תחנות זמן חשובות בתרבותנו הקיומית.

שפתו של רן שונה מאוד משפות כותבים אחרים. יש בה מן הצד האחד רכות, ומן הצד השני כוח עיקש המביע רצון עז לומר – שלא לומר לצעוק – דברים רבים וחשובים.

זהו רומן מורכב מאין כמוהו, חשוב וייחודי מאוד, המקיף את תולדותינו במקום הזה באופן נהיר ונכון – ובכך טמונה גדולתו.

"רומן עברי-גרמני" מאת דב בהט: חשוב, מרגש, מקורי

ישנו דבר-מה גדול ב"רומן עברי-גרמני", ספרו של דב בהט, אשר ראה אור ב-2017.

הספר עוסק באהבה – מורכבת מאין כמוה – המאירה את מערכת יחסיהם של גרמני ויהודייה ומראה את יופייה ואת קשייה.

ניצחון האהבה – על אף כל האבנים הקשות המונחות בפניה – מוכיח את הרצון בקיום עצמו – על כל מה שהוא מכיל.

שפתו של בהט עשירה ומדויקת ונושאו המרתק והשונה של רומן זה הופך אותו לחשוב, מרגש, ומעל הכל – למקורי מאין כמוהו.

"אל-על לשמיים" מאת עליזה ולד: צבעוני, חכם ומעורר השראה

בספר הילדים החדש של עליזה ולד, "אל-על לשמיים", עוסקת ולד בנושא חשוב מאין כמוהו: מצד אחד ילד שובב, ומן הצד השני אמו, המנסה להסביר לו את הלכות העולם ומהי הדרך הנכונה לפעול על פיה.

הספר כתוב נפלא, בצורה נגישה ובהירה ומלווה באיורים יפהפיים של דיאנה שמעון – מן האיורים היפים ביותר שראיתי בספר ילדים – ובסופו של דבר גם מצליח "לחנך" את הילד השובב ולהפוך את שובבותו ל"מוצלחות" – כפי שזו באה לידי ביטוי בסיום הספר.

אני ממליץ בחום על רכישת "אל-על לשמיים" ורואה בו אבן דרך חשובה בחינוך ילדים באשר הם.

"עד שאלמד לעוף" מאת נילי דגן: עושר, צלילות וישירות הכוונה

נילי דגן איננה מן המשוררות ההולכות סחור סחור בשירתן. נהפוך הוא. דגן היא משוררת העומדת בראש המחנה ונושאת את דבריה, את מילותיה, את שיריה היפים והכנים, בבהירות רבה, בישירות ובגאון ובכך הופכת הן את שירתה שלה, הן את השירה העברית בת-ימינו בכללותה, לשירה נגישה – ובכך גדולתה.

שיריה הסיפוריים מלאים בליריות בהירה, בלשון נקייה מחיפויים ומדימויים מיותרים ומסבה עונג רב בעצם צלילותה.

בספרה החדש, "עד שאלמד לעוף", נראית המשוררת בעטיפת הספר כשהיא מביטה קדימה, אל עבר הקורא, בעיניים טובות ובפה מעט פתוח – כמו רוצה לומר את דבריה בלשון בהירה, בצלילות וללא כל פילטרים.

תמונת המשוררת מייצגת נאמנה את כוונת הספר כולו, הכתוב באופן הישיר ביותר בו ניתן לכתוב ספר שירה.

בספר מביעה דגן את דעותיה באופן נחרץ וכמו משוחחת עם הקורא אודות געגוע, אהבה ורצונות.

יש שיגדירו את כתיבתה כמינימליסטית, אך אני מגדיר אותה בדיוק ההפך: עשירה מאוד, שלמה, רבת-פנים.

"ירושה" מאת קרן אלקלעי-גוט: "יציאה" מקורית, מרגשת מאין כמוה

התרגשות אפפה אותי בעת קריאת "ירושה", ספרה המרהיב של קרן אלקלעי-גוט.

ספר השירים הייחודי הזה כתוב כספר דו-לשוני, מחד ביידיש, מאידך בעברית, והשירים אשר בו שזורים ביידיש ובעברית, זה לצד זה.

עובדה זו לבדה הופכת את הספר כולו למקורי ביותר, ליוצא דופן, ומה שאני מכנה "יציאה" – במובן הטוב ביותר של ההגדרה.

השירים עצמם יפים, נוגעים, ובעיקר – מרגשים מאוד ובדרכם מעירים – ומאירים – לתחייה את תרבות היידיש, תרבות כה חשובה, מכוננת ועשירה הן בתרבות היהודית המזרח אירופאית, הן בתרבות העברית בת ימינו, אשר השפעותיה ניכרות במקומות רבים – חלקם חבויים, חלקם ידועים.

"מעגל המתופפות – שירים חדשים ומבחר" מאת ציפי שחרור: כוח הפואמה האורגני של "האמא הגדולה"

מזה שנים מיצבה עצמה ציפי שחרור מבחינות רבות כ"אמא הגדולה" של הפואמה העברית המודרנית.

בספר שיריה החדש, "מעגל המתופפות – שירים חדשים ומבחר" מוכיחה שחרור עובדה זו הלכה למעשה.

מספיק לקרוא את שיריה "התחנה המרכזית החדשה בתל אביב", "לשוב להתרגש", ו"משוררת" כדי להבין את ייחודה הלירי של שחרור, את יופי בחירת מילותיה – בחירה קפדנית ביותר שרק בטעות – לעין לא בקיאה בשבילי השירה העברית – יכולה להיראות כמקרית.

שחרור איננה עוד משוררת כי אם המשוררת. "אמא גדולה" הראויה למקום של כבוד בפנתיאון המשוררות הישראליות, וספר זה – בפואטיקה האורגנית שבו, אשר מכילה ניקיון, בהירות וכנות – רק מחדד עובדה זו.

"OOOH MAMA": תמיד טעים, תמיד טרי, תמיד אותנטי

יש משהו במסעדה המופלאה "OOOH MAMA" (אני פוקד את הסניף שממוקם בקינג ג'ורג' 26 בתל אביב, אך ישנם עוד שני סניפים) שמושך אותי אליה בכל פעם מחדש.

"OOOH MAMA" מצטיינת במבחר רחב של מאכלים ביתיים טעימים להפליא, פיקנטיים ואותנטיים.

המבחר שומר על טריות ועל רעננות והשירות האדיב והמקצועי מוסיף נדבך חשוב שגורם לי לבחור בכל פעם מחדש דווקא ב-"OOOH MAMA" מבין כל יתר המסעדות הפזורות בקינג ג'ורג' לארוחת צהריים – או ערב.

מומלץ ביותר, כבר אמרנו?