חודש: ינואר 2017

טל טנא צ'צ'קס: אם וורהול היה אישה ישראלית או: "היום-יום הוא הטריגר הכי חזק והכי משמעותי לעבודה שלי."

עבודותיה של האמנית הקונספטואלית הייחודית טל טנא צ'צ'קס תמיד מעלות חיוך על פניי.

זהו איננו חיוך ריק בלבד, חלילה, כי אם חיוך המוליך אל מחשבה המוליכה אל תחושה נפעמת של כוונה ורצון לזיהוי של כל המרכיבים, של כל המשמעויות בהם בחרה האמנית.

החיוך, כאמור, הינו מעמיק מאין כמוהו.

חיוך המסתיר – שלא לומר מקפל בתוכו – נדבכים על גבי נדבכים: הן ברמה האמנותית, הן ברמה האנושית.

יש שעבודותיה מזכירות לי את ג'ף קונץ, אך רובן מזכירות לי משהו מיצירתו המהדהדת של אנדי וורהול. זהו לא רק היופי כי אם המחשבה המלווה את היופי, אשר מעמיקה אותו.

זכיתי לראיין היום את טנא צ'צ'קס בת ה-45 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1971), נשואה ואם לארבעה הגרה בקיבוץ משמרות, והתוצאות לפניכם:

"איך את מגדירה את האמנות שלך, טל?"

"אני אמנית קונספטואלית, אני מתקשרת חזותית, ממציאנית."

"בעיניי את אמנית פופ-ארט, ויש להוסיף – חשובה."

"תודה. אני בהחלט מאוד שאובה מהשפה של הפופ-ארט, מהגלמור ומהאמריקניזציה. מכל מה שמאחורי הזרם. אבל בעבודה שלי נכנסים עוד ערכים שהם שלי ששאובים מהילדות שלי, מהחומר שאיתו אני יוצרת, מהרדי-מייד. אני גם מקבלת השראה מהדאדא ומהצורות הראשוניות. זה מקום חתרני טיפה שיש בו הכל מהכל."

"ואלו הן ההשראות העיקריות שלך?"

"היום-יום הוא הטריגר הכי חזק והכי משמעותי לעבודה שלי. המשפחה, הבית, הילדות, הרחוב, השכונה…"

"איך האמהות משפיעה על האמנות שלך? בכל זאת, את הרי אמא לארבעה."

"זה דיאלוג שמתקיים כל הזמן. אני בדיאלוג תמידי בין הילדות לאמהות. אני מסתכלת על הילדים בעיניים של ילדה."

"את נהנית מהאמהות, היא מעשירה אותך כאמנית?"

"בהחלט. האמהות שלי מאוד כיפית. וכמו האמהות שלי, ככה גם האמנות שלי: מאוד צבעונית ושובבה."

"משהו ביצירה שלך מזכיר לי מאוד את וורהול."

"וורהול הוא אהבת חיי – חוץ מבעלי והילדים. הייתה לי עבודה שהצגתי על יד הבננה של וורהול במוזיאון ישראל."

"גם קונץ בתמונה מבחינת השראה?"

"גם ג'ף קונץ הוא השראה מאוד גדולה עבורי. הוא נפלא בעיניי, עם כל הנצנצים והדימויים שלו."

"מהו חומר הגלם שאת אוהבת לעבוד איתו יותר מכל?"

"גרוטאות וצעצועים. כל מה שהוא רדי-מייד צבעוני."

"אם היית צריכה לקחת לאי בודד עבודה אחת שלך, באיזו היית בוחרת?"

"יש לי עבודה שנקראת "שקט". יש בעבודה הזאת אוזניות וקונכיות. אני חושבת שזה מתאים לאי בודד שאני אבוא לשם עם השקט."

"מהי דעתך על ההקשר שבין אמנות לפוליטיקה?"

"הביטוי שם לגיטימי. זה נכון וזה נחוץ, אבל אני עצמי כבר לא נמצאת שם. התרחקתי מהמקום הפוליטי והיום אני עוסקת בשמחה."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עלייך?"

"קרן שפילשר. אני מאוד אוהבת את העבודה שלה. היא מאוד מסעירה."

"והבינלאומי?"

"וורהול וקונץ הם הכי חשובים – וגם ויק מוניס."

"ולסיום, טל, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את טל טנא צ'צ'קס בעוד 100 שנים מהיום?"

"כילדה-אישה שמחה, פיטר-פנית."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לראות את עבודותיה הכה יפות, הכה ייחודיות – ולעקוב אחר יצירתה האמנותית הברוכה – של טנא צ'צ'קס באתר היפה שלה http://www.taltenne.com

אם תיפתחו לשמחה ולרעיונות הקונספטואליים-פופ-ארטיים של יוצרת חשובה זו, אני משוכנע שחייכם ככלל יידבקו באותה שמחת חיים ויצירה אחרים, יוצאי דופן, באותה פיטר-פניות קיומית-יצירתית מקורית.

 

מודעות פרסומת

עמית ליאון: אמן הפורטרטים העצמיים האנטי-ממסדי או: "האמן האוטודידקט עושה את האמנות שלו למען הנפש שלו."

ישנן פרשנויות אינדיבידואליות רבות להגדרה האמנותית הרחבה "פורטרט עצמי".

עם זאת, נראה שהאמן הייחודי עמית ליאון הוסיף נדבך משל עצמו להגדרה זו.

ביצירותיו היפות הוא נותן מידה אחרת – אם תרצו, נופך חדש – למושג ה"פורטרט עצמי" המוכר מזה עידן ועידנים, וכך הופך אותו, בדרכו, ל"שלו".

זכיתי לראיין היום את ליאון אודות יצירתו והבנתי מעט יותר אותו ואת דרכו האמנותית לאחר שהוא שיתף אותי בתחושותיו אודות עולם האמנות בכלל ואמנותו בפרט.

ליאון הינו בן 47 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1969), רווק הגר בחיפה.

את עבודותיו הכה ייחודיות ניתן לראות בפייסבוק, תחת השם: Amit Leon.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, עמית?"

"אני מצייר פורטרטים. בעיקר פורטרטים עצמיים."

"מדוע דווקא פורטרטים עצמיים?"

"אני חושב שזה כי בסופו של דבר אתה עומד מול עצמך ויותר קל לי להתמודד מול עצמי. אני מכיר את עצמי הכי טוב בעולם."

"האם למדת אמנות באופן מסודר?"

"למדתי אמנות – כן ולא. למדתי במגמת אמנות בתיכון וזה היה טראומטי עבורי. אחר כך במשך שנים לא נגעתי בזה ורק מאוחר יותר למדתי אצל מורים פרטיים, ביניהם ציפי אוהל ואמנון דוד ער. היום אני לומד אצל מתן בן כנען."

"מהן ההשראות שלך?"

"אנשים."

"מהי ההגדרה שלך למילה, או אם תרצה, מושג, 'אמנות'?"

"זה מסובך… אני אוטודידקט, ככה שאני לא כל כך נתון להגדרות ולמסגרות שמכניסים אליהן תלמידים של בתי ספר לאמנות גבוהה, שבעיניי הם כלואים. לגבי השאלה שלך, אמנות זה להקיא החוצה את מה שיש לך בפנים, את כל הרגשות. אני בעיקר מתעסק ברגש."

"באמנות שלך יש מידה של אנרכיה, של לצאת כנגד."

"נכון. אני מרדן באופן קיצוני. אני מנסה לא להיות מקובע. כשאתה הולך למורה, אז מצפים ממך שתהיה כמו המורה שלך. אני משתדל ללמוד מאמנים שהם גדולים מבחינתי אבל לצאת לדרך שלי ולא להיות הקופי-פייסט שלהם."

"הזכרת מקודם שאתה אוטודידקט. מהי דעתך באמת על אמנים אוטודידקטיים לעומת אמנים שלמדו אמנות?"

"אני לא בא לשפוט אף אחד. לא את התלמידים שלמדו באופן מסודר ולא את האוטודידקטיים. אין יותר טוב או פחות טוב, אבל תלמידים שלמדו, ב'בצלאל', למשל, הם יותר מוגבלים בעיניי, כי הם היו במסגרת יותר נוקשה. האוטודידקט לעומת זאת, יכול לעשות מה שהוא רוצה כי האמן האוטודידקט עושה את האמנות שלו למען הנפש שלו."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"אני לא כל כך מאמין בלהציג תערוכות או בגלריות. אני לא כל כך מאמין למערכת. אני אנטי-ממסדי מהבחינה הזאת."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?"

"אמנון דוד ער."

"והבינלאומי?"

"אגון שילה."

"ולסיום, עמית, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן עמית ליאון בעוד 100 שנים מהיום?"

"אין לי מושג. אני לא נביא. אני לא יודע מה יקרה בעוד דקה."

"מרים" מאת שמואל מ. בר-און: דוקומנט יהודי מרהיב, אפוס ספרותי-תיעודי רחב-יריעה, חשוב מאין כמוהו

תולדות העם היהודי ריתקו אותי מאז ומעולם.

קורות יהדות פולין ריתקה אותי באופן מיוחד, שלא לומר יוצא דופן.

לאחרונה קיבלתי שי: את הספר "מרים" שכתב שמואל מ. בר-און, מידי בנו, ישראל בר-און. (מחבר הספר האהוב עליי "וזה נגמר באהבה".)

אין מילים בפי אודות "מרים" מלבד העובדות לאשורן: זהו ספר מרתק וסוחף מאין כמוהו, שעל אף אורכו ונושאו נקרא בנקל, ללא כל אפשרות להניחו עד תום קריאתו.

זהו אפוס מרהיב – הן מהבחינה הספרותית-לשונית, הן מהבחינה הנושאית-תיעודית.

הספר – המספר את קורותיה של מרים, ילדה שכמעט ונכחדה כמו כל עיירתה היהודית ברובה בפולין של "הימים ההם", ניצלה וגדלה במשפחה נוצרית והמשיכה את שושלת משפחתה, את שושלת יהדותה – הינו כה עוצמתי ומרגש, עד כדי שאלת השאלה המתבקשת: האם הוא בדיוני או מציאותי?

בר-און כתב ביד מיומנת ספר חשוב ביותר, דוקומנט בעל ערך רב לדור הנוכחי ולדורות אשר יבואו, ואני ממליץ עליו בכל פה.

כמו כן, שמו של הרומן הוא כה מדויק ונכון לספר כולו.

הנה הוא, שם אחד, יהודי, של ילדה אחת – שריד יחיד ומיוחד מעולם יהודי הולך ונכחד אשר חיה, מקימה משפחה ואשר את סיפורה – אם הבדיוני, אם המציאותי – מספר לנו באהבה, בדיוק, ביופי ובצבעים כה נוכחים, כה חיים, בר-און, עד כדי כך שישנה הרגשה נפעמת של רצון לאחוז בידה של אותה מרים ולהצילה שוב ושוב.

לסיכום: אנא, קראו ספר מופלא זה ונסו להבין את הימים ההם, וכך – ודאי תזכו בהכרת תודה, שלא לומר בהארה, אודות חיינו כאן, בימינו אלה.

"קומץ משירתה" מאת אילנה יופה: יפהפה, עמוק מאין כמוהו, רוחני, רגיש

איך ניתן לגשת ולהגדיר ספר כה משמעותי וראוי כ"קומץ משירתה" של המשוררת יוצאת הדופן בעומקיה, אילנה יופה?

לאחר התלבטות ומחשבה מרובה אלו הן מסקנותיי וזוהי דרכי להגדירו:

בספר השירה החדש והכה יפה – על גבול הטהור-זך – של אילנה יופה, "קומץ משירתה", קיימת "אחרות". "אחרות" רב-גונית, נחרצת.

זוהי "אחרות" אישית, לשונית, רוחנית.

ישנו דבר-מה משכר-נפש ורוח בשיריה של יופה. משהו, כאמור, "אחר" ועמוק עד מאוד.

ניכר כי יופה רואה למרחקים, לעומקים, ועל כך היא כותבת.

שיריה שנגעו בי יותר מכל הינם: "חפצים מעורערים", "פעולה", "בית אינטימי", ו"המילולי שבי".

אלו שירים שלא ניתן להגדירם במילים. הדרך היחידה להבינם ניתנת בקריאתם – וזאת אני ממליץ בכל פה.

ולסיום, אני קורא בקריאה נרגשת וחזקה אל שר החינוך: "קומץ משירתה" של אילנה יופה הינו ספר הראוי להיכלל במסגרות לימודיות שונות, למען אשר תלמידים יקראו אותו, ילמדו אותו וייחשפו לקולה המזוקק, העמוק-רוחני, הכה "אחר", של משוררת חשובה זו.

כולי תקווה שביום מן הימים – קריאתי זו אכן תתגשם.

"נאמבר 4" מאת תמי כץ לוריא: יופי לירי צרוף, כמעין הייקו אורבני חדשני, במספר מילים

"זמן הוא תמונות צרובות" הינו ספרה החמישי של המשוררת תמי כץ לוריא.

תמי היא משוררת, רקדנית ומורה למחול, ובהסתכלות מהורהרת, צעירה ברוחה אך בשלה בהבנותיה, היא בוחנת ומדייקת את תחושותיה לגבי שאלות של זמן וזוגיות.

חלקו הראשון של הספר הינו פילוסופי ומהורהר ועוסק בזמן מתוך אספקטים שונים.

חלקו השני יותר "פיקנטי" מעצם עיסוקו בנושא הזוגיות, ורובו בוחן את סצנת ההיכרות שלאחר הגירושין.

הוא זורם, מהיר, מותאם למציאות העכשווית – בה הכל כמו מתחלף במהירות – אך למרות כל זאת, מאחורי הכל, ישנה הבנה עמוקה וראייה ריאליסטית ומדויקת של המציאות – ואף השלמה עמוקה עימה.

כפי שאומרת המשוררת על עצמה, באחד השירים: "כמהה לאהבה, אבל מסתפקת בעינוגי הגוף".

אתם יותר ממוזמנים לקחת חלק ולתמוך בפרוייקט הפקת הספר החשוב הזה של אמנית ייחודית זו, באתר הדסטארט:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21697

 

ולהלן שיר פרי עטה המכיל בעיניי יופי לירי צרוף, כמעין הייקו אורבני חדשני במספר מילים:

 

נאמבר 4

זֶה הָיָה סָבָּבָּה לַחֲתֹך אֶת תֵּל אָבִיב בְּאוֹפַנּוֹעַ

בְּגִיל אַרְבָּעִים וָשֶׁבַע אֲנִי עָפָה כְּמוֹ טִיל

מִקְּצֶה הַתּוֹדָעָה שֶׁלִּי לְקוֹמָה גִימֶל

צְפוֹן פְלוֹרֶנְטִין

מַבִּיטָה כְּמוֹ פָּרָה עִוֶרֶת בַּפֵיָה

שֶמְקֹעֲקַעַת כְּבוּיָה

עַל  הַזְּרוֹעַ הַיְּמָנִית שֶׁלְּךָ

 

*

אנא תמכו באמנית מופלאה זו ותרמו בדף ההדסטארט המקושר למען יציאתו לאור של ספר חשוב זה.

 

 

"המלכות של אושוויץ" מאת דורון בראונשטיין: ביקורת מאת ישראל אפרים בר-און

לאחרונה זכיתי לקרוא ביקורת מרגשת מאת ישראל אפרים בר-און (מחבר הספר המצוין "וזה נגמר באהבה" אשר ראה אור ב-2016) אודות ספרי "המלכות של אושוויץ" (אשר ראה אור ב-2015).

באישורו של בר-און, אני מביא כאן את הביקורת המרגשת והייחודית שלו:

המלכות של אושוויץ – דורון בראונשטיין
בעקבות קריאת הספר – פרשנות ע"י ישראל אפרים בר-און
הקדמה:
אני מרבה לקרוא, ומעיד בזאת שדברי ביקורת ופרשנות איני כותב לאף ספר שאני קורא למעט אם הוא השאיר עלי רושם עמוק ומשקעים שלא יימוגו לאורך זמן, ספר זה הוא מסוג אותם ספרים שמרצוני החלטתי לתת לו התייחסות אישית, בשל חשיבותו, בנוסף לתכונותיו הספרותיות שאינן שכיחות ייתר על המידה בעולם הספרות של ימינו. אין זה, לחלוטין, ספר קל, אבל אני ממליץ באופן שלא צריך להשתמע אחרת מאשר, שמי שנטל ספר זה בידיו, ייקח לעצמו פסק זמן אינטלקטואלי, וזמן ככל שיידרש, ולא יניח לו עד שיגיע לעמוד האחרון שבו. לאחר מכן, אני ממליץ, שיוגיע מעט את מוחו כדי שישכיל להבין וללמוד עד כמה הכתוב בו הוא בנפשנו. עד כמה הוא ערכי, ומה שהוא מעביר לנו בידע ובתובנות. ואז וללא כל ספק יגיע למסקנה שלי שבספר איכותי ובעל חשיבות עסקינן.
אספקטים בהבנת הספר
בפרק הראשון אנו נחשפים למערכת יחסים אמביוולנטית בין אם לבת. שתי נשים שלמרות שהן חיות בעולמות ניגודיים הן מקיימות תקשורת בהתאם למצב ולצרכים המחייבים אותם בהיותם בעלי קרבת דם, אך גם חיי עכשיו באותו מרחב מחייה צר מידות פיזית ונפשית.
בפרק זה, בעוד הבת חיה בעולם של היעדר משמעויות, ריקנות, סיפוק יצרים ארציים כאוכל ומין מזדמן, היעדר עכבות לרבות בענייני מוסר, ויצירת מערכת מוסרית עצמית ואנוכית. זאת אישה שאינה מקפידה על נשיותה, מראה גופה ובריאותה, שהכל בעיניה זניח ושולי: חייה במקום שהוא בעיניה בסך הכל "פאקינג פתח תקווה", עיר בעלת צביון סוציואקונומי של "אנשים פשוטים, פשוטים", אפילו לא "פלצנים כבתל אביב", עובדת כמזכירה משמימה ב"מקומון" [אפילו במילה זאת יש משום הפחתת ערך – הקטנה בממדים, שוליות לוקלית חסרת משמעות, והתעסקות בדברים שאינם ברומו של עולם], מקומון המסגל לעצמו, מבלי שיהיה ראוי לכך, תדמית כמרכז העולם ומתהדר כראוי למרכז גלובאלי, בשעונים שכל אחד כשלעצמו מראה את השעה באחד המחוזות החשובים, ובעיר חשובה בעולם, מקום המקרין יובש, היעדר השראה ושום תקווה להתקדם במסגרתו לדבר שמשמעות לצדו. מנגד, גם מקומות מסוג זה מוצאים פתאום את רגעי החסד שלהם שהרי עם כל חסרות הערך שהוא יוצר ומקרין, משמש הוא כלי חשוב שבאמצעותו ובגבולותיו נוצר הספר שכותבת הבת.
האם, מנגד, חיה את העבר בעולם של אינספור משמעויות של אירועי קטקליזם שחוותה, בעיניה ועל בשרה, בהיותה בורג במערכת המושמדת בשואת יהודי אירופה. אישה שהמראות והזיכרונות הגואים במוחה מאיימים לגלוש אל מחוזות האי שפיות, מצחינים וממשיכים להעלות רקב, בקרשצ'נדו ואקצ'לרנדו, ביחס ישר למרחק ומרחב הזמן הגדל מאז אירעו במציאות. היא חייה חיים כפולים עם בת בשר ודם, ופרטנר בר מינן [זיגמונד]. בעוד שעם הפרטנר המת היא מחלקת בנדיבות ובפתיחות זועקת לשמים את זיכרונות הזוועה שלה, נוברת באובססיביות בציפורניים מזוהמות בפצעים מעלי הרקב שמסרבים להחלים ולהגליד, הרי שאי רצונה לספר את שאירע שם, תכונה שאפיינה לא מעט מאותם ששרדו את השואה מאפיין אותה שעה שהיא עם בתה. לה היא חולקת את זיכרונותיה במשורה קטנה וצרה בממדיה. האם היא אישה שבשיחות הנפש שלה עם זיגמונד המת,. 'סימן הפיסוק' הדומיננטי הוא 'סימן השאלה'. [לדוגמא: בשתי פסקות קצרות שכאלה [53, 54 ו 60] מניתי לא פחות מ 28 סימני שאלה. צורת הדיבור שלה מאופיינת באין סוף של שאלות, והן כולן שאלות שמזמינות את התשובות, הן שאלות המופנות למת שאינו מסוגל לענות עליהם, אבל אין זה כה פשוט, הן שאלות שאין צורך לענות עליהן, שכן הן שאלות רטוריות… האם כל זאת נובע מאלפי השאלות שנותרו ללא מענה שעה שהכל סביבה, כדבריה, "עלה למעלה" בעשן הארובה? או שלאחר שהתעוררה מימי האימים ולילות הביעותים אל תוך עולם בו החיים בטוחים ונוחים ללא השוואה, בחדר ביתה בפתח תקווה: "יש לי קורת גג? יש לי מיטה, יש אוכל ואותך"? [הכוונה לבתה י.ב] "אז מספיק לי. עד מעל הראש מספיק לי" [64] ואל מול טלנובלות בספרדית ומסך טלוויזיה המקרין זיופיו של עולם אחר, ומגזים לכיוון ההפוך מאותו עולם שהותירה מאחוריה. עולם חדש שבו כדבריה "בספרדית העולם טוב יותר" [64], עולם בו שאלות קיומיות מתגמדות ונפתרות בעזרת בימוי של במאי תאב רייטינג הפועל בתוך "תרבות רייטינג". רק שהאלוהים, בימאי מוכשר שכמותו, ביים בין 1939-1945 טלנובלה גרמנית, פולנית ואוקראינית, ואיבד בה את השליטה על המחזתה, גיבוריה ואירועיה… ואולי… אולי הוא ניסה לעשות תבשיל "מן טוקניצה, פירה וצימעס" והקדיח את התבשיל… "נו איך יצא? כי לפעמים את יודעת איך זה, אותם ידיים אבל לא יוצא טוב."… [63]
אגב גם בהתייחסות לטלנובלה ולטלוויזיה יש דיכוטומיה, שכן מצד אחד האם צופה בהן בשקיקה, מנגד היא מתייחסת אליהן 'כפי שהן באמת שוות': "… קורבעס האלה שהולכות לטלוויזיה, לתוכניות כאלה שסוגרים אותך באיזה בית לחודשיים, עם טלוויזיה בכל חור… איזה גועל נפש אנשים עושים מעצמם בשביל קצת כסף… כולם שרוצים להיות מפורסמים…" [60]
בפרק השני האם במובן הקיומי כבר איננה, נהרגת בתאונת דרכים של פגע וברח, הבת זוכה מאמא, לירושה ללא נכסים: "ירושת שיגעון". שיגעון? איזה הוא המשוגע היודע שהוא משוגע? המסוגל לנתח מצבים בהגיון? למשל המונולוג של הבת בבית הקברות [112].
אבדן האם מהווה את החותם המעיד עד כמה היו השתיים תלויות האחת בשנייה "אמא מתה ומשהו ממני מת יחד אתה", "קחי אותי, יאללה, גם כך אין לי כאן כלום בלעדייך…" [113]
אלמנט משחק הגורל: האישה שהמוות שיחק אתה באושוויץ משחק שבו מסתתר היה וממתין לה כמו בלבירינט קאפקאי, וברור היה שמכתו תנחת עליה ותגיע, רק לא ברור מתי ואיך זה יקרה, משחק סדיסטי מורט עצבים ומייאש לפיו, ברצותו ייקח אותה וברצותו יניח לה, משחק בו הסוף צפוי בכל דקה, סופו שהוא מגיע אליה כשדווקא לא מצפים לו, כאשר היא כבר שרויה בביטחון יחסי וללא איום קיומי, באופן הכי לא צפוי, בתאונת דרכים כאשר אפילו שנייה לפי שהמכה ניחתת עליה היא לא חושדת כלל שהוא שוב עורב לה בפינה. "אולי עדיף כך לפעמים. לאנשים מסוימים, למות בלי שום הכנה מוקדמת, באיזה פגע-וברח… אולי זה בעצם מזל,… לא מתה… לא עלינו בייסורים. לא ידעה על הסוף שלה עד שהגיע…" [114].
האם כבר איננה? לא בדמיונה והגיגיה של הבת. היא מתייחסת אליה כאל ישות ואולי יותר מאשר בשעה שהייתה חייה, היא מדברת אל האם המתה, מספרת לה דברים, מתייעצת, רק בהרבה יותר סבלנות, בהרבה יותר אמפטיה, אינטנסיביות והבנה…
הכפירה באל: עוד מאפיין של אותם ששרדו את השואה. היו מקרים הפוכים שאמרו: "אם כל זה עבר עלי ושרדתי משמע שיש אלוהים". היו, מנגד, רבים יותר שאפילו שיצאו מבתים בהם הייתה מושרשת אמונה עמוקה ויסודית, הפכו לאתאיסטים גמורים. האם היא אחת שכזאת: …"שאלוהים-שלא-קיים ישמור על הפה המלוכלך שלך!" [81], "הגרמנים לא צריכים סיבות. הם האלוהים של אושוויץ" [77] "אלוהים הוא נאצי, אם הוא נתן לי ככה לקבור את הנרייטה כשהיא נושמת" [67]. "אנחנו האלוהים זיגמונד. בני האדם הם האלוהים היחידים על פני כל כדור הארץ המקולל הזה" [60], "איך דבר כזה יכול לקרות אלוהים? טוב. אתה הרי לא קיים מאז שרצחת את אמא ואבא שלי…" "ואם לא רצחת אותם במו ידיך – איך נתת לעזאזל שמקום שכזה יהיה קיים?!" "איך נתת שלעם הנבחר שלך יקום הורדוס מודרני? איך נתת לצבעי-זבל עם שפם קטן לשלוט ככה בעם הכי משובח בעולם?…" "איך… איך… טוב. לא משנה. אין עם מי לדבר. לדבר אתך, אלוהים זה הרי כמו לדבר עם אוויר. כמו לדבר עם אבן. כמו לדבר אל היינץ." [97]. מי שקורא את המובאות הללו לא יכול שלא לחשוד שאין כאן כפירה, שהרי אם אדם כופר באל [אבי למשל] הוא לא מתייחס יותר אליו, שהרי אין למה להתייחס. האם מנגד מדברת אל האלוהים, היא באה אתו חשבון, מתגרה בו ומתריסה כלפיו ובפניו, משמע שיש אלוהים אבל הוא רע, הוא אימפוטנט, הוא לא מבחין בין טוב לרע, הוא אדיש לגורל צאן מרעיתו… לי לפחות זה נשמע כמו אותו ילד 'שרותח עליו אמו' ואומר לה "את יותר לא אמא שלי, אני שונא אותך", האופי דומה, רק שהנסיבות אפילו אינן ניתנות להשוואה… ומנגד למרות מעשי הזוועה שמספרת אישה, כשתגובת פנינה היא "ככה זה שאלוהים נרדם ושכח את ברואיו". עונה לה בתרעומת אותה אישה שהיא דתיה וש "לכל דבר שאלוהים עושה יש סיבה" ושגם הכי גרועות למרות שרואות הכל עדיין מאמינות שאלוהים יושיע אותן. [237]

הרצף הסיפורי מגיע משלושה מספרים עיקריים
האם: כשהקורא בלבד מקבל אקסקלוסיבית על שיחותיה עם זיגמונד ועל זיכרונותיה המסויטים.
הבת: בתיאור חייה, עבודתה ויחסיה עם האם. כשאמצעי ביטוי נוסף ליומנה הם השירים שהיא כותבת.
המספר: המביא בעיניו את תיאור היחסים הסבוכים וההתנהלות היום יומית בין השתיים לרבות השיחות שביניהן.
אל שלושת המספרים חוברים עשרות רבות של נשמות המתים המתקשרות, מן העולמות האחרים, עם גיבורת הספר. הן כמו נדחקות בתור שאין לו סוף כדי לספר מן המתים את אירועי האימה שחוו או ראו באושוויץ:
שילוב מלים וביטויים משפת היידיש: הז'רגון הוא הלוקליזם של יהודי פולין, זאת היידיש שדברו הוריי, בשונה מהיידיש הרשמית הליטאית להלן דוגמא של דרך הגייה וריבוי משמעויות: האם מכנה, לא אחת, את בתה "משיגנע", ביידיש הליטאית מבטאים זאת "מעשוגענע", והמשמעות אינה חד ערכית: כשהיא כועסת הכוונה היא למשוגעת שדעתה נטרפה עליה, כשאינה כועסת זאת גערה רכה של חיבה.
על העולם הבא: העולם הבא הוא מקום בו מתחוללים דברים, זהו לא שלב סופי שכן הוא מקום מעבר למקום אחר. הנשמות שחיות בו מתנהגות כאחד האדם, הן זוכרות, יש להן מאוויים, מחשבות, השפעות, תקשורת, " כל המתים … הם בעצם חיים, אני בטוחה בזה. משוכנעת, אין מוות…יש רק אשליה זולה, של קוסמים, אחיזת עיניים. כי אחר המוות של הגוף… הנשמה משתחררת אל העולם האמתי… מתוך האור המושלם, רואה אותנו, משפיעה על חיינו, כל כך קיימת" [139]. "רואים מהעולם הבא את עתיד של העולם הזה" [138], האם מגיע מעולם האמת ומדברת דרך מוחה של הבת ודמיונותיה אל זיגמונד, היא מעודכנת לחלוטין במתחולל בנפשה ובחייה של הבת החייה על פני האדמה, היא רואה מהעולם הבא את בתה גם מסבירה ומנתחת את מצבה: "היא בודדה, זיגמונד, לגמרי בודדה… או שהיא באה אלי לקבר, או שהיא מחכה לי בחלום, או שהיא מדברת אליי וכאילו שאני עוד על ידה, או שהי שוכבת עם נשוי…או עם הערבי… עדיין מעשנת כמו קטר… שמנה כפרה. אבל אני אוהבת אותה היא הבת שלי…" [258], ובעולם הבא יש גם עיסוקים של פנאי "לילה טוב כבר לא יהיה לי בעולם-הבא הזה, פני [מתוך דו שיח שפנינה מנהלת עם אמא המתה] אולי איזה משחק ברידג' טוב. זה כן."
הרעיון העובר לכל שדרת הספר: לספר, והרבה על כל זוועות אושוויץ, על מעשי הזוועה, על ההתעללויות, על כיצד חיות אדם גרמניות הפיקו הנאה ורוו נחת ממעשים שגורמים לתיעוב וחלחלה אצל כל אדם באשר הוא אדם ובמשמעות של אדם. "בלהה, חיה וחנהל'ה מתות עם כדור בראש וכל המוח שלהן נשפך. למה? ככה, כרגיל – בלי סיבה. כי ככה התחשק לאיזה גרמני. במקום לפתוח את היום עם שתי ביצי עין וערימת קותלי חזיר וקפה חזק, החליט לפתוח ברצח בדם קר של שלוש נשים." [72], וזה עוד תיאור רך לעומת מה שמגישה המספרת. כיצד אותם גרמנים היו יצירתיים בהמצאת התעללויות, כיצד אינסוף של מעשי התעללויות, כשהם מוגשים במנות גדושות גורמים לכך שמאבדים את הרגש, את הגועל ואת הסיבולת אפילו תחושות הכאב אצל הקרבנות, למשל אותה אישה שמנגלה עושה בה ניסויים בכך שהוא חותך ממנה את כל חלקה השמאלית [יד, שד, עין, שיניי הפה משמאל] כל זאת ללא הרדמה, והיא כבר לא חשה את הכאב, מה שיותר מעניין, שהיא אפילו די נלהבת מיפי מראהו של המתעלל בה. קרבנות אושוויץ הוכרחו לא אחת לבצע את הזוועות אחרת היו רוצחים אותם במקום אבל כדברי האם: "עד למחרת כבר שכחתי מהכל" [67], כך למשל "אישה תלויה עירומה צורה הפוכה… הראש בתוך בור באדמה מלא בחרא, הנאצים משחקים לה עם הראש כמו כדורגל, בועטים בו בכח כל כך רב עד שבכל רגע אתה שומע ניפוץ. היא הייתה חיה. היא מתה לאט לאט, בייסורים.[236], כך למשל הסיפור על האב שלנגד עיניו הגרמנים חותכים בגרזנים את רגלי שלושת בניו, ועשרות אסירים יהודיים בפיג'מות מביטים ואף אחד לא מגיב [371] ואז מגיע המפקד גונטשטיינר עם כלבו הרעב בלונדי ומשחרר אותו שיטרוף את אותם שהתעללו בהם קודם. והכלב אנין הטעם לא מתקרב לחלקי הגוף המגואלים בצואה. הוא אוכל רק את החלקים הנקיים.
אחת הדמויות הבאות בחלום לספר לפנינה את סיפורו היא דמותו של שרוליק וינוקור, הסופר מייחד לו מספר עמודים רב יותר מלייתר המתים הבאים בחלום [390-404], אותי אישית דמות זאת הרגיזה במיוחד: טיפוס שמוכן לדרוך על הכל כדי להשיג את שלו, אחד שיודע להסתדר בכל מצב, נהנתן, גבר נאה בעל שתי זרועות חסונות מעשן סיגר, חצוף, בעל דימוי עצמי מופרז חשיבות, הוא כבר בר מינן הנמצא בעולם הבא אבל לא מעשן מרלבורו כי אם סיגר "כי חיים רק פעם אחת" מפלרטט אפילו אם החיים "למה? הגברת ממהרת לאנשהו? הוא קורץ". במקורו היה בן למשפחה רבנית, אבל היה לחילוני גמור, גר בבית מרוהט ברחוב לשנו היה הולל כפי שמעיד על עצמו "גבר שבגברים, הולל שבהוללים" מדבר בקלישאות, מתרתח בקלות "סליחה! הוא צורח. מה אמרת?!" הייתה לו חברה גיטל "סחורה משומשת" שכמותו לא היה גבול לתאוות המין שלה, ושרוליק גאה ואפילו מתפאר בכיבושיו "חשקיו הצעירים והבוערים" "מאהב מהסרטים, כך לפחות אמרו היפיפיות של הימים הרחוקים ההם" הוא חוזר בתשובה ומצטרף לחסידי גור, לפחות חיצונית, אבל לא עומד בדרישות ייצרו, שהרי כחסיד גור אסור לו אפילו לאונן, והנשים שם לא היו משהו יוצר משיכה. לאחר שנתיים הוא חוזר בשאלה, בדיוק בזמן בו הגרמנים מגיעים לוורשה, הוא עובר לגטו וורשה אבל כדי לשרוד הוא לובש בגדי כומר וצלב שקונה בעזרת מאכער והוא מוברח מהגטו בעזרת מסמכים מזויפים, משנה שם ומצטרף לכנסיה ב 1944 הגרמנים נכנסים לכנסיה, מפשיטים את כל הכמרים ומגלים שישה נימולים. האיש בן ברית של המזל, במקום לקבל מיד כדור בראש הוא נשלח לאושוויץ כקאפו "חנפן ונכלולי אכזר, מהגרועים ביותר", כשקיבל שוט ונדרש להפשיט יהודי מעורו עשה זאת מכל הלב, עשה הכל כדי "לרצות את אלה שמחזיקים את הגרזן בידם". באחד המקרים נודע לגרמנים על אישה שביום זה נפל תאריך יום הולדתה. הם ידעו שגם בנה בן ה 16 היה במחנה ההשמדה. שרוליק נצטווה להביאו. היא הובאה לרחבה, הופשטה, כל חברותיה מהבלוק עמדו בחוץ והסתכלו, שרוליק רץ ומצא את בנה, זלמן, מהר מאד, והביא אותו למפקד שציווה על הנער לשכב, לעיני כל, עם אמו ולא להפסיק עד שיגמור בתוכה. לאחר מכן ניתן לשרוליק צינור ברזל והוא דחפו לפיה של "כלת יום ההולדת" עד שהוציא נשמתה בייסורים: "מי שלא עושה מה שאומרים לו, מת במקום! אז עליי ציוו לדחוף לה צינור ברזל בגרון כמה שיותר מהר עד שנחנקה ו…" אם לא די שהוא מספר זאת לפנינה ועומד בתוקף שתכלול את סיפורו בספר הוא מוסיף: "ואני רוצה קרדיט! תכתבי: נכתב על ידי פנינה הארטבך ושרוליק וינוקור. אני רוצה שכולם יידעו שהייתי שותף מלא". הוא רואה בעצמו קרבן שווה לייתר כל הקרבנות, ולא משנה שהיה קאפו. לחיזוק עמדתו הוא אומר באטימות מוחלטת שלא היה גרוע מעובדי הקרמטוריומים! ואותו אדם, דווקא הוא שרד, התחתן וארבעה צאצאים הביא לעולם: בן בשם גרשון על שם דודו, בן אחר בשם אייזיק על שם המאכר שהבריחו בתמורה הולמת מן הגטו בוורשה, בן בשם אהרון על שם אחיו ובת אחת יפה ומוצלחת גלית על שם גיטל "סחורה משומשת" שנתנה לו סיפוק במיטה לפני שהכל התחיל. וכאן בשלב זה של סיפור המעשה מתואר שיא השיאים באטימותו ושפלות של האיש שמספר, כשבעיניו עולות דמעות תנין, שהוא חזר לאושוויץ ב'מצעד החיים' והניף שם את דגל ישראל והוא רואה בזה את הניצחון שלו… את הרגשת התיעוב אפילו המספרת לא יכולה להסתיר. ונשאלת שוב השאלה, מי יכול לשפוט אדם מסוגו, כמה היו עוד בין אחינו שאבדו, לנוכח הנסיבות, את צלם האנוש, ורק האנוכיות, הנכלוליות והדריכה על אחרים הצילו את חייהם. "איך אמרה אמא שלך על וינוקור השטן? 'כסף קטן' לעומת השטן פפרקוכן". איש שלא היה שם וספק אם גם מי שהיה שם יוכלו להבין את מה שקרה בשואה. שכן, כדבריו של קאצטניק "הייתה זאת פלנטה אחרת".
תחושה די דומה קיימת גם אצל הקורא, החוויות הקשות המרובות המועלות בספר זה "מאפילות ומגמדות האחת את האחרת" ולקח לי זמן כדי לסיים את קריאתו למרות רהיטות הכתיבה ולמרות שהספר מרתק. הסיבה לכך היא שהייתי חייב להניח לחוויות הקשות לשקוע ולחלחל כדי שיוצר מרחב לקליטת חוויות קשות נוספות. מצד שני ראוי שנבין שמטרת הספר הייתה להגיש את סיפור אושוויץ במלואו מבלי להחסיר פרט, כדי שאותם שלא היו שם יחושו, ככל יכולתם, את מה שהתחולל שם. החלק הדומיננטי של הספר: זהו החלק בעל התיאורים הקשים ביותר, המספרת שרויה במן טרוף שבו בחסות הלילה טורדים אותה חלומות זוועה בהם מתייצבים המעונים מאושוויץ, ובזה אחר זה מספרים לה את סיפוריהם. לא נותנים לה מנוח ודורשים ממנה, חלקם במפגיע, לכלול את סיפורם בספר שהיא עתידה לכתוב על "המלכות של אושוויץ".
והסיבות לריבוי העדויות המצמררות הכתובות בספר מקבלות הצדקה בספר עצמו: … מדברי כל קרבן 'בר מינן' המתאר את ייסוריו ומתחנן ומפציר שיתועד. למשל אחת מהן, ז'קלין: "את מתעדת! אני חייתי את התיעוד! …המילה המסורסת הזאת, 'שואה', מילה עלובה… המצמקת את כל אותן עוולות שהיו שמה… אז הבנתי את גודל הטרגדיה של כולנו, את אבדן המורשת היהודית שלנו… כשאישה אחת, שמנהלת רומן עלוב עם כלב מחוסלת, מי יספר את קורותיה" למי בכלל אכפת מהסיפור שלה? מי יספר את הסיפור שמשפחה אחת, כולה, נדחפה לתא גזים וגופותיה הועברו לקרמטוריום… והפכו בעצם כלום? כאילו מעולם לא היו קיימים? את מבינה עכשיו, מתעדת יקרה שלי, עד כמה שהתפקיד שלך בעולם הזה חשוב? למה אנו כולנו פה בעולם הבא, מעלים אותך על נס? עד כמה שאת משמעותית לקיומנו? להשארת שמנו וכל מה שאנחנו עברנו? ולכן: אני רוצה שכל חלום תתעדי בצורה טובה ביותר ששמעת! כן, כן! שמעת אותי טוב מאד!… ואז תכתבי, תדפיסי אותו… אני רוצה שהספר שלך יהיה עב כרס במיוחד, מצדי שיהיה בן אלפי עמודים!… כאילו שאם יהיו בספר שלך אפילו מיליון עמודים הם יוכלו לקלוט אל תוכם את גודל הזוועה… כי כלום לא שולי! הכל חשוב כשזה מגיע לשואה… לא מחר, מטומטמת! אין מחר! … באושוויץ! המחר לא קיים!… כל מה שיש לנו זה עכשיו! עכשיו!! עכשיו!!! הרגע הזה! אפילו לא הרגע! השנייה! כן… השנייה… אז כתבי…" [344-345] "איך מתקדם הספר?… מצוין. בעצם מדהים. אני מרגישה כאילו שיש לי… לא יודעת, שליחות… כן אני איתם. אני השליחה שלהם. הם כולם מכירים אותי שמה. כולם נדחפים ורוצים לספר לי את הסיפור שלהם. ויש כל כך הרבה סיפורים. וכל סיפור, אתה יודע – סיפור." [375]. וצריך גם לזכור ש "מלאכת הנצחת השואה לא מסתיימת לעולם".[417]
חזיונות סוריאליסטיים. סצנות לא מועטות מצוירות באופן מילולי באופן סוריאליסטי, למשל שיינדלה זקלובקה, האישה הדו ראשית המחולקת לעצמה ולבתה גיזלה "בצירוף של שני נחשים הנפלטים ונבלעים שוב ושוב לתוך ומתוך איבר מינה הפעור, הפרום כולו" [430] או האמא שנעלמת ובמקומה מצטיירים המוני פרעושים במקום שעמדה לפני דקה ואת מקומה תופסת אישה עירומה ששדה השמאלית, אזנה, עינה, רגלה וידה מצד שמאל חסרות והיא מדדה יחפה על הפרעושים המביטים בה בזעם [436] וגם כשדמותו של הקאפו האכזר שרוליק וינוקור נעלמת מופיעה תמונה פסיכודלית סוריאליסטית "האדמה השחורה הקשה הופכת שוב לוורודה. במקום שעמד יוצא ממנה פרח שחור ענקי. במקום עלים, צומחות ממנו עשרות שיניים לבנות גם שלוש שיני זהב. אני שמה לב שהגבעול של הפרח השחור נוזל, כמו כתם נפט בוצי ממאיר, ממלא את האדמה, ואז לאט לאט, השחור הופך לאדום, מכסה על כל הכתמים השחורים הבוציים, יוצר בהם מני גושים, ממלא את האדמה הוורודה, המעוותת, בסימני שאלה עשויים מדם." [404], "צלו נשים למוות כמו עופות. ראיתי במו ארבעת עיניי." [424] אבל צריך להבין שאושוויץ היה למעשה עולם סוריאליסטי, עולם שבו הכל מותר ואפשרי שיקרה, אנשים ללא צל, דברים המנוגדים לחוקי הטבע, המוסר, ההבנה האנושית, לטבע, לשיווי המשקל, להגיון, לרגש. סצנות אלו ורבות נוספות שכמותן משרתות את היצירה הספרותית הזאת כי הן נועדו להעצים את ההתרחשויות וכדי לתת להם את קנה המידה לו היצירה נדרשת.

בשבח הבוטות – יתכן שמי מאותם קוראים הניגשים ליצירה ספרותית כשכסיות רכות ולבנות מכסות את כפות ידיהם, עלולים ללקות בהתקפי בחילה כשיקראו חלק מהתיאורים הקשים המתוארים, כמעט בכל דף בספר, לצורך העניין קיים שימוש מאסיבי בשפה בוטה ובשפע אירועים קשים המתוארים לפרטי פרטים ובמינונים ענקיים שאין להם גבולות. לאותם קוראים שקיבתם עדינה מדי, אמליץ לבלוע כמוסה אחת של 'פראמין' או 'קלבטן' ולהמשיך לקרוא בספר שכן חשיבותו מבטלת את תחושות האי נוחות של הקורא. התיאורים משרתים את המסר והמינון החזק בהם הם מוגשים נותנים משנה תוקף לעצמה הגלומה בו, ומביטים לזוועות השואה במבט אוטנטי, חד ודוקר ישר לעיניהם. אי הנחת הוא סממן מובהק לכך שהמטרה הושגה. אם אתלה באילן גבוה, לודוויג ואן בטהובן, באחרית ימיו, כבר "לא עשה חשבון" לאיש. הבוטות האמנותית שלו בשפת המוסיקה, במורכבות יצירותיו ובהרמוניות הלא שגרתיות שכתב, הבאות לכלל ביטוי ברביעיות האחרונות שלו לכלי מיתר, בפוגה הגדולה, בפוגה הבלתי אפשרית בסונטה לפסנתר מס' 29 "ההמרקלוויר" [Ammerklavier], היו בוטות שהולידה את הבשלות והטובות שביצירותיו של המלחין הגאון והחרש, אם לא להזכיר את המרדניות והמהפכניות ביותר שלו המקדימות את זמנן. כך גם הבוטות בספר זה, הנובעת מכנות עצמית, מחד ובתחושה של שליחות לספר את סיפור המיליונים שהוציאו את נשמתם בייסורים, 'כמעט עד האחרון שבהם' מאידך, נוגעת בנימי הנפש הכואבים ובעצבים גלויים של הקורא ושל דורון בראונשטיין עצמו, ובדומה למשל נותנת ממד מרתק לכתיבתו.
אמרות עם תובנות שליקטתי מתוך הספר: כמה מהן מדברות בעד עצמן ולא נחוצה פרשנות.
• "הוא היה מלאך המוות אבל את החיים שלי הציל" [92] על היינץ גונטשטיינר הרוצח הגרמני והמאהב החולני והסוטה של האם באושוויץ. ללמדנו על סולם העדפות של רוצח גרמני באושוויץ. וגם על כך שלחיים יש לפעמים מחיר מחריד. ושהישועה והתקווה מגיעה לפעמים במצבים של סצנריו הזויים דווקא מצד המאיים והשונא. "אתה רואה אדם בבוקר, אתה לא יודע אם יישאר חי עד הצהריים. כולם נפלו לבור. כולם קפאו בשלג. את כולם התא גזים הרג. רק למי שהיה מזל היה חיים. לי היה את היינץ, לאחרים, לא יודעת, אולי אלוהים, נו, כל אחד והפנטזיה שלו." [240]
• "אין פרפרים באושוויץ. " [83] יש מקבילה מפוקפקת בין הפרפר שחי יום לבין רבים שלא הוציאו את יומם בגיהינום האושוויצי, או לחליפין, כמה מאושר הפרפר שאף שתחולת חייו יום אחד, הוא מת חופשי, בעוד המוזלמנים, הגופות החיות, לפעמים הם מתים חיים שלא ניתן להם החסד למות מיד. או מנגד. יפי הטבע החופשי, הדיר את רגליו ממקום ששם שולט המוות.
• "אלוהים הוא נאצי, אם נתן לי ככה לקבור את הנרייטה כשהיא נושמת" [67]. ראו מי הוא שאנו מתפללים אליו ורואים בו את מלך המלכים, יוצר העולם ומנהלו. מי שהאמת והצדק מזוהים אתו. הפסגה והנשגבות…
• "כמה מתו באותו יום כפור? מי סופר… אנחנו לא היינו שמות… אנחנו היינו רק מספרים" [92]
• "אני מלוכלכת מרוב סבון עכשיו, ואני נקייה מרוב טומאה" [159] הגדרה מעניינת הבאה מפי פנינה, המספרת, במיוחד מאחת שיש לה אובססיבית לניקיון כך שהיא רוחצת את ידיה במים ובסבון ללא הרף, באופן מוגזם ומשפשפת אותם עד זוב דם וגם אז אין דעתה נוחה מדי עם רמת הניקיון "עכשיו הכל נקי. פחות או יותר", "אמא בחלום צורחת, 'סבון! סבון מבני אדם עושים סבון!' [237]" "הרבה סבונים עשו מאתנו." [238] וכאשר משומן יהודים עשו הגרמנים סבון, סבון שמטרתו לנקות בא ממעשים של טומאה וזדון. האם יש קשר אפילו תת מודע לכך באמרה שהיא נקייה מרוב טומאה?
• "הרי למה שאשה נורמלית תרצה להביא בכלל ילדים לעולם המשוגע הזה: בגלל הרחם? בגלל השליחות? למחוק ולכתוב במקום זה שחלות…" כאילו שאם לאישה יש ילדים והיא פתאום אמא אז באיזשהו מקום היא גם יותר אישה? מקבלת יותר לגיטימציה לקיום של עצמה? יותר משמעות? [184] טיפול מקורי ומבריק בנושא שכל תפקידה של האישה בעולמנו זה להביא ילדים, שאם לא כן, היא לא נורמטיבית. שהיא בוגדת בשליחותה, ההברקה היא שבמילה "שליחות" בהיפוך אותיות מסתתרת המילה "שחלות" כך ששחלות הן משמעות השליחות הנשית וההיפך.
• "נו, תמיד כמעט תמיד היה שמה חורף. גם בקיץ. ככה זה כשהאור של השמש מתכסה מעשן של הארובה." [185] עוד תיאור של התהפכות היוצרות ואבדן חוקי עולם וטבע באושוויץ.
• "מי יודע… אולי היא צודקת, ככה היא עיוורת. ככה יותר טוב" [237] מדובר באותה דתייה שרואה את הזוועות של אושוויץ ונשארת באמונתה הגורמת למעין עיוורון, כך זה היה תמיד, לדתיים החיים קלים יותר, זה מה שמקבלים, זה מה שמגיע להם, וכשאין שאלות אין תהיות ולא מצפים לתשובות…
• "כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה שיער ומשקפיים, נעליים ושיני זהב, תיקים ובגדים, כלי נגינה, צלחות וכוסות, והכל כל כך ממוין, כל כך מסודר, כל כך "גרמני" וקפדני, שבא… למות" [288]. אחת התכונות שהכי מזוהות עם האומה הגרמנית היא רצף המלים "Ordnung muß sein" [סדר חייב להיות] רעיון זה הוא המסד לממושמעות, לקפדנות הביצוע שבאו לדי ביטוי ב"פתרון הסופי" ומסבירים לא מעט איך עם שהיה מסד לתרבות המערבית היה מסוגל לעבור טרנספורמציה שכזאת ולעשות מה שעשה. סדר צריך להיות, הפירר אמר כך, אייכמן הורה לעשות כך, אין לערער וצריך לבצע בקפדנות. "באושוויץ… המוות מסודר כל כך בקפידה שמה. הגרמנים… נו, פדנטים היו בלרצוח. לא ויתרו על אף בן אדם, לא שכחו אף מספר…" [290]. "והרי ברישום הגרמנים היו חזקים. הכל מסודר ושיטתי. קפדני ופדנטי. שם ומספר לכל חי. שם ומספר לכל מת." [342] הרמן ווק בספרו "רוחות מלחמה" מדבר מגרונו של גנראל גרמני שמרצה מאסר בעקבות משפטי נירנברג ואגב כך כותב ספר על אימפריה שהולכת ונעלמת, והוא אומר שהיטלר לא היה הרוצח הגדול היחיד במלחמה, גם סטלין היה כזה ואיש לא יודע מי היה רוצח גדול יותר כי "היטלר תיעד הכל וסטלין לא תיעד שום דבר". ובאמת, שעה שהמלחמה נגמרה עת עסקו הרוסים בביזת מפעלים גרמניים וכיו"ב והעברתם לרוסיה, היו האמריקאים עסוקים באיסוף מסמכים. לפי ההסכמים עם גרמניה, האמריקאים צלמו את כל המסמכים והחזירו לגרמנים את המקוריים. נדרשו לכך 6 אניות משא גדולות…
סיפור שאינו נגמר: סיפורה של אושוויץ וקרבנותיו לא נגמר, קרבנותיו של גיהינום זה נמוגו, אחריתם מוות, אין להם מקום קבורה, הם עלו בתימרות עשן אל מקום מושבו של העליון, גרמו "לזיהום אוויר" סביב כס קודשו ואת גן העדן למקום הרבה פחות נעים, לא שונה בהרבה מסירחונו של הגיהינום… מקום קבורה או קבר הם למעשה סגירת מעגל בחיי אדם. דבר שיש לו תחילה וסוף. דבר שאין לו סוף יוצר דיסוננס, הרגשה של לא נשלם, מסופר על וולפגנג אמדיאוס מוצרט הילד, שכשחוזר היה הביתה ניגש היה לפסנתר ומנגן סולם מוסיקלי סולם מושלם מתחיל למשל בצליל דו ונגמר בדו שמונה צלילים. מוצרט היה מנגן, דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי… ואת 'הדו' הסוגר השמיט בכוונה. זה שיגע את אביו לאופולד שצעק: "תגמור כבר, תגמור לעזאזל"… בדיוק כמו שגם ספר זה הקשר עם בן הזוג הערבי לא מגיע לכלל סיום והדבר נשאר לגרות את סקרנות הקורא: איך הוא קיבל את עניין ההיריון של בת זוגו היהודייה שעד שהספר מסתיים עוד לא גילתו לו על כך… האם שמח? האם נרתע? האם קיבל וחיבק? האם כעס וניתק מגע? הספר גם לא מסיים את סיפור ההיריון של המספרת, הטיפול בנושא מופסק כשהיא בחודש השלישי, האם זה בסוף בת? בן? המסר ברור. שום דבר לא נגמר. גם המוות אינו סוף [עיסוק מרכזי של הספר].
קיימת קורלציה בין לידת הספר הבאה בייסורים והריון לא צפוי של גיבורת הספר בת ה 52 בניגוד לכל דבר הגיוני וצפוי.
ההתרחשויות המתוארות הן סיפור מעשה ההפקה והצידוק של הספר. המספרת שהיא דמות ספרותית היא למעשה טרנספורמציה של המחבר דורון בראונשטיין עצמו ואם 'חשדות בנידון' עולות במוחו של הקורא תוך כדי הקריאה הרי שהן מקבלות אישור "אני מגלה שהספר בן 457 עמודים" [448], וכן "קונה ברקוד לספר ומציינת בכריכתו האחורית, 'מחיר מומלץ: 80 ₪' " [449] מתאים בדיוק לספר עצמו.
ישראל אפרים בר-און.