חודש: דצמבר 2019

נעה שמחיוף שחף: "אני חושבת שיזכרו אותי בתור חלוצה, של זנב חומרי ופרוע."

לאחרונה (ולמען הדיוק, בין ה-19.12.19 ועד ה-21.12.19) הוצגה עבודת הווידיאו "אחת שתיים שלוש" של האמנית נעה שמחיוף שחף כחלק מהתערוכה "רצף" של הקולקטיב בוש, אשר התקיימה במרכז הגאה (טשרניחובסקי 22א') בתל אביב.

עבודת הווידיאו הזו – המעולה הן בפרטיה, הן במהותה, הן באופן ביצועה – הציגה את בריטני ספירס האיקונית על צדדיה הרבים, האנושיים, בצורה חדשה לחלוטין – אם תרצו, על-זמנית – והיה משהו ביצירה שעורר בעיניי "שפת סימנים" חדשה לווידיאו-ארט באשר הוא. נראה כי שחף התיכה לשפה צורנית משהו מן החיפוש המתמיד של האמן בדרכו אל היצירה האולטימטיבית ויצרה מעין הפשטה – הן חכמה, הן אירונית – של הרעיון אל מול האובייקט הסופי, הרב-מימדי, במקרה זה.

זכיתי לראיין לאחרונה את שמחיוף שחף (ילידת 1996, או כדבריה: "מילניום כזה ולא אחר…") והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, נעה?

נעה שמחיוף שחף: אני לא מגדירה. אבל כשאני צריכה להגדיר, אני מצהירה עליה כאמנות פופית. הרי פופ זה בדברים הקטנים. כלומר, כולנו פופ ועשויים מתרבות הפופ, פשוט יש חלק שמודים בכך ויש חלק שעדיין בהכחשה.

בראונשטיין: ספרי לי על עבודת הווידיאו שלך "אחת שתיים שלוש" שהוצגה זה עתה במרכז הגאה.

שמחיוף שחף: "אחת שתיים שלוש" זו עבודה שהתחילה על ידי רצון עז לשחרר את בריטני ספירס מהמצב הנפשי והפיזי בו היא נמצאת בשנים האחרונות, כחלק מתנועת ה-#freebritney. היה לי חשוב להעביר מסר לאומה, להסביר לעם שלא צריך להתבייש ולהודות ולקבל את המשמעות של בריטני ספירס בחיים שלנו. בעבודה אני נראית גם כעצמי וגם כדמות אנימציה זכרית, כדי שיקשיבו לי. בתחושתי, "בעולמם של הגברים", אישה שמדברת על אישה זה פחות רציני ונוצרה שם ביקורת על הפטריארכיה ועל ה-slut shaming שעושים לכוכבות פופ.

בראונשטיין: מדוע בחרת לקרוא לעבודה "אחת שתיים שלוש"?

שמחיוף שחף: השם של העבודה מוקדש לאחד השירים של בריטני ספירס שנחשבו כ"להיט אסור".

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שמחיוף שחף: תמיד כשקראתי ראיונות עם אמניות/אייקונים למיניהם, חשבתי לעצמי שאני צריכה למצוא השראה כדי שיהיה לי מה לענות על השאלה הזו. בשנים האחרונות הבנתי שלא. ההשראות שלי טמונות היטב בכל הבא ליד. אני מעריצה גדולה של הקפיטליזם ומחזיקה בהרבה מאוד רכוש קטן. כלומר, דרך כל אובייקט, בין אם הוא שלי ובין אם לא, כל מוצר שמגיע לעיניי ומעורר ניצוץ, דרכו מתחילה עבודה.

בראונשטיין: האם יש אמנים שמשפיעים עלייך?

שמחיוף שחף: כמובן שיש אמנים שמאוד השפיעו עליי ואחד מהם הוא ריאן טרקרטין.

בראונשטיין: היה לטעמי משהו מן "המגדרי" ו"הנשי-פמיניסטי" בעבודה. האם את מסכימה לכך?

שמחיוף שחף: אני חושבת שהעבודה מגדירה את שניהם ואסביר גם למה. העבודה מייצגת המון מבטים פוליטיים, אבל השניים המרכזיים הם המבט שלי והמבט של בריטני ספירס. המבט שלי על בריטני ספירס הוא כזה של הערצה וסגידה ואפילו מבט אלוהי שמחכה למפגש ורוד שישפוך אור עליי ועל כל הצופות והצופים. בחרתי לייצג את עצמי כעצמי וגם את עצמי כ"גבר". הקוויריות והעמדה של "אין לי מגדר אחד" היא חלק ממני. היה לי חשוב והגיוני שהגבר הוא זה שייתן את הנאום החותך והמרשים כמו שתמיד גברים מדברים עליה ואיתה: אבא שלה, בני הזוג שלה, המנהל שלה. אף פעם אין מישהי שתבוא ותציל את בריטני ספירס.

המבט של בריטני על החברה מיוצג על ידי מקטעים בקריירה שלה שאני בחרתי. אני בעצם ניכסתי את המבט שלה וייצגתי אותו כפי שרציתי. היה לי חשוב להראות כמה שהיא גאה ביופי שלה וחשוב לה יותר מכל "שיעזבו אותה". אני חושבת שהמפגש הזה בין שתי העמדות שלי ושלה, יוצר מראה מורכבת של פמיניזם ונשיות אל מול מגדר כמגדר.

בראונשטיין: האם את גם יוצרת אמנות פלסטית?

שמחיוף שחף: כן. אני מפסלת מאובייקטים שאני מזמינה באמזון.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

שמחיוף שחף: ב- MoMA, כי ככה ארגיש באמת שהאלטרנטיביות כבשה את המיינסטרים.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על העבודה שלך כיום?

שמחיוף שחף: כשהייתי בגיל העשרה, ניסיתי להיות נשית ולהיראות כמו שאר הבנות סביבי. הייתי מוקפת בבנות כאלו שזה היה כל חייהן – היופי, החומר והכסף. התקופה הזו נמשכה עשר שנים מחיי. אין זיכרון אחד שעיצב אותי כאמנית, יש מיליוני זיכרונות שכולם קשורים בחומר: אם זה בגד או שיער או עגיל או נעל. אני חושבת שהרבה מההתאבססות שלי לחומר קשורה לתקופה הזו.

בראונשטיין: ולסיום, נעה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית נעה שמחיוף שחף בעוד 100 שנים מהיום?

שמחיוף שחף: תמיד כשטווח מסוים עולה מעל היחידה 10 אני מאבדת אוריינטציה, אז 100 שנים זה מאוד גדול עליי.

בראונשטיין: ובכל זאת?

שמחיוף שחף: …ובכל זאת – אני מאמינה שעוד אפרוץ גבולות בתוך המדיומים ולכן אני חושבת שיזכרו אותי בתור חלוצה, של זנב חומרי ופרוע.

"הכל מותר" – שירים מאוירים מאת נדב גל: רב-קסם ודמיון, חכם ומשעשע, ובה בעת, רב-רבדי בתובנותיו

כאשר קראתי את השיר "שניים זה יותר מאחד", שירו החכם (עמוד 22) של נדב גל אשר בספרו "הכל מותר" שראה אור לאחרונה, ירדתי לעומק בהירות מחשבתו ורצונו הלירי של גל.

השיר, העוסק בשניים – לעומת אחד – מספר בתחילתו על כדור גלידה אחד, על נשיקה אחת, ואז, בתומו, נכתב שיעל היתה רוצה במקום שני בתים – אחד.

ישנו דבר-מה מרגש מאין כמוהו – שלא לומר שובר לב – במהותו של שיר זה ובדיסוננס של יופיו אל מול מציאותו, והוא מסמל – לדידי, יותר מכל – את כוחו הפואטי של גל, המשלב במילותיו את איוריו רבי-הקסם והדמיון. (במקרה של השיר המדובר, "שניים זה יותר מאחד", מאוירת בת-דמותה של יעל עם עיניים שחורות – אך ללא פה – נרטיב מבריק מצד המשורר-מאייר לתיאור אי הוורבאליות של גיבורתו בביטוי רגשותיה – כפי שאלו באים לידי ביטוי דווקא בקולו של בוראה, המשורר.)

לסיכום, זהו ספר רב-רבדי בתובנותיו אשר נגע בי לעומקיי, ריגש אותי – אך בה בעת שיעשע, ועל כן, אני ממליץ עליו בכל פה.

"שלושים רגעים שותקים" מאת פנינה רינצלר: מאזני יופי, כאב ורגישות עתירים באסתטיקה ג'אזית

משהו מן הג'אז עטף אותי בשיריה-סיפוריה של פנינה רינצלר, כפי שאלו מובעים בספר שיריה הרגיש "שלושים רגעים שותקים" אשר ראה אור בימים אלו בהוצאת "פרדס".

כאשר קראתי את "חורף", שירה אשר בעמודים 28-29, חשתי לאשורם את מאזני היופי, הכאב והרגישות העתירים באסתטיקה ג'אזית – והתחברתי לריתמוס אשר מחולל את יצירתה – הן הפרטנית, הן הכוללנית – של משוררת יוצאת דופן וראשונית – בקולה הייחודי – זו.

"רעבה" מאת שקד דלילה שפירא: אודות החיבור השברירי שבין הקומפוזיציה הלירית לבין הקיום הנוגה, המלנכולי

כאשר קראתי את "קערה", שירה של שקד דלילה שפירא אשר בעמוד 54 בספר שיריה החדש "רעבה", התחברתי למקורות כתיבתה – ולדיוקיה.

בשלוש שורות – המכילות חמש מילים – מספרת שפירא סיפור שלם, עתיר בקומפוזיציה לירית ובשאלות אודות הנוגה והמלנכוליות של הקיום.

"רעבה" מכיל שירים מדויקים כגון זה אשר ציינתי למכביר, והוא יפה, רגיש וצובט-לב מאין כמוהו, ומכאן גדולתו – וחשיבותו – הפואטית.

"אותיות נוטפות" מאת טמילה רם: תשוקה עזה לשפה העברית המובעת ביופי, דיוק וקומפוזיציה רבי-פנים

ישנו דבר-מה חזק מאוד בשירתה של טמילה רם, כפי שזוהי באה לידי ביטוי בספר שיריה "אותיות נוטפות" אשר ראה אור בהוצאת צבעונים השנה.

רם כותבת ביופי, דיוק וקומפוזיציה רבי-פנים – ואף רבי פירושים.

בין השירים הטובים הרבים שבספר, ראוי לציין את "מוזה", "נשמה" ו"רעב" המייצגים את קולה האמיץ והרם של המשוררת, המרומם ומאחד כבמלאכת מחשבת בין הארצי – לבין הנשגב.

"חידת חיי – סיפור חייה של ד"ר רות לוין לבית ברגשטיין": מרגש, אמיץ, מעורר השראה

צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, מספרת רות לוין (לבית ברגשטיין) את סיפור חייה המרגש עד דמעות אודות חייה וחיי משפחתה בעת מלחמת העולם השנייה – והשואה.

בין רעב, מחלות ומחסור בלתי ניתנים לתיאור, גילתה לוין תעצומות נפש אשר עוררו את האופטימיות הקוסמית שבה, הכוללת בתוכה, בין היתר, גם אהבת אדם באשר הוא, נדיבות אין קץ וסקרנות קיומית-אקזיסטנציאליסטית.

זהו ספר המעיד, יותר מכל, על רוח האדם, על אצילות נפשו, למרות הכל ובגלל הכל – כפי שאלה באים לידי ביטוי בחייה מעוררי ההשראה של לוין – והוא ראוי להימצא בארון הספרים של כל בית יהודי – הן בארץ, הן בעולם, בזכות חשיבותו הערכית-מורשתית האדירה.

"סופי הדרכים – אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה": סיפורים בעלי עושר רגשי, מנטלי וצורני מרהיבים המשתרגים אלו באלו כבמלאכת מחשבת

ראויה להערכה יוזמתה של הוצאת "כתב", אשר הוציאה בשנת 2013 את קובץ הסיפורים החשוב "סופי הדרכים".

הקובץ, המכיל סיפורים שזכו בתחרות כתב 2012 בנושא אובדן וגעגוע, מכיל סיפורים מצוינים למכביר בעלי עושר רגשי, מנטלי וצורני מרהיבים וקומפוזיציות מיוחדות המשתרגים אלו באלו כבמלאכת מחשבת.

ראוי לציון סיפורו של ארז מירנץ, "יחסות פרטית מאוד", אשר הזכיר לי את ספרה זוכה פרס הפוליצר של ג'ניפר איגן, "מפגש עם חוליית הבריונים", בחוכמתו הבהירה, במבנהו ובנקודת המבט "האחרת", המגוונת, אשר בבסיסו – הן הפנימי-מהותי, הן הצורני.