עבור רבים נחשבת תמר רבן ל"אמא הגדולה" של אמנות הפרפורמנס הישראלית, ולא בכדי.
הן בעבודותיה פורצות הדרך, הן בעבודתה רבת השנים כמורה ומדריכה, הנחילה רבן את אמנות הפרפורמנס – על מורכבותה ויופייה הכה ייחודי, הנהיר על בוריו, לדידי, למעטים – לדורות של תלמידים אשר הולכים אחר תפישתה ותובנותיה בהערכה-הגובלת-בהערצה.
ב-24.11.22, בערב פרפורמנס ייחודי של מבחר אמניות, זכיתי לראיין את רבן (ילידת 1955), והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, תמר, איך את מגדירה את האמנות שלך?
תמר רבן: אני לא מגדירה אותה. להגדיר זה גדרות.
בראונשטיין: עבור רבים בעולם האמנות – ובפרט בתחום הפרפורמנס – את נחשבת ל"אמא גדולה". איך ההרגשה?
רבן: ככה זה בעולם. גם לי היו את אבותיי ואמהותיי האמנותיים, ביניהם אירית בלוזר ומוטי מזרחי.
בראונשטיין: מהי דעתך על שחר מרקוס?
רבן: אני מאוד אוהבת את שחר. הוא חבר, תלמיד ועמית.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
רבן: לא יודעת. כשיש השראה היא באה.
בראונשטיין: האם לדעתך זכית להכרה לה את ראויה בארץ ובעולם?
רבן: לא. אבל יחד עם זה, אני בסדר גמור. אני מסופקת.
בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?
רבן: אין לי שאיפות מסוימות. פשוט להמשיך לעבוד.
בראונשטיין: מהי דעתך לגבי שילוב של פוליטיקה במיצגים?
רבן: בתחילת הדרך עשיתי עבודות פוליטיות שמתייחסות למציאות ולפוליטיקה, כמו "ציפורים תלויות בכיכר" ב-1988, "סטריפטיז", גם ב-1988, וגם אחרות, כמו "אבן נייר ומספריים".
היום אני חושבת שכדי לעשות שינוי, פחות מעניין אותי לשקף את המציאות, אלא להיות אלטרנטיבה בעצמי.
בראונשטיין: ולסיום, תמר, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
רבן: זאת שאלה שמי יכול לענות עליה…? בשבילי אמנות זה דבר של קדושה, דבר שקשור לרוח, אבל מעבר לזה, איך אפשר להגדיר? זה הרי מעבר להגדרות.
חי תרבות 