"קורות חיים", הרומן החשוב ומעורר המחשבה של אמנון דביר, תפס אותי "לא מוכן".
חשתי כי רומן זה זוכה בנקל בתואר "אחר" – הן בצורת הכתיבה, הן בתוכן – ובכך יופיו וכוחו.
הספר נכתב כמו בשני זרמים: מציאות אל מול תודעה, וזה יפה, נוגע ובעל כוח רב – בצורה שלא ניתן להסבירה עד שקוראים ספר זה.
הספר, המספר את קורותיו של חיים (ואולי שמו אומר הכל בהתייחס לחיים עצמם, על כל מרכיביהם והיבטיהם) הנכלא במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי ומיטלטל בין הרצון להישאר לבין הרצון לברוח מעורר מחשבה רבה.
אני ממליץ בכל פה לקוראו ואז – למצוא נחמה בחופש שלנו. להתעקש בכל הכוח להתמקד בטוב שבחיינו – על כל יופיו, כוחו ובהירותו.
ואז – גם על הפחות טוב, להכיר תודה.
חי תרבות 