לאוניד אובולסקי: מגדולי הציירים הריאליסטים שעלו לישראל מברית המועצות או: "צייר יוצר ציור במטרה להגיד משהו, את מה שהוא מרגיש. זאת ההודעה שלו שהוא שולח לעולם."

לאוניד אובולסקי, בעיניי, הוא אחד מגדולי הציירים הריאליסטים שעלו לישראל מברית המועצות (טרם התפרקותה) בגל העלייה המסיבי של שנות התשעים של המאה העשרים.

אובולסקי, ללא ספק, הביא איתו משהו "אחר", "משם", משהו יפהפה וייחודי. משהו משלו.

בעבודותיו ניכר דיוק רב. הנופים של אובולסקי הינם נופים ציוריים מושלמים: הים והשמיים צלולים מאין כמוהם, האבנים משורטטות כביד אמן, והצבעים כמו נבחרו בקפידה דקדקנית.

ישנה תחושה יוצאת דופן בציוריו של אובולסקי שאתה ממש שם, ממש בעכשיו.

הטבע של אובולסקי הוא מאותם מחזות פלאיים הנחקקים גם לאחר שעבר זמן רב, ואז הצפייה – או מוטב לומר, הזיכרון-צפייה – ביצירותיו מקבלת פרספקטיבה של זמן ושל מקום אחר.

ומשהו בכל זאת, תמיד, נשאר קיים.

זכיתי לראיין היום את לאוניד אובולסקי שהתגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, צחקן, ויטאלי ונעים הליכות. על אף שהוא עלה לארץ בגיל 40 ועברית איננה שפת אמו, הצלחתי לתקשר ולהבין אותו – יש לציין, לעומקו – מתוקף הכנות, הישירות, ומעל הכל – הפשטות הכנה והבהירה של דבריו.

אובולסקי בן ה-65 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1951), נולד בלנינגרד אשר ברוסיה ועלה לישראל ב-1991. הוא נשוי, אבל לבת וסב לנכד, ומתגורר בנתניה.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, לאוניד?"

"ריאליזם."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן בין היתר הטבע, ההיסטוריה של רוסיה, וההיסטוריה של העם היהודי."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה כשלבן אדם יש משהו להגיד לאנשים אז הוא עושה את זה בצורה אמנותית. מוזיקאי יוצר מוזיקה, פסל יוצר פסל, צייר יוצר ציור במטרה להגיד משהו, את מה שהוא מרגיש. זאת ההודעה שלו שהוא שולח לעולם. כשרואים ציור של צייר אמיתי מרגישים את הרגשות שלו. גם באבסטרקט יש הודעה – אם זה אבסטרקט אמיתי, כמובן."

"מה דעתך על הצייר הרוסי הדגול ולנטין סרוב?"

"הוא גדול מאוד. הוא עשה פורטרטים מאוד מעניינים. כשמסתכלים על פורטרט של סרוב, מרגישים ממש את הנפש של הדוגמן או הדוגמנית שהוא צייר. אני מאוד אוהב אותו."

"האם אתה מרגיש יותר רוסי או יותר ישראלי – כאדם, וכצייר?"

"אני אזרח ישראלי ואני יהודי, אבל אני לא ישראלי. בשביל להיות ישראלי צריך להיוולד פה או שיהיו לך שורשים בישראל. אני הגעתי לארץ בגיל 40. אני ישראלי? לא. אני מרגיש צייר בינלאומי."

"אם היית צריך לבחור בין פיקאסו, מארק רותקו, פול קליי ומאטיס, במי מהם היית בוחר?"

"הכי גדול זה פיקאסו. הוא עשה הכל! יש לו הרבה סגנונות: קוביזם, ריאליזם… הוא אהב לעשות סקנדל. זה לא הסגנון שלי לעשות סקנדל. פיקאסו הוא הליצן הכי גדול באמנות!"

"אילו שלושה צבעים היית בוחר לקחת איתך לאי בודד ולצייר איתם?"

"חום, ירוק ואדום."

"בציורים שלך ניכר חופש רב. האם אתה עצמך מרגיש חופשי?"

"אני בטח לא חופשי. אני בכלא של האמנות. אני עובד לפי הזמנות, כמו פועל."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל – בארץ ובעולם?"

"ב'מטרופוליטן' בניו יורק וב'לובר' בפריז. ובארץ – במוזיאון רמת גן."

"מיהו הצייר הישראלי האהוב עליך?"

"יוסל ברגנר."

"והבינלאומי?"

"יש כמה: דלקרואה, מונה, ולסקס."

"ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו את לאוניד אובולסקי הצייר בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני רוצה עכשיו שיכירו אותי. אני לא רוצה לחכות 100 שנה."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו המצוינת: הכנה, הבהירה, המרגשת-מפעימה של לאוניד אובולסקי.

אנא מכם, התחילו לעקוב אחר עבודתו החשובה כבר היום, כבר עכשיו.

או כדבריו: אל תחכו לעוד 100 שנה…

 

 

 

ישי רוסנו: אודות מהות, תפישה, גישה או: "אמנות זה מהמילה אמונה. להיות אמן זאת לא בחירה – זאת כפייה."

בעבודתו של האמן ישי רוסנו קיימת מהות יחודית.

מהות מהסוג שקשה ללכוד במילים.

זוהי מהות המחייבת תפישה – וגישה – אחרות. אם תרצו, מהות-תפישה-גישה שעל קו התפר שבין הדת, לסיפור, לקולנוע.

לאחר שראיינתי את רוסנו היום, הבנתי את אותה המהות – או לפחות מצאתי את עצמי מתקרב מעט לאותה הבנה של תפישה ושל גישה כה ייחודיות לציור.

רוסנו בן ה-47 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1969) הינו רווק הגר בתל אביב. הוא למד קולנוע וספרות באוניברסיטת תל אביב ויצר סרטים (ביניהם, "עלים מכוסים אודם").

דבריו העצימו משהו בי והנה הם לפניכם, בתקווה שגם אתכם הם יעצימו.

"איך היית מגדיר את הסגנון שלך, ישי?"

"אתה יודע, כולם רוצים להיות עכשוויים, אבל זה כמו עץ – הוא על הקרקע, אבל בשורשים שלו הוא הולך פנימה, מאיפה שהשורשים של העץ יונקים את ההשראה שלהם. אני יונק מהמודרניסטיים, מהרגע שבו נדלק הניצוץ, אז התחיל מבחינתי להיכנס הפיוט מתוך הציור ועכשיו, הציור מצייר את החצי-מודע ואת התת-מודע שכולל את הסוריאליזם, את החלומות, את הקוביזם. אני, בציור שלי, מספר סיפור – כמו כל יהודי טוב. כולנו אוהבים סיפורים, זה החלק של הילד שבנו, החלק התמים."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן קודם כל מהעולם היהודי, זה בגנים. יש לי שורשים במשפחה מהחסידות. האוונגרד הרוסי מבחינתי הוא השראה גדולה."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה מהמילה אמונה. אמונה זה משהו שמהדהד מבפנים, זה החלק הכי עמוק שמחובר. אמונה זה הנשמה והיצירה. להיות אמן זאת לא בחירה – זאת כפייה."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?"

"יאן ראוכוורגר."

"והבינלאומי?"

"מאטיס."

"מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?"

"יש אנשים שעושים את זה. בעיניי, זה לא קשור לפוליטיקה כמו שזה קשור לאדם עצמו – שהוא חייב להתבטא וזה מה שמפעיל אותו. פוליטיקה נחשבת לאנרגיה מחוספסת וגסה. זו קליפה מאוד קשה."

"אתה מגדיר את עצמך אדם דתי?"

"מאמין. כל ילד הוא מאמין. דתי זה מסגרת."

"אם היית צריך לבחור בין מארק רותקו, מרינה אברמוביץ' וג'ף קונץ – במי מהם היית בוחר?"

"במארק רותקו. זה מוזיקה. הוא מצייר מוזיקה ואני אוהב מוזיקה. יש מוזיקה עם מילים, אבל אם היא מספיק טובה, אפשר להבין אותה גם ללא מילים. כמו סרט אילם."

"מהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים לעומת כאלו שלמדו אמנות באופן מסודר?"

"זה לא קשור, זה עניין אינדיבידואלי. תמיד עדיף להיות אוטודידקט כי זה לא מגביל אותך."

"מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אין ספק שהיא אישה עם נוכחות תיאטרלית. היא שחקנית. יש לה את הכישרון להיות על במה."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"כל אחד רוצה הכרה של הממסד, להציג במוזיאון תל אביב, למשל. בנוסף, הייתי רוצה להציג בבתים של המיליארדרים."

"ולסיום, ישי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ישי רוסנו בעוד 100 שנים מהיום?"

"זה לא כל כך חשוב. יש מעט מאוד אנשים, כמו פיקאסו, למשל, שהשם שלהם נחרת בהיסטוריה של העולם. הזיכרון הקולקטיבי יכול להעמיס רק כמות מסוימת של גיבורי-על. זה מספיק לי שאנשים כמוך יזכרו מי אני."

 

*

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר של ישי רוסנו http://www.rossano-art.com ולנסות ללכוד בדרככם את אותה מהות ייחודית, את אותה התפישה – והגישה – יוצאות הדופן של אמן זה, אודות ציור, סיפור, חיים.

 

 

"לעבור את הקיר": רגע מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי-יהודי לדורותיו

למן הרגע הראשון של "לעבור את הקיר", סרט הקולנוע הישראלי המוצג בימים אלו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מצאתי את עצמי נכסף.

זוהי המילה המדויקת לתאר את תחושתי החזקה-באופן-מיידי: 'נכסף' מלשון 'כיסופים'.

רציתי עוד מן הדבר הזה. עוד ועוד מן הדבר היפה, הישיר, המורכב ובו-זמנית כה פשוט, מגזרי ובה בעת – אוניברסלי.

*

נועה קולר איננה משחקת תפקיד בסרט זה, בעיניי, ואף איננה מגלמת דמות בסרט.

נועה קולר היא-היא מיכל. היא-היא הסרט כולו – על יופיו, בהירותו, רגישותו הכבירה, מכמירת הלב.

אם לי שטרסברג, מגדולי מורי הדרך לשחקנים בעת המודרנית, היה חי כיום וצופה בסרט זה, הוא היה לבטח מאמץ את קולר אל חיקו ומודה לה.

מודה לה על המתנה החד-פעמית שהיא העניקה לעולם הקולנוע באשר הוא – כ"מיכל" ב"לעבור את הקיר".

קולר הפעימה וריגשה אותי עד כלות באותנטיות, בישירות, ב"פחות" המשחקי הבלתי ניתן להגדרה הזה, שהפך אותה למן תחילת הסרט ועד לתומו לעוד ועוד "יותר".

אך ניכר כי הכוכבת האחרת של סרט מושלם זה, רווי הניואנסים, אשר הופכים אותו לסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים (לפני "עפולה אקספרס" ו"אושפיזין"), היא יוצרתו, כותבתו ובימאיתו, רמה בורשטיין.

בורשטיין לא כתבה תסריט בעיניי, כי אם רומן.

"לעבור את הקיר", על פי תפישתי האמנותית-פילוסופית הינו רומן שעובד-תורגם לסרט באורך מלא.

והרומן הזה הוא מן הטובים והמתוחכמים (בפשטותם ובבהירותם, זאת אומרת) שקראתי-צפיתי מעודי. זהו רומן-קולנוע המגרה את בלוטות הרגש, את טעם-האהבה ואת כאב הקיום האקזיסטנציאליסטי של כולנו, כבני אנוש, עד אשר הוא מציף את החושים ברצון לשינוי, להארה, בהשראה.

זהו סרט בלתי צפוי. כאמור, רווי ניואנסים.

זהו רומן-תסריט מושלם, שלא בכדי זיכה את כוכבתו-יוצרתו בפרס אופיר לתסריט השנה.

*

לאחרונה צפיתי ב"סופת חול" והתאכזבתי.

"סופת חול" הוא לא "פרידה" האיראני המצוין ולא "ילדות פרא" התורכי החזק.

האותנטיות של "סופת חול" לא חדרה את שריוני.

חבל שלא השכילו ראשי הקולנוע המקומיים לבחור ב"לעבור את הקיר" להיות זה שייצג את ישראל בתחרות האוסקר הנוכחי.

הוא הרי, בכל קנה מידה, טוב הרבה יותר מכל סרט ישראלי אחר שיצא לאקרנים בארץ אי פעם – ו"סופת חול" בכללותו.

"לעבור את הקיר" הינו רגע מכונן בתולדות תרבות הקולנוע הישראלי-יהודי לדורותיו.

רגע אשר – ללא ספק – עתיד לנצח את הזמן.

 

"נשמת האהבה" מאת רבינדראנת טאגור: בזכות קסמי המזרח והודו בפרט – על אינספור גווניה

רבינדראנת טאגור, יליד הודו, היה איש אשכולות לכל דבר ועניין: משורר, סופר, מחזאי, מחנך, מוזיקאי, ועוד.

אכן. אדם מעורר השראה ביצירתו ובחייו.

הוא אף זכה בפרס נובל לספרות.

בספרו "נשמת האהבה" אשר ראה אור לאחרונה – בתרגום מצוין מאנגלית של ליאורה כרמלי – בהוצאה החשובה "אסטרולוג", מצליח טאגור ללכוד את כל אתם ריחות משכרים של הודו הכבירה והכה ססגונית.

טאגור, שהיה ידוע בעיקר כמשורר, כתב למעלה מאלפיים שירים הנחשבים כיום לשירים מן החשובים ביותר שנכתבו בהודו – עבור המדינה ועבור אנשיה.

הספר מכיל 27 סיפורים ויפה עשו ב"אסטרולוג" כאשר בסופו צירפו מילון מפורט ורחב הכולל מושגים בסיסיים ושמות המופיעים הן בכתובים, הן בתרבות ההודית, וזאת כדי להקל על הקורא הישראלי הלא מיודע לכל אותם ניואנסים בתרבות ההודית.

זהו מסוג הספרים שיגרמו לכם לרצות לבקר – ולו פעם אחת בחייכם – בהודו הכבירה.

זהו ללא ספק ספר שיעורר אתכם לפועלו היצירתי והכה ברוך של רבינדראנת טאגור.

שלום פלש: אודות אמנות כמקצוע, ציור פרספטיבי, אסתטיק דיסטנס או: "היכולת שלך להפוך את העולם התלת-מימדי שבו אנחנו חיים – לדו-מימדי."

בעבודותיו של הצייר החשוב שלום פלש ניכר מרכיב חמקמק-אילוסיבי הנובע ממרקם הצבעים הכה ייחודי שלו.

ניתן לומר בוודאות שצבעיו של פלש הינם "צבעיו" – קרי, בנויים-מעובדים בדרך כה ייחודית, כזו היוצרת בנקל מעין סוגה חדשה העומדת איתנה בפני עצמה: "הצבעים של שלום פלש".

אותה צבעוניות – אשר מכתירה אותו בעיניי רבים כצייר חשוב – מרתקת שוחרי אמנות רבים – בהם פרחי-אמנות רבים בני הדור החדש, הדיגיטלי – המוצאים עצמם פעם אחר פעם נפעמים מאותו מרקם צבעים אילוסיבי משהו, מאותו עיבוד-צבעוניות "אחר".

שלום פלש (אשר מקור שם משפחתו הינו מפולין) הוא בן 68 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד ישראל, 1948) נשוי "פלוס ילדה, פלוס נכד," כדבריו, וגר ברחובות. הוא למד אמנות "שנה אחת בלונדון, שנתיים ב"המדרשה" ברמת השרון וגם בבוסטון. המורה שלי היה ג'ורג' ניק – שהוא צייר נהדר ומנטור," כדבריו.

זכיתי לראיין היום את פלש, והנה הדברים.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, שלום?"

"הסגנון שלי הוא ציור ריאליסטי, פיגורטיבי. אני צייר פרספטיבי (תפישתי). זאת אומרת, צייר שמצייר מתוך הסתכלות. אני מצייר טבע דומם ומחובר מאוד לסגנון ציור הנוף העירוני וגם לסגנון ציור הנוף הפתוח. בעצם, מה שאני בעיקר עוסק בו נקרא 'פיקטורייל ספייס', שזה היכולת שלך להפוך את העולם התלת-מימדי שבו אנחנו חיים לדו-מימדי. הרגע הזה שבו אתה שם כתמי צבע על הבד ואתה יוצר את אותו 'פיקטורייל ספייס' – זה המקצוע שלי."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה מקצוע. בתקופת הרנסנס זה היה מקצוע כמו כל מקצוע אחר – היית צריך ללמוד את המלאכה, את איך שעושים את זה."

"מהן ההשראות שלך?"

"הצורך לצייר, והנופים, והנושאים, וציירים שאני מכיר ושאני אוהב – שהם תמיד גורמים לי לגלות משהו חדש. כל הדברים האלה יוצרים עבורי השראה. בנוסף, גם דן צלקה הוא השראה עבורי. אני משתמש במושג 'אסתטיק דיסטנס', שזה אומר 'מרחק אסתטי'. הכוונה היא, שאני יכול לשפוט עבודות שלי כשאני מתרחק מהן פיזית, או כשאני מתרחק מהן מבחינת הזמן שחולף, או כשאני מתייחס אל מישהו אחר, אל אמן אחר."

"הצבעוניות שלך מאוד מיוחדת."

"אני יוצר את הצבעוניות מתוך התבוננות."

"מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?"

"אני רחוק מאוד מזה. אני לא מתעסק בפוליטיקה."

"מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"היא לא עושה לי טוב בהצהרות שלה. יש לה את האג'נדה שלה, אבל אפשר לעשות את זה בצורה הרבה יותר תרבותית."

"אם היית צריך לבחור בין מארק רותקו, ג'קסון פולוק ומרינה אברמוביץ', במי מהם היית בוחר?"

"אני חושב שהייתי בוחר ברותקו, כי יש משהו יפה בהתייחסות שלו לצבע ולתחושת חלל. אבל גם פולוק מאוד מעניין."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?"

"אני מתחבר לאביגדור אריכא."

"והבינלאומי?"

"ישנם כמה. קורו, פיירו דלה פרנצ'סקה, קורבה, אנתוניו לופז גרסיה, אדווין דיקינסון וג'ורג' ניק."

"האם, לדעתך, אמנות שנעשית על ידי יוצרים אוטו-דידקטיים טובה פחות מזו שנעשית על ידי יוצרים שלמדו אמנות באופן מסודר?"

"יש אוטו-דידקטיים שמגיעים להישגים טובים. זה מקצוע שצריך ללמוד, לדעתי, אבל יש כאלה שמצליחים לפתח את עצמם באופן אוטו-דידקטי."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"בארץ – במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל, ובחו"ל – בבוסטון."

"ולסיום, שלום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את הצייר שלום פלש בעוד 100 שנים מהיום?"

"הייתי רוצה שהם יראו את הנופים – שאני מקווה שחלק מהם עוד יהיו קיימים אז. אני מקווה שאנשים יגידו שאת הנוף הזה הם מכירים, שהם זוכרים. יש לי גם ציורים של תל אביב, שעם הזמן השתנו ונוסף להם, למשל, מגדל, אז זה גורם לחשוב, אתה רואה – איך שהכל משתנה."

 

*

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר היפה של צייר ייחודי זה, http://www.shalomflash.co.il, ולעקוב אחר יצירתו הכה ייחודית, 'פיקטורייל ספייס'ית, חמקמקה-אילוסיבית – במובן היפה ביותר – שלא לומר המפואר – של ההגדרה.

רונן דוד בר-חיים: "האמן עצמו בסופו של דבר הוא אוטו-דידקט. כל אמן."

לאחרונה פגשתי את הצייר רונן דוד בר-חיים.

מה שהחל כפגישה מקרית לחלוטין, הפך לעניין רב מצדי, וזאת לאחר שבר-חיים נתן לי את כרטיס הביקור שלו.

באותו כרטיס ביקור, ראיתי בבירור את כשרונו מלא החיים והכה צבעוני של בר-חיים.

בכרטיס רואים כדור פורח צבעוני המשייט מעל גבעות מוריקות – צבעוניות אף הן – ומשהו באותה החיות, באותם הצבעים – משהו באותו התום הילדי – גירה את בלוטות הסקרנות-אמנות שלי.

כאשר ראיתי עוד מעבודותיו, היה לי ברור שאני רוצה לראיין את האמן היצירתי להפליא הזה, ואכן עשיתי זאת.

רונן דוד בר-חיים הוא בן 39 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1977), גר בתל אביב והינו רווק. בשנה האחרונה הציג את עבודותיו בסניף טופ דן של בנק דיסקונט.

וכעת – הראיון:

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, רונן?"

"לפי הפרויקט האחרון שעשיתי, הייתי קורא לסגנון שלי "ריאליזם ילדי". זה ציור שדבק במציאות, ריאליסטי, שמתאר מציאות כפי שהיא, בצורה פיגורטיבית ובמשקפיים של ילד – אך לא ילדותי, כראייה של הצייר בעולם פנטסטי."

"ספר לי על הפרויקט האחרון שלך."

"הפרויקט האחרון זו סידרה בת כ-12 ציורים, בה חקרתי על חיות בעולם. בין היתר קראתי ספר שנקרא "שפת החיות", למשל. לקחתי בפרויקט הזה כל מיני חיות והוספתי להם את הראייה הילדית שלי, וכך ציירתי אותם."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי רבות. ביניהן מיכלאנג'לו ופרידה קאלו."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"יש המון המון פירושים, אבל בתמצות – זה לעשות משהו בצורה מיוחדת ובעלת השראה."

"מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?"

"אני אוהב את יאיר גרבוז."

"והבינלאומי?"

"מיכלאנג'לו."

"מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?"

"אני מאוד אוהב את הצד הפיגורטיבי באמנות ומעדיף להכניס באמנות שלי דברים יפים שקיימים בעולם. בעיניי, להכניס פוליטיקה לאמנות קצת יהרוס לי את הכיף."

"אם היית צריך לבחור בין מארק רותקו, מרינה אברמוביץ' וג'ף קונץ, במי מהם היית בוחר?"

"קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי אף אחד מהם הוא לא לרוחי."

"מהי דעתך על אמנים אוטו-דידקטיים לעומת אמנים שלמדו אמנות באופן מסודר?"

"אני מגדיר את עצמי כאוטו-דידקט למרות שאני תלמיד של דפנה ערוד ולמדתי שנת אורח ב"המדרשה" בבית ברל. אני התחלתי לצייר באופן אישי ובין לבין לקחתי כל מיני קורסים מציירים שונים. האמן עצמו בסופו של דבר הוא אוטו-דידקט. כל אמן."

"מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אין לי איזושהי דעה מגובשת לגביה. אני רק מקווה שהיא תעזור יותר לאמנים להתקדם ולהתפתח."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"במוזיאון ישראל."

"ולסיום, רונן, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את הצייר רונן דוד בר-חיים בעוד 100 שנים מהיום?"

"הייתי רוצה שהם ייהנו מהציורים שלי. שהציורים שלי יהיו להם תאווה לעיניים. שהאמנות תהיה – באיזשהו מקום – נצחית."

*

אני ממליץ בחום לעקוב אחר יצירתו הברוכה והכה צבעונית – ריאליסטית-ילדית – של בר-חיים בפייסבוק וכך להתחדש-להיטען, ממש כמוני, בכל פעם מחדש, באנרגיות המופלאות, החיוביות, המרפאות, של צייר ייחודי זה.

 

 

נעמי מנדל: אודות המופשט כריאליזם, הסצנות היומיומיות היוצרות אמנות והציור כצורך קיומי או: "בתקופות שאני לא יכולה ללכת לצייר יש לי קוצר נשימה"

איך ניתן לצמצם לכדי מילים, לאותו תיאור מילולי – כתוב כמו נאמר – את היופי הצרוף, המענג, של עבודותיה של האמנית הצעירה והחשובה נעמי מנדל?

איך ניתן להכניס לתבנית של מלל את כל אותה המורכבות הנכפלת והמקופלת לרבדים-רבדים?

והשאלה הגדולה – מלבד "איך ניתן" – הינה, בעיניי, "האם כדאי"?

והרי ישנם דברים – מיוחדים ומורכבים מאין כמותם – שדווקא חוסר ההגדרה שלהם נותן להם את המרכיב החשוב הנוסף – אם תרצו, את אותו ה-איקס של משוואתם – ומעלה אותם על נס יחד עם תחושת חופש – הן גשמית, הן זו של המחשבה – וגורם להם להיות, בדרכם, על-זמניים.

זהו זה.

אלו הן המילים שחיפשתי: על-זמני.

בעבודותיה של נעמי מנדל קיימת על-זמניות מובהקת. על-זמניות של מעבר לזמן ומקום.

על-זמניות – של מעבר לכל הגדרה.

נעמי מנדל, ילידת 1981 (בת 35, נכון לכתיבת שורות אלו), גרה בתל אביב, נשואה ואם לילד בן שלוש, הינה בוגרת "בצלאל", בו למדה בין השנים 2002-2006.

זכיתי לראיין היום את מנדל, והנה הדברים.

"איך את מגדירה את הסגנון הכה ייחודי שלך, נעמי?"

"בסגנון שלי יש שימוש בריאליזם, אבל אני מנסה גם להשתמש במופשט כריאליזם. הסגנון שלי הוא כמו התנפצות של המציאות שאני מנסה לפרק לפרטים הכי הכי קטנים, ממש לחלקיקים של האובייקט, וככל שאני מפרקת יותר את האובייקט, כך הציור מבחינתי יותר עובד, ואז – הוא משמיע את הצליל שאני רוצה לשמוע. אני אוהבת להשאיר תמיד איזו שאלה בעבודה שלי, כך שיהיה אפשר להסתכל על העבודות ולפרש אותן בכל דרך שבה הצופה בוחר."

"מי הם הציירים האהובים עלייך?"

"יש הרבה ציירים שאני אוהבת. בין היתר, לוק טוימנס, אר-בי קיטאי, וילהלם ססנל ונייג'ל קוק."

"מהן ההשראות שלך?"

"היום-יום. ההשראות שלי זה לקחת את הסצנות הכי יומיומיות ולגלות בהן איזה פלא, איזו הארה. פתאום איזו קרן אור שנפלה על משהו עושה לך איזה וואו, כמו שקית ניילון שבדיוק נופל עליה איזה אור מאוד מיוחד."

"כמי שלמדה ב"בצלאל", מה דעתך על אמנים שלמדו אמנות בצורה מסודרת?"

"זה מאוד חשוב, לדעתי, ללמוד אמנות במוסדות כמו "בצלאל". לי, באופן אישי, זה מאוד עזר כדי להתמקד ולהבין דברים שלא הבנתי לפני כן. אני ממליצה ללמוד במסגרת גדולה שבה אתה שומע ורואה עוד דברים, זה היתרון של לימודים."

"מה האמהות עשתה לאמנות שלך?"

"בהתחלה האמהות עשתה שמות לאמנות שלי. השנתיים הראשונות היו שוק. משהו מאוד גדול השתנה לי בחיים. אבל כשאתה מבין שאתה חייב לפעול בין לבין, אז אתה פשוט עושה את זה. אתה עושה – כי אתה חייב."

"ואת מרגישה שאת חייבת לצייר?"

"כן. הציור זה צורך קיומי עבורי. בתקופות שאני לא יכולה ללכת לצייר יש לי קוצר נשימה. הציור זה משהו מאוד ראשוני אצלי, זה התחיל כבר מילדות. יש לי ציורים מגיל שלוש."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"בשבילי, ציור זאת הדרך שלי להיות קיימת."

"האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית'?"

"אני לא חושבת. בציור שלי יש מאפיין של עמלנות, כמו בפעולות של תפירה ורקמה, ובעצם, אלו עבודות שמיוחסות לנשים. הייתי יכולה להגיד שהעבודה שלי היא מאוד נשית באופן מובהק, אבל זה לא המצב, כי יש גם אמנים גברים שעובדים באופן עמלני."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"הייתי רוצה להציג במקום ציבורי שאפשר להציג בו גוף עבודות רחב עם עבודות משנים קודמות שכבר לא נמצאות אצלי."

"מהו הציור שלך שאת מרגישה חיבור מיוחד אליו?"

"יש לי ציור של דגים, שנקרא "fish", שבא מחלום. זה ציור שנבע מחלום שחלמתי וזה מה שמייחד אותו מהשאר."

"מהו הצבע האהוב עלייך לצייר איתו?"

"זה משתנה לפי תקופות. כרגע אינדיגו, שזה סוג של כחול מאוד עמוק."

"מה דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אני מאוד משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי. אני מעדיפה לחשוב על דברים חיוביים."

"ולסיום, נעמי, איך היית רוצה שיזכרו את נעמי מנדל הציירת בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני מניחה שיזכרו לא אותי אלא את הציורים. אם זוכרים את הציור שלך – אתה ממשיך להיות קיים בעולם."

 

*

אני ממליץ לכם לבקר באתר של נעמי מנדל, http://www.naomimendel.com ולהתרשם מעבודותיה המורכבות, הכה יפות.

מעבודותיה – העל-זמניות.

 

"קוראים לי נינה" מאת נעמה כהן: אודות האומץ הנשי באשר הוא והזהות המינית כצורך אנושי, קיומי

ברומן הביכורים "קוראים לי נינה", אשר ראה אור בימים אלו בהוצאת "איפאבליש", מוכיחה מחברת הרומן, נעמה כהן, את קולה הצלול, החזק, האחר.

כהן חושפת את אמיתותיה אודות החיים בכלל והזהות המינית של גיבורת ספרה בפרט – בעזות וביופי רב.

גיבורת הרומן, נינה, הינה אישה באמצע שנות העשרים לחייה הפוגשת אישה אשר משנה את חייה – אם תרצו, הופכת אותם על פיהם.

בכתיבתה ובהזדהותה עם דמויותיה ניכר כשרונה – שלא לומר כוחה – של כהן.

בשפתה הסיפורית קיימים נדבכים שונים ומרובדים, קיימת צלילות מבט ושאלת שאלות אודות הקיום הנשי ומשמעותו.

ישנו אף רובד פילוסופי מעמיק מאין כמוהו בספר זה – רובד אשר רק כאשר חוזרים על משפטים מסוימים ניתן להבינו ולרדת לעומקו.

זהו "ספר שחרור". משמע, ספר שקיים בו מרכיב "ליברייטינג", "משחרר".

יש אף שיגדירו אותו כ"ספר מסע". מסעה של אישה אחת אל ומתוך עצמה. מסע של גילוי – הן של נשיות, הן של זהות מינית.

לאמיתו של דבר, זהו ספר העצמה – חשוב, עסיסי ומרגש.

זהו ספר שאני ממליץ בכל לבי לקרוא אותו ולעמוד על דקויותיו, ויחד עם זאת, לעמוד על כשרונה-כוחה של הוגתו – שאני משוכנע שעוד נשמע עליה רבות בעתיד – נעמה כהן.

"השד יודע" מאת גלעד דיאמנט: ספר יצירתי מאין כמוהו, רב-הומור ומקורי

בשיאו של משבר גירושים, פוגש תומר, גיבורו של הרומן המרתק והיצירתי להפליא "השד יודע" (משחק מילים חכם ביותר ורב-משמעות בהקשר לספר זה) את נרקיס, המצילה אותו מבדידותו בעולם זה.

"השד יודע" הוא מסוג הספרים אשר ראויים לככב בראש רשימות רבי-המכר, מתוקף היותו כה קריא, כה מקורי, כה משעשע.

בדיאמנט קיימים כל המרכיבים הנכונים להיות סופר רבי-מכר ראוי: השילוב הייחודי שבין ההומוריסטי למותח, בין ה"אחר" לפנטסטי, בין המציאותי ובין זה אשר רק נדמה-נראה כמציאותי.

זהו מסוג הספרים ש"אוכלים". משמע: שקוראים בנשימה אחת, במהירות, ללא יכולת להניחו.

אני ממליץ לרכוש את הספר הזה ולקרוא אותו.

ועם סיום הקריאה להעבירו הלאה, וזאת כדי שעוד אנשים יידעו אודותו ואודות כישרונו יוצא הדופן, ה"אחר"-פנטסטי, של גלעד דיאמנט.

"מדובר בסך-הכל בשישים וחמישה ילדים חסרים" – נובלה מתוך הספר "קריאת הדולפינים" מאת עמלה עינת: סיפור מעורר מחשבה ודיון – אשר ללא ספק הקדים את זמנו

לפני כעשרים שנה ראה אור הספר "קריאת הדולפינים" שכתבה עמלה עינת.

אחת הנובלות בספר זה הינה "מדובר בסך-הכל בשישים וחמישה ילדים חסרים", העוסקת בילדי תימן שנעלמו.

נובלה כה אקטואלית זו מוכיחה את כוחה – שלא לומר עוצמתה – של הספרות, באשר היא.

הנובלה היא פרי תחקיר יסודי שעשתה עינת, המעלה שאלות רבות אשר כעת הינן במרכזו של דיון חסר תקדים בנושא כה עגום זה.

אני ממליץ לרכוש את הספר הזה, לקרוא – לעומק – את הנובלה המדוברת, להקשיב לכוחה של הספרות היפה – של השילוב שבין הבדיוני למציאותי – ולעמוד על חשיבות הדיון שנובלה זו מעוררת – גם כיום, כעשרים שנה לאחר שראתה אור לראשונה.

ללא ספק עינת הקדימה את זמנה ואף גילתה אומץ רב, שלא לומר נחישות, בכתיבת הנובלה הזו, ובכך הוכיחה הלכה למעשה כי הספרות והאמנות בכללותה מקדימות – הן באומץ, הן בזמן – את הפוליטי ואת הדיון החברתי – כמעט בכל שטח משטחי החיים.