אותנטיות והרצון לשמר ולהנציח הם הכלים הספרותיים המניעים את הרומן הרגיש של סופי רחלנקו, "משם ומכאן".
לא בכדי רחלנקו היא אמנית – ובת למשפחה של אמנים. אמנותה ניכרת בכל תו ותו בסגנון כתיבתה הייחודי, הכן והישיר.
לדעתי, שלא בידיעתה, האישי בסיפורה מאיר באור מופז ועצום על הכלל ונוגע בכל אדם ואדם אשר עבר אי-פעם בחייו מדינה – או כל מקום שהוא, לשם העניין – ובכך ייחודיותו הרבה של ספר שובה לב זה.
לא בכדי זכה "היום שבו היא אהבה אותי", הרומן של יוסף חרמוני, לשבחים ולהלל.
הרומן הזה, האוטוביוגרפי במהותו, מעלה את סיפור האהבה של חרמוני – הכתוב כמכתב ארוך – עם אהובה שכבר איננה בין החיים.
אהבתו של חרמוני אורכת חמישים שנה – וזאת על אף שהשניים לא ביחד.
כמי שהיה מאוהב עד כלות בחייו, אני מזדהה היטב עם תחושותיו המורכבות-נשגבות-קשות-עד-מחנק של חרמוני וממליץ בחום על סיפורו-ספרו הרגיש הזה, הנוגע לעומק, רב-הפנים.
לראשונה פגשתי בכישרונה הגולמי, הייחודי, הפראי משהו, של מירב טל-אור, בפתיחת תערוכתה של האמנית חנה אשורי, "ציורקב", ב"גלריה מרכזית" התל אביבית, בספטמבר 2018.
טל-אור, אשר הופיעה בערב הפתיחה בפרפורמנס-ארט יוצא דופן, עוררה בי אינספור רגשות ומחשבות, ותגובותיהם האמביוולנטיות של באי התערוכה חיזקו עוד יותר את רצוני לפגוש ביוצרת כישרונית זו ולראיינה, ואכן, לאחרונה זכיתי לראיין את טל-אור, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: "איך את מגדירה את האמנות שלך, מירב?"
מירב טל-אור: "הייתי אומרת שהאמנות שלי היא גאונית ופורצת דרך – מוחלטת ודבילית, ומופרעת ועמוקה, וממזרית וצובטת, ומתפשטת לכל הכיוונים, ובוטה בלי כוונה להיות בוטה, ופרובוקטיבית בלי מאמץ להיות כזו. ובאותו זמן תמימה לחלוטין.
היא מראה את היופי שבדוחה לכאורה, מוציאה לאור את כל ההסתרות, חושפת את כל הבושות, שואפת לחופש מוחלט, וחיה מעבר למוסכמות. משחקת בין אור לחושך, מלאה כאב, מלאה אהבה, ילדותית ושופעת.
הרבה אומרים שהאמנות שלי 'פורצת גבולות', אם כי יותר מלפרוץ גבולות חשוב לי למוסס גבולות. זה קצת שונה ברמת הכוונה הפנימית.
ויש שטוענים ש'אין לי גבולות'. אני חושבת שהאמת שיש לי, רק שהם באופן טבעי הרבה הרבה יותר רחוקים מהמקובל. לכן קשה לי עם הגבולות החברתיים, כי אין שום קשר בינם לבין החוויה האישית שלי.
אני בעצם לא ממש מבינה גבולות ומוסכמות.
במובן הזה אני קצת אוטיסטית.
אני לא מבינה למשל למה אנשים לא הולכים ברחוב ורוקדים או שרים? למה להתלבש לפי קוד לבוש מסוים? ולמה בכלל בגדים? למה אנחנו לא מלטפים את עצמנו בחברה? למה אם מתחשק לי ללכת עם הלשון בחוץ יחשבו שאני 'קוקו'? ואם מתחשק לי לזחול על הרצפה באמצע מפגש קבוצתי? או שומו שמיים, באמצע ישיבת הנהלה? יגידו שזה 'לא מקובל'? – או האמירה החביבה על אנשים: 'היא רק מחפשת תשומת לב'.
זה לא בהכרח שאני רבה עם הגבולות או נלחמת בהם. אני פשוט לא מבינה את קיומם, את סיבת קיומם. והרבה פעמים לא מודעת אליהם. או מופתעת מקיומם.
הייתי רוצה כמו ילדים, להיות נאמנה לתחושות הפנימיות, לדחף הכי ראשוני. עולה בי דחף לרדת לזחול על הרצפה? אז זה הדבר הכי נכון לעשות כרגע… למה לא?
כל זמן שאני לא פוגעת פיזית באף אחד – אני לא מצליחה להבין מדוע יש דברים שהחלטנו ש'בסדר' לעשות ויש דברים שלא.
לפעמים אפילו נדמה לי שאני משתמשת ב'אמנות' רק כטייטל, כדי לעשות את מה שבאמת הייתי רוצה לעשות בחיים עצמם, וכדי לעשות את מי ומה שאני קלים לעיכול עבור הסביבה.
לכן אני מרגישה לפעמים פלצנית כשאני קוראת לזה 'אמנות'.
'לעשות אמנות' מבחינתי זה להיות אני עד הסוף, זה להגיש את החיים שלי על מגש לכל דכפין.
ומה שאני עושה על הבמה – כך הייתי רוצה לחיות. ולהפך – איך שאני חיה, או משתדלת לחיות – זה מה שמעניין אותי להראות.
אם אני עומדת ומדברת איתך בזמן ה'מיצג' תוך כדי שאני מחזיקה לעצמי את הציצים, או נראית בהתקף אפילפסיה, או מחבקת עמוד – אפשר לקרוא לזה אמנות, אבל הייתי רוצה לחיות ככה. ביומיום. ברחוב. בסופר. באוטובוס.
כי זה מה שהבטן מבקשת. ולא כי החלטתי לעשות 'אמנות'.
ומה עם להביא את עצמנו הכי חשופים לסביבה?
חלק מה'אני' שאני מדברת עליו, זה להציג את עצמי הכי נטו. עם כמה שפחות פילטרים ו'פוטושופ'.
נניח לשבת ולבכות בכי תמרורים על הספסל בתחנה בפנים גלויים. סתם ככה. כי עצוב לי, או כי שמח לי, או כי מרגש לי.
כמה מאיתנו עצובים לפעמים ולא מרשים לעצמנו לבכות בין אנשים? למה?
בגלל שעדיין לא הגעתי ולא הגענו כחברה לשלב הזה – אז אני אולי אעשה את זה רק על הבמה. ונקרא לזה 'אמנות'.
ואז כולם יגידו שזה 'בסדר' ולא 'מוזר מדי' ולא 'מטורף' ואולי אפילו ימחאו כפיים.
אבל באמת כל מה שאני רוצה זה שפשוט יניחו לי – או שאניח לעצמי – להתפשט במרחב -תרתי משמע – לאן שהנשמה שלי מבקשת. ובכך גם אזמין אחרים לעשות זאת.
וכבר מזמן הגעתי למסקנה שככל שבנאדם מרשה לעצמו יותר להיות 'הוא' – ככה הוא ייראה לסביבה יותר משוגע. אירוני, לא?"
בראונשטיין: "מה פירוש המילה אמנות עבורך?"
טל-אור: "אמנות – זה כמובן לא קל להגדרה, אך אני משערת שזה צריך להיות משהו שמשאיר חריטה בנפש.
חריטה כזו שגם אם היא כואבת, היא נעימה.
וזה לא חייב לכאוב, אבל זה חייב לחרוט. אחרת אין לזה משמעות מבחינתי.
וזה צריך כמובן להיות כמה שאפשר רחוק מהבנאלי.
ואותנטי.
ואסור לזה לנסות להיות 'אמנות'. אלא פשוט להיות הדבר.
ולהראות דווקא את ה'לא פוטוגני', כשלא הפוטושופ הופך אותו ליפה אלא עצם קיומו."
בראונשטיין: "מהן ההשראות שלך?"
טל-אור: "אני חושבת שההשראה שלי קודם כל נובעת מבפנים. בלי שבהכרח למדתי תחום כזה או אחר או ראיתי או שמעתי איפשהו. הדברים פשוט מתדפקים בעוז על דלתות הבטן, החזה, הגרון – ומבקשים לצאת לחלל העולם ולהיאמר.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שאני מחוברת באיזה צינור רחב וקסום ליקום…. והדברים בעצם עוברים דרכי… אני בכלל לא מחליטה מה ירצה לצאת ממני.
אני רק מחליטה אם לתת לו לעבור דרכי – או לחסום אותו – וזה די כואב כשזה נשאר תקוע בתוכי.
יחד עם זאת, יש אמנים שהאמנות שלהם נתנה לי יותר כוח ולגיטימציה להוציא את עצמי לאור.
למשל הצלמת אלינור קרוצ'י, שחיזקה בי את הנטייה לחשוף דווקא את הדברים שרובנו נוטים להסתיר.
יש לה למשל צילום שבו היא מחזיקה פינצטה ותולשת שערת פיטמה – מה שממש המם אותי בזמנו. לטובה כמובן.
לי למשל יש משיכה טבעית מובנית לשים את הזרקור דווקא על החלקים שהייתי מתביישת בהם ושרובנו מתביישים בהם – למשל, לצלם את הקפלים בבטן, החצ'קונים על התחת, הציצים הנופלים ועוד – ודווקא בכך לעשות איתם שלום… והצילום שלה נתן לי דחיפה נוספת בכיוון הזה. לא רק בתחום הצילום.
בגדול, אנשים ש'לא דופקים חשבון' לחברה הם השראה גדולה בשבילי.
כמובן מרינה אברמוביץ' אמנית המיצג. ולא בהכרח בגלל שהיא עשתה משהו שלא חשבתי לעשות. אלא להפך – בגלל שהתברר לי שהיא עשתה הרבה מהדברים שחשבתי לעשות שעדיין לא היה לי אומץ לעשות.
עצם הידיעה שזה אפשרי, ולא רק להגיע עם זה לקהל מצומצם – אלא להגיע עם זה להמונים כמוה – נותן לי כוח והשראה."
בראונשטיין: "היכן היית רוצה להופיע יותר מכל?"
טל-אור: "האמת, שבאמצע הרחוב. בכל מקום שהוא. נתחיל מתל אביב…
כפי שאמרתי קודם, מאוד מפריע לי שאנחנו חיים בתוך הסתרות, מוסכמות, בושות, גבולות חסרי הסבר והיגיון.
אני רוצה להיות יכולה לעמוד באמצע הרחוב – ודווקא באמצע הרחוב – ולצעוק, לגנוח, להיות עירומה, ללטף את עצמי, להתחכך בעמודים, ללקק את הקירות, לתת לעוברים ולשבים להחזיק אותי או להריח אותי, להשתרע על המדרכה ביבבות רמות ולרקוע ברגליים כמו ילדה, או לדפוק את הראש במדרכה, ובאופן כללי, לעוף עם זה לכל כיוון אפשרי.
אני לא עושה את זה כרגע, לפחות לא ברחוב ישראלי, כי החוק… וכי אברבנאל… וכי חרמנים… וכי 'זה לא מתאים, יש פה ילדים'… וכי וכי וכי….
אבל האמת שזה חלום חיי.
מעבר לזה אני בהחלט שואפת להגיע לכל במה אפשרית – אם מדובר בבמה פיזית, ואם לראיונות בתוכניות טלוויזיה, ויראליוּת של ערוץ היוטיוב שלי, תערוכות ברחבי העולם, ספרי צילום ושירה, סרט שייעשה על החיים שלי – רצוי עוד בימי חיי, שהשירים, הצילומים והפרפורמנס שלי יילמדו בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ערך בויקיפדיה, ועוד ועוד."
בראונשטיין: "ולסיום, מירב, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירב טל-אור בעוד 100 שנים מהיום?"
טל-אור: "כאומנית ובנאדם אמיתי ללא חת, שהביא לעולם אמת וכנות שלא הייתה בו קודם.
שנתן השראה למיליוני אנשים לחיות את מה שטוב להם, להתחבר לילדיות, לשמחת החיים ולאותנטיות שלהם, להפסיק להתבייש בעצמם, לאהוב את הגוף שלהם, להשתחרר מה'מה יגידו', ולומר את עצמם לעולם.
שאנשים ימשיכו ללמוד את הצילומים שלי, את השירה שלי ואת הפרפורמנס שלי – ואני אמשיך לתת השראה עוד הרבה שנים.
בגדול, אני רוצה להיזכר כאדם שהביא לשינוי גדול לא רק באמנות – אלא קודם כל באנושות.
ודרך אגב, אני מקווה לחיות גם מאה שנה מהיום – והרבה יותר מזה – אז לא רק שיזכרו אותי, אלא שעדיין יוכלו לראיין אותי."
חי תרבות 