אני זוכר את התחושה האמוציונלית החזקה והמזוקקת שאפפה אותי כאשר ראיתי לראשונה את עבודותיו של האמן עופר קימל.
משהו עז-מבע באקספרסיוניזם האבסטרקטי של יצירתו לפת אותי – כך ממש – קירב אותי אל נבכי – ונדבכי – יצירתו וגרם לי לרצות לראות עוד ועוד מעבודותיו של אמן יוצא דופן זה.
עבודותיו המורכבות משלבות אולטרה-מודרניות יחד עם פגאניות ומעוררות מחשבה ורגש חזקים מאין כמוהם בצופה בהן.
זכיתי לראיין היום את קימל (יליד 1958) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, עופר?
עופר קימל: איזו שאלה… אין לי הגדרה לאמנות שלי.
בראונשטיין: מה פירוש המושג "אמנות" עבורך?
קימל: אמנות זה אמצעי להנהיג, להביע דעה, להעביר התרשמות.
בראונשטיין: למה אתה יוצר?
קימל: זה משהו שיוצא מבפנים. זה לא משהו שאני יכול להסביר במילים.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
קימל: החיים, פוליטיקה, טבע, בני אדם – והאופנוע שלי.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
קימל: בשמיים.
בראונשטיין: אילו שלושה צבעים היית לוקח איתך לאי בודד?
קימל: שחור, לבן ואדום.
בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עליך?
קימל: פרדי פביאן. הוא פסל וצייר וגם מורה לפיסול וציור. הוא המנטור שלי.
בראונשטיין: ולסיום, עופר, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן עופר קימל בעוד 100 שנים מהיום?
קימל: מה שאני אוהב בעולם האמנות זה שאני הכי חזק מכולם.
חי תרבות 