זאב אנגלמאיר: "אמנות זה היכולת שלנו להביע ולהגיב, ואולי גם ליצור עולם חדש, שעדיין לא קיים – ולהשפיע עליו."

כאשר אני מביט בגוף העבודה של זאב אנגלמאיר לאורך השנים, אני רואה כי האמן בחר באופן מודע ומובחן לחוות את האמנות – ובמקרה הספציפי שלו, אף את החיים עצמם – על שלל המדיומים שהיא מאפשרת: החזותי-מיצגי מתמזג עם הפלסטי. האיורי-עיצובי מתמזג בניחותא כמו-טבעית, מרעישה, עם הטקסטואלי-מילולי, וכן הלאה.

לדידי, אמן טוב הוא אמן אשר איננו מפחד להתנסות – שוב ושוב – ב"דברים אחרים". אם תרצו, "ללכלך את ידיו" מלוא החופן בחומר האמנותי באשר הוא, להיחשף בעצמו, ובה-בעת, לחשוף את קהלו לעולמות חדשים של יצירה – בהיסחפות, בהתלהבות ילדית-יצרית-קמאית-עד-כדי-פגאנית, באהבה לדבר הזה הקרוי "אמנות".

אנגלמאיר, אשר ידוע בשנים האחרונות כ"שושקה" – אותה דמות צבעונית מעוררת מחשבה השואלת – בעל כורחה – שאלות אינספור אודות מגדר וזהות מינית ואשר משלבת פוליטיקה ואקטיביזם חברתי – מעוררת עניין רב ואף הערצה של ממש בציבור, והופכת במידה רבה את הפרפורמנס של האמן לדרך חיים.

ב-25.11.21, בעת שהשתתף אנגלמאיר (יליד 1962) בפסטיבל הפנזינים שהתקיים בתחנה המרכזית בתל אביב, זכיתי לראיין אותו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שושקה?

זאב אנגלמאיר: אני מגדירה אותה: "אמנות פורצת גבולות ומרחיבת אופקים".

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אנגלמאיר: ההשראות שלי הן החל מהאדם הקדמון.

בראונשטיין: מה פירוש ההגדרה 'אמנות' עבורך?

אנגלמאיר: אמנות זה היכולת שלנו להביע ולהגיב, ואולי גם ליצור עולם חדש, שעדיין לא קיים – ולהשפיע עליו.

בראונשטיין: בעצם הקיום שלך, כ"שושקה", את שואלת, לדידי, שאלות רבות אודות מגדר, זהות מינית ומיניות ככלל. האם את מודעת לכך?

אנגלמאיר: הרבה פעמים כותבים לי על זה, אני מודעת לזה, וזה מחמיא לי.

בראונשטיין: את זוכה להערצה רבה בציבוריות הישראלית – הן כשושקה, הן כזאב אנגלמאיר. איך התחושה שלך כלפי ההערצה הזו, כלפי כל האנשים, למשל, שניגשים אלייך כאן, באירוע הזה, וכפי שראיתי בעבר, באירועים רבים נוספים, ומבקשים להצטלם איתך ומסברים את אוזנייך באהבתם כלפייך וכלפי מה שאת עושה?

אנלגמאיר: התחושה היא נעימה מאוד, אבל זה לקח הרבה זמן.

בראונשטיין: ולעומת זאת, מהי דעתך על אנשים שמתנגדים אלייך?

אנגלמאיר: זה בסדר גמור. זאת זכותם. בתור אמנית, אני מודעת לזה שבכל מה שקשור לאמנות, לפעמים אנשים אוהבים ולפעמים לא, ואני ממש בסדר עם זה.

בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?

אנגלמאיר: השאיפות הן גדולות ואני עושה בשביל זה דברים. למשל, כל מיני שיתופי פעולה. כרגע אני עובדת עם שני אמנים גרמנים ואנחנו הולכים לעשות פרפורמנס בגרמניה, אבל נכון להיום אני עוד לא יכולה לספר על זה.

בראונשטיין: היית מאוד פעילה בהפגנות נגד ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. האם את משלבת פוליטיקה עם האמנות שלך מבחירה, באופן מודע?

אנגלמאיר: כן. אני אפילו לא מגדירה את זה כפוליטיקה. כשאני רואה דברים שמרגיזים אותי, אני פועלת כנגדם. כשמשהו נראה לי כאי-צדק – אני פועלת נגדו. אני כיסיתי כרזות ברחוב שנראו לי כמו הסתה. ככה זה. וגם למחאה, הצטרפתי אליה כי היא נראתה לי הגיונית.

בראונשטיין: האם יש לך איזשהו זיכרון ילדות שמלווה אותך ומשפיע על היצירה שלך כיום? משהו מהילדות שלך שמפעיל אותך גם כעת?

אנגלמאיר: כן. אבא שלי תלה פעם שלט על הבית שלנו שהיה כתוב בו ברוכים הבאים, והוא כתב את המילה ברוכים בכוונה עם ח', "ברוחים". זה הדהים אותי, זה שהוא יצר טעות מכוונת, וזה משהו שמשפיע עליי עד היום. לכן היום, בפנזין שלי שיצרתי ושאני מציגה כאן באירוע הזה, בכל מקום שכתוב בו "תחנה מרכזית", זה כתוב עם ק'. זאת אומרת, "תחנה מרקזית".

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום? וגם – האם היית רוצה שיזכרו אותך יותר כזאב אנגלמאיר או כשושקה?

אנגלמאיר: בעוד 100 שנים מהיום לא כל כך מעניין אותי מה יקרה. אני עסוקה רק בעכשיו. מהרגע שאני עוצמת עיניים – זהו.

ציבי גבע: "הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי."

ציבי גבע הוא בעיניי אחד המייסטרים החשובים שלנו.

עבודתו הינה קוסמופוליטית מאוד, ועם זאת, נטועה עמוק בשורשיה במקום הזה – על הטוב והקשה והמורכב שבו.

כאשר אני מביט ביצירתו – אם תרצו, "שואף אל קרבי" את עולמו – תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אני מוצא בה נדבכים על גבי נדבכים, סינתזה מרעננת של מוטיבים חוצי תרבויות המבקשים פענוח, הנעים בזמן ובמרחב ויוצרים בתוכי מעין עימות פנימי – לעתים אף קונפליקט של ממש – בין מה שאני "רואה", לבין מה שאני "מרגיש".

לאחרונה זכיתי לראיין את גבע (יליד 1951), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, ציבי, מהו מקור שמך?

ציבי גבע: צבי. ציבי זה שם חיבה שההורים שלי נתנו לי מאז שנולדתי.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ציבי?

גבע: זה מורכב. קשה מאוד להגדיר את זה בכמה משפטים בודדים. אני בדרך כלל לא כל כך מגדיר את האמנות שלי. הציור הוא אפיק מרכזי של היצירה שלי, אבל אני גם עובד עם אובייקטים נטושים ועושה אינסטליישנים ופרוייקטים שונים שהם מותאמי מקום ותלויי מקום, כמו התערוכה שעשיתי בביאנלה בוונציה או התערוכה שעשיתי במוזיאון הרצליה לפני כשנתיים.

בראונשטיין: אתה מרגיש שקיימת סימביוזה בין סוגי האמנות השונים שאתה יוצר?

גבע: בהחלט. הערוצים השונים משפיעים זה על זה ומתמזגים זה עם זה. רוחב הפס של העבודה שלי הוא רחב והמדיות השונות "מדברות" זו עם זו. מבחינת התכנים של העבודות, זה גם מאוד רחב וזה נע כל הזמן.

האמנות שלי קשורה למקום הזה, לישראל, מבחינת המוטיבים המרכזיים שאספתי במהלך השנים, ואני חוקר שאלות של שפה ושל ציור. העבודה שלי בונה את עצמה מבפנים. היא בוחנת איך אפשר לומר משהו, באיזה אופן אפשר לעשות ציור היום.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

גבע: ההשראות שלי הן רבות. חלקן באות מתוך עולם האמנות ותולדות האמנות. אני רואה הרבה אמנות. אני מסתובב בעולם וחי הרבה בניו יורק. מצד שני, כמו שאמרתי קודם, אני מחובר מאוד למקום הזה. כל קיר שאני רואה בקריית המלאכה, היכן שהסטודיו שלי נמצא, משפיע עליי. הסביבה האורבנית הזאת, דרום תל אביב ויפו. המקום הישראלי – על שלל המורכבות שלו וכל הקונפליקטים שקיימים בתוכו – פוליטיים ואסתטיים – הוא חלק מההשראה שלי.

הקולאז' התרבותי-אסתטי-פוליטי הזה מפעיל את העבודה שלי, ומבחינות רבות, הוא התחביר של העבודה שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

גבע: אצלי האמנות מחוברת לחיים באופן מאוד אורגני ומאוד עמוק, אבל אופן עשיית האמנות קשורה לשאלות של חיפוש ושל זהות באמצעות טרנספורמציה. ז'אק לאקאן אמר שאמנות זה אופן של התארגנות סביב הריק ואני מסכים איתו בהגדרה הזאת.

בראונשטיין: האם אתה מודע לכך שיש לך קהל מעריצים של ממש שעוקב באדיקות אחר היצירה שלך לאורך השנים?

גבע: לא ממש. אני מקבל מדי פעם כאלה קולות או פידבקים, אבל במלוא הכנות, אני לא חי את התודעה הזאת בתוכי. אני מאוד שמח לשמוע שיש לי קהל מעריצים אבל זה לא מיתרגם אצלי לתחושה של חשיבות עצמית או שביעות רצון. לעומת זאת, יש לי פה קשר עם הרבה אמנים צעירים ואני אוהב את שיתופי הפעולה איתם. זה התפקיד שלנו, לעזור לאנשים, להיות טובים אחד כלפי השני. עולם האמנות הוא עולם קשה ולכן זה חשוב מבחינתי גם ברמה המקצועית וגם האישית, להסתכל ולהגיב לעבודות של אחרים.

בראונשטיין: מהן השאיפות המקצועיות שלך? היכן היית רוצה להציג בעולם?

גבע: יש לי עוד הרבה מה לעשות, יש הרבה מקומות שהייתי רוצה להגיע אליהם. כל אחד רוצה להציג ב'מומה' או ב'מוזיאון טייט' או לעבוד עם גלריות מצוינות. יש הרבה לאן להתקדם.

בראונשטיין: כמי שחי בניו יורק שבע וחצי שנים, אני באמת חושב שאם היית גר שם יכולת להגיע לקהל אמריקאי ובינלאומי.

גבע: הקשר שלי עם ניו יורק הוא רב שנים. יותר מ-30 שנה אני קשור למקום הזה. הזירה הניו יורקית תמיד ריתקה אותי ולכן חייתי שם במשך תקופות ארוכות. עם זאת, החיים מאוד קשים בניו יורק. זאת עיר קשוחה ויש בה הרבה בדידות. הבית שלי הוא פה, בישראל. ועם כל מה יש פה – כולל הבעיות הפוליטיות – ברמה של חיי היום-יום יש פה משהו שהוא יותר חי, וקיימים בו מימדים ספונטניים שאני מתחבר אליהם.

בראונשטיין: האם ישנו איזה זיכרון ילדות שמשפיע עליך ביצירתך עד היום?

גבע: כן, יש הרבה. החיים והאמנות מחוברים אצלי מאוד. אני התחלתי לצייר בערך בגיל שלוש וגדלתי במשפחה שכולם בה עסקו – באופן כזה או אחר – באמנות, כך שהדבר הזה הכניס אותי לתוך העניינים. הכרתי בילדותי אמנים רבים דרך אבא שלי, שהיה ארכיטקט, וגם דרך אחי, ועל הרקע הזה גדלתי וציירתי תמיד. העולם הזה, מאז ילדותי, מאוד סיקרן אותי ומשך אותי.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

גבע: הציור הוא הכלי שלי כמעט מגיל אפס. הציור, במידה רבה, הוא זה שבחר אותי. זה היה כלי ביטוי עבורי תמיד. דרך הציור ובאמצעותו דיברתי עם עצמי – ומאוחר יותר, עם החוץ, עם הסביבה. זה האופן שבו למעשה בא לידי ביטוי כל המכלול שלי. במידה רבה, הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי.

בראונשטיין: ולסיום, ציבי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ציבי גבע בעוד 100 שנים מהיום?

גבע: למען האמת, זאת לא שאלה שמעסיקה אותי. הייתי רוצה שהעבודות שלי יחיו לאורך שנים – בלי קשר אליי. למעשה, יותר מכל, הייתי רוצה להיזכר כאיש טוב. כבן אדם.

"צוענייה" מאת פרלה אהרוני: מרענן, כתוב היטב, כמו-קולנועי, אודות הכאן והעכשיו – מ"אז" ועד ימינו

ספרה הרגיש והחזק של פרלה אהרוני, "צוענייה", שראה אור בימים אלו, ריתק אותי בשאלות אודות זהות קולקטיבית ואישית, הרמוניה חברתית וקיומית, ועורר בי תמהיל של רגשות אודות הכאן והעכשיו: עבר-הווה-עתיד.

כתיבתה של אהרוני נפלאה ומרעננת במקומותינו והיא שוזרת מארג של דימויים, מושאים ונושאים באופן וירטואוזי, כמו-קולנועי.

הן כתיבתה, הן תפישת עולמה, מתלכדות לכדי הקשרים שונים: אתנוגרפיים וסוציולוגיים, ואהרוני בונה באמצעותן עולם עשיר, חזותי מאוד, של זהות מרובדת של האדם, של האישה, של המקום הזה ושל המקום ממנו באנו אליו.

"להזיז את הווילון" מאת קורנל לוסטיג: סימבולי, ציורי, קיומי, או: המשורר כגיבור מרכזי בגוף העבודה הפואטית

"מ.ע. 2057", שירו האקזיסטנציאליסטי של המשורר קורנל לוסטיג (עמוד 45) שבספרו המצוין "להזיז את הווילון" שראה אור בימים אלו בהוצאת "קתרזיס", מביע רבות על עולמו הפנימי של המשורר.

בשיר זה, הכותב הוא הגיבור המרכזי של גוף העבודה הפואטית, ובדרכו, הוא שואל שאלות וקובע את עובדותיו בחלל אשר בו הוא מתקיים.

הספר המורכב מגיש לנו מעין מופע סימבולי, ציורי, רוויי במתח שקט, קיומי.

זהו ספרו הראשון של לוסטיג ואני צופה לו עוד ספרים – חזקים, אמוציונליים, דומיננטיים בזהות השירה הישראלית בת זמננו.

"בית וצלו – שירים" מאת ברכה רוזנפלד: כאשר ההקשר המרחבי-אוניברסלי נוגע בהקשר האינדיבידואלי

"נולדתי מתוך חלום", שירה היפהפה, מכמיר הלב, של ברכה רוזנפלד, אשר בעמוד 18 בספר שיריה החדש "בית וצלו", מעיד רבות על כתיבתה המרתקת של משוררת מחוננת זו.

רוזנפלד יוצרת סינתזה בין ההקשר המרחבי-אוניברסלי הרווי בדימויים ובסמלים – להקשר האינדיבידואלי שלה: כאישה, כיהודייה, כמשוררת.

זהו ספר-מסע בעל מארג מצוין של מורכבות, הזדהות ובעיקר – הרבה רגש ולב – על שלל כאביו, יופיו וליבתו של זה.