כאשר אני מביט בגוף העבודה של זאב אנגלמאיר לאורך השנים, אני רואה כי האמן בחר באופן מודע ומובחן לחוות את האמנות – ובמקרה הספציפי שלו, אף את החיים עצמם – על שלל המדיומים שהיא מאפשרת: החזותי-מיצגי מתמזג עם הפלסטי. האיורי-עיצובי מתמזג בניחותא כמו-טבעית, מרעישה, עם הטקסטואלי-מילולי, וכן הלאה.
לדידי, אמן טוב הוא אמן אשר איננו מפחד להתנסות – שוב ושוב – ב"דברים אחרים". אם תרצו, "ללכלך את ידיו" מלוא החופן בחומר האמנותי באשר הוא, להיחשף בעצמו, ובה-בעת, לחשוף את קהלו לעולמות חדשים של יצירה – בהיסחפות, בהתלהבות ילדית-יצרית-קמאית-עד-כדי-פגאנית, באהבה לדבר הזה הקרוי "אמנות".
אנגלמאיר, אשר ידוע בשנים האחרונות כ"שושקה" – אותה דמות צבעונית מעוררת מחשבה השואלת – בעל כורחה – שאלות אינספור אודות מגדר וזהות מינית ואשר משלבת פוליטיקה ואקטיביזם חברתי – מעוררת עניין רב ואף הערצה של ממש בציבור, והופכת במידה רבה את הפרפורמנס של האמן לדרך חיים.
ב-25.11.21, בעת שהשתתף אנגלמאיר (יליד 1962) בפסטיבל הפנזינים שהתקיים בתחנה המרכזית בתל אביב, זכיתי לראיין אותו, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שושקה?
זאב אנגלמאיר: אני מגדירה אותה: "אמנות פורצת גבולות ומרחיבת אופקים".
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
אנגלמאיר: ההשראות שלי הן החל מהאדם הקדמון.
בראונשטיין: מה פירוש ההגדרה 'אמנות' עבורך?
אנגלמאיר: אמנות זה היכולת שלנו להביע ולהגיב, ואולי גם ליצור עולם חדש, שעדיין לא קיים – ולהשפיע עליו.
בראונשטיין: בעצם הקיום שלך, כ"שושקה", את שואלת, לדידי, שאלות רבות אודות מגדר, זהות מינית ומיניות ככלל. האם את מודעת לכך?
אנגלמאיר: הרבה פעמים כותבים לי על זה, אני מודעת לזה, וזה מחמיא לי.
בראונשטיין: את זוכה להערצה רבה בציבוריות הישראלית – הן כשושקה, הן כזאב אנגלמאיר. איך התחושה שלך כלפי ההערצה הזו, כלפי כל האנשים, למשל, שניגשים אלייך כאן, באירוע הזה, וכפי שראיתי בעבר, באירועים רבים נוספים, ומבקשים להצטלם איתך ומסברים את אוזנייך באהבתם כלפייך וכלפי מה שאת עושה?
אנלגמאיר: התחושה היא נעימה מאוד, אבל זה לקח הרבה זמן.
בראונשטיין: ולעומת זאת, מהי דעתך על אנשים שמתנגדים אלייך?
אנגלמאיר: זה בסדר גמור. זאת זכותם. בתור אמנית, אני מודעת לזה שבכל מה שקשור לאמנות, לפעמים אנשים אוהבים ולפעמים לא, ואני ממש בסדר עם זה.
בראונשטיין: מהן השאיפות שלך?
אנגלמאיר: השאיפות הן גדולות ואני עושה בשביל זה דברים. למשל, כל מיני שיתופי פעולה. כרגע אני עובדת עם שני אמנים גרמנים ואנחנו הולכים לעשות פרפורמנס בגרמניה, אבל נכון להיום אני עוד לא יכולה לספר על זה.
בראונשטיין: היית מאוד פעילה בהפגנות נגד ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. האם את משלבת פוליטיקה עם האמנות שלך מבחירה, באופן מודע?
אנגלמאיר: כן. אני אפילו לא מגדירה את זה כפוליטיקה. כשאני רואה דברים שמרגיזים אותי, אני פועלת כנגדם. כשמשהו נראה לי כאי-צדק – אני פועלת נגדו. אני כיסיתי כרזות ברחוב שנראו לי כמו הסתה. ככה זה. וגם למחאה, הצטרפתי אליה כי היא נראתה לי הגיונית.
בראונשטיין: האם יש לך איזשהו זיכרון ילדות שמלווה אותך ומשפיע על היצירה שלך כיום? משהו מהילדות שלך שמפעיל אותך גם כעת?
אנגלמאיר: כן. אבא שלי תלה פעם שלט על הבית שלנו שהיה כתוב בו ברוכים הבאים, והוא כתב את המילה ברוכים בכוונה עם ח', "ברוחים". זה הדהים אותי, זה שהוא יצר טעות מכוונת, וזה משהו שמשפיע עליי עד היום. לכן היום, בפנזין שלי שיצרתי ושאני מציגה כאן באירוע הזה, בכל מקום שכתוב בו "תחנה מרכזית", זה כתוב עם ק'. זאת אומרת, "תחנה מרקזית".
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו אותך בעוד 100 שנים מהיום? וגם – האם היית רוצה שיזכרו אותך יותר כזאב אנגלמאיר או כשושקה?
אנגלמאיר: בעוד 100 שנים מהיום לא כל כך מעניין אותי מה יקרה. אני עסוקה רק בעכשיו. מהרגע שאני עוצמת עיניים – זהו.
חי תרבות 