מחבר: chaitarbut

"ברגע האחרון" מאת לאה ברק: לפיתה אנושית נפלאה

ראשית הופיעה עטיפת הספר (ידי אמן של המעצב ינאי סגל) המראה אחיזת-לפיתת אצבעות של תינוק בידי מבוגר.

אחר כך, הלפיתה הזו חזרה ביתר שאת בספר הנפלא הזה, "ברגע האחרון", אשר כמו נכתב בדם ליבה של לאה ברק, והוא פועם בעוז נדיר, ביופי ובאנושיות מכמירת לב.

ברק מצליחה לגעת בקוראיה באופן רב-רבדי ומדויק ומבססת את עצמה במקום של כבוד בפנתיאון הסופרים העבריים החשובים של העת החדשה ברומן יוצא דופן זה – על שלל הישגיו הספרותיים-אנושיים.

"טאפסטרי" מאת יעל ש. אייזנברג: כנות, דיוק ואסתטיקה לירית יוצאי דופן

משהו משפתה של יעל ש. אייזנברג, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריה "טאפסטרי", מעורר מחשבה רבה.

כאשר קראתי את שיריה "גלויה ממסע", "קנדה" ו"נעל חומה, מגף שחור", הבנתי עד כמה הכנות, הישירות והאסתטיקה הלירית יוצאות הדופן שלה הן חלק ממנגנון הכתיבה-הסיפורית שלה והן, אם תרצו, אבני הריחיים של פועלה.

זהו ספר נפלא, מדויק ורגיש עד מאוד הראוי להיקרא על ידי קוראים רבים ככל הניתן, למען יאמדו את כישרונה של אייזנברג ואת קולה העמוק, הרב-ממדי, הצלול.

"תפוח אדום (הבריחה מאירן)" מאת אתי ציונית-גושן: אמיץ ואותנטי, בעל חשיבות היסטורית נדירה

ברגישות רבה – הן למושא כתיבתה, הן לשפה העברית – רוקמת עקב בצד אגודל אתי ציונית-גושן את הרומן האוטוביוגרפי "תפוח אדום (הבריחה מאירן)" המתאר באומץ ובבהירות את סיפור חייה באירן – על כל טלטלותיו הקיומיות.

ציונית-גושן מתגלה ככותבת חכמה, עזת-מבע ואותנטית מאין כמוה, והספר, ככלל, הינו בעל חשיבות היסטורית נדירה וייחודית במקומותינו.

"על שופטים וגלגלים – מעולמו של שופט תעבורה" מאת אברהם טננבוים: מסמך אנושי-פסיכולוגיסטי מרתק

בעת קריאת ספרו של אברהם טננבוים, "על שופטים וגלגלים – מעולמו של שופט תעבורה", תהיתי ביני לביני לרגע, מה היה אומר פרויד, אילו היה קורא בספר זה?

הספר, המתאר אנקדוטות מציאותיות מעולמו של שופט תעבורה, הינו, לדידי, מסמך אנושי-תיעודי-פסיכולוגיסטי מרתק החודר אל הקורא ברגישות – מכמירת לב, ובה בעת, משעשעת מאין כמוה, ועל כן הוא ראוי לקריאה ולהבנה עמוקה – הן אודות סגנונו הייחודי של המחבר, הן אודות מושאיו ורגישויותיהם האנושיות השונות, מעוררות המחשבה.

"האיש שלא שרף את קפקא" מאת יצחק רובין: מרתק, עשיר, רב-רבדי

ישנו משהו ייחודי מאין כמוהו – הן בסגנונו העשיר, הרב-רבדי, הן במושאי כתיבתו – בשפתו של יצחק רובין, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרו "האיש שלא שרף את קפקא".

רובין רוקם דמויות מרתקות, "עגולות" מאוד, ומגלה פנים רבות לשאלות שונות בספר זה – ומכאן ייחודו הרב – החושפות את קפקא כפי שמעולם לא שיער הקורא הממוצע, מאוהביו ומחסידיו של יוצר מכונן זה.

טל עוז: "כמו שאני יודעת עברית, אני יודעת אמנות."

את עבודותיה הייחודיות של האמנית טל עוז ראיתי לראשונה באחד הגיליונות של "קולקטיב בוש".

משהו בכנותן ובישירותן של עבודותיה נגע בי באופן מיידי, בלתי-אמצעי.

נראה כי הן האקספרסיביות, הן הדקדוק והכניסה לפרטים של עוז, יוצרים בדרכם מעין מאזניים של איפוק אסתטי מחד ושל שפע פלורליסטי מאידך, ומעל הכל – קיים, לדידי, משהו על-זמני בעבודותיה והן מעוררות בצופה תחושות עזות, רבות רבדים.

זכיתי לאחרונה לראיין את עוז (ילידת 1989), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, טל?

טל עוז: אני עוסקת בכמה מדיומים של אמנות. אני מציירת, מצלמת, כותבת מוזיקה ושרה. אמנות זאת שפה בלתי נפרדת עבורי. כמו שאני יודעת עברית, אני יודעת אמנות. בנוסף, האמנות שלי היא סוג של תיעוד: מצד אחד תיעוד רגשי, ומצד שני תיעוד חושי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

עוז: קודם כל החיים. אני חלק משלישייה. נולדתי עם עוד אח ואחות ובאנו מבית מאוד יצירתי וזאת השראה מאוד גדולה. גם הזהות הלסבית שלי מניעה אותי ליצירה.

בראונשטיין: למה את מציירת?

עוז: אני מרגישה לפעמים שזה כמו לנשום כמעט. אני מרגישה שאני חייבת לצייר ברמה מסוימת. אני אמא טרייה, ואני עדיין מציירת בכל מיני פורמטים.

בראונשטיין: האם למדת אמנות, ומהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים?

עוז: עשיתי תואר ראשון באמנות והוראה ב"מכללת אורנים" ואני, ברמה האישית, קיבלתי הרבה כלים בלימודים, אבל אני לא חושבת שחייבים ללמוד אמנות.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

עוז: בכללי, הייתי רוצה להציג הרבה יותר. כרגע אני ממש רוצה להציג במוזיאון חיפה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

עוז: שאלה טובה. יש לי זיכרונות של תחושות ורגשות ואני זוכרת שבאיזשהו גיל הבנתי שאני חלק מ, בגלל שכמו שאמרתי, נולדתי כחלק משלישייה, ובגלל זה אני מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי. בתיכון גיליתי את העולם הזה, והתחלתי לפתח את הכיוון שלי באמנות.

בראונשטיין: מהו המסר שאת רוצה להעביר בעבודה שלך?

עוז: שאין דבר שהוא חשוב יותר או פחות. יש אמנים שנורא חשוב להם המסר, יש אמנים שחשוב להם הקו, או הכתם, ואני מרגישה ששום דבר לא נוגד שום דבר, וזה חלק מהמסר שלי – שיש מקום להכל.

בראונשטיין: ולסיום, טל, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית טל עוז בעוד 100 שנים מהיום?

עוז: הייתי רוצה שיזכרו אותי בתור מישהי שלא פחדה להגיד.

אביטל כנעני, "בעל גוף" – תערוכת יחיד ב"גלריה מאיה": השירה המיצבית רבת העוז של המינימליזם הפוסט-מודרניסטי

בימים אלו (ינואר 2020), מציגה אביטל כנעני את תערוכת היחיד "בעל גוף" ב"גלריה מאיה" (שביל המרץ 2, קומה 2, תל אביב). התערוכה היא בעיניי כמעין שירה חשופה – אם תרצו, שירה מיצבית רבת-עוז של מינימליזם פוסט מודרניסטי – והיא סוחפת, יפה ומרתקת.

משהו בעבודותיה של כנעני הזכיר לי את המוקדמות שביצירותיה של לואיז בורז'ואה ועורר בי שאלות אודות חומר, זהות – ואף מגדר ופמיניזם.

ישנו משהו אינטואיטיבי ובה בעת אקספרסיבי בעבודותיה, אשר משתלב במציאות – הן העכשווית, הן הקדומה, הן העתידנית-על-גבול-האפוקליפסית.

 

*

 

בספר האמנות "אחר הרוח" המתאר את עבודותיה מתערוכה קודמת (משכן לאמנות עין חרוד, 2016), ניתן לראות בבהירות נוספת את כישרונה של כנעני ואת יופי זהותה האינדיבידואלית-צורנית הייחודית לה ובכלל זה – את שפתה, המבקעת בדרכה את החומר ואת שלושת הזמנים הנלווים אליו משחר ההיסטוריה.