מיכאל יחנין הפעים אותי באיכויות כתיבתו – ודמיונו – כפי שאלה באים לידי ביטוי בספרו "ורסריה", רומן פנטזיה מופלא שראה אור השנה.
זהו רומן מורכב, אינטנסיבי מאוד, בעל איכויות קאנוניות, המחבר בין מושאים ונושאים מציאותיים לדמיוניים – אם תרצו, פנטזיים – בצורה יוצאת דופן.
לדידי, מדובר באחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שראו אור בשפה העברית, וכולי תקווה שרבים יקראו אותו.
אני עצמי ממתין בקוצר רוח לספרו הבא של יחנין, בידיעה ברורה וחד-משמעית שהשפע היצירתי של כותב מוכשר זה רק החל.
ראשית, זהו הציור שעל העטיפה: מדייק-מזקק את הספר כולו לכדי ויזואליות מושלמת.
ואז, הו-אז, מגיע הספר הזה: גדול מהחיים (גם אם ברובו עוסק ב"קטנות של החיים", אם תרצו, ב"קטנים של החיים"), מארג פרונטאלי, דחוס ומופלא של האנושיות הקונפליקטית.
הספר, העוסק באמנות – ובאמנים – יש שיאמרו, בסוגיות "פנים-אמנותיות", ישראליות-מקומיות עד מאוד ברובן – עשיר בדימויים, אלמנטים ומשמעויות מרובדות, ודווקא החידלון והייאוש שבחלק מדמויותיו מהווה, לדידי, כר נרחב של מחשבות על אודות סבלותיהם האיומים שלהם בפרט ושל אמנים בכלל, באשר הם.
החוכמה, האירוניה והמגמות העולות בספר נגעו בי ואף ריגשו אותי ואני חושב שזהו הדבר שלו נולדה דירקטור: הכתיבה – ובעיקר הכתיבה על אודות אמנות ואמנים: לעבד את ההוויה המורכבת שלהם לכדי מילים ובכך לברוא עולם חדש – גם אם לעתים שאפתני משהו – המחבר בין האינדיבידואלי לקולקטיבי עבורנו, קוראיה.
קולו של יותם ראובני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרו המונומנטלי "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" (הוצאת אפיק, 2015), רועם ונחרץ.
באיפוק אסתטי ובקומפוזיציות ציוריות בונה ראובני עלילה כמו-אירונית, מעוררת הזדהות.
ישנו משהו מלנכולי בספר, נוגה במהותו, אך בתום הקריאה מתגלה שמחה גדולה ומעוררת מחשבה – ואף משמעות – בטעם החיים שלנו בכלל – ולא פחות מכך – של האחרים החיים לצדנו, בסופו של יום, כה זרים ובה-בעת, כה דומים לנו.
דנה קסלר, לדידי, מעיתונאיות המוזיקה החשובות של ישראל לדורותיה, היטיבה לערוך את "הלהקה היחידה שחשובה: להיות מעריץ פופ בישראל" (הוצאת אפיק, 2015) – ספר על אודות תרבות מוזיקה מודרנית, מן המצוינים שראו אור במקומותינו.
קסלר איגדה את מיטב הכותבים בתחום ויצרה בדרכה מעין צילום רנטגן מסוגנן של תרבות – ותת-תרבות – שבדרך כלל ממעטים לחקור אודותיה.
דווקא הניגודים שבסגנונות ובמושאים של הכותבים מדגישים את יופי הרעיון ומחזקים מעין תמה היוצאת מגבולות המרחב המוזיקלי בלבד ועוברים למרחבים אחרים המעלים שאלות ודורשים פענוח, ובכך, בין היתר, חשיבותו של ספר-תרבות זה.
"על הווידוי", שירה המצוין של אורית פוטשניק שבעמוד 66 בספר השירים שלה "הים נסוג עוד קצת" שראה אור ב-2023 בהוצאת אפיק, מסמל באופן מדויק את הסגנון הייחודי של המשוררת.
הן נושא השיר, הן מושאו, הן התיאורים אשר בו, מביעים את הקונקרטיות ואת הישירות הכל כך חשופה ושונה של פוטשניק.
שיר זה מייצג את קולה הצלול, המרובד, של המשוררת – הן הכאוב-מלנכולי, הן האופטימי, המרנין, למרות הכל – ומביע את הריתמוס הכמו-ג'אזי שלה.
לדידי, זהו ספר חשוב – אם תרצו, ספר חשוב "על אודות האהבה שבין אישה לאישה", בעל מימד על-זמני, ובדרכו, אף פורץ דרך.
"מתחברים", ספרו החשוב של משה חג'ג' על אודות תרבות המסיבות של הקהילה ההומוסקסואלית בתל אביב, ריתק אותי למן "פתח הדבר" שבו ועד ל"ביבליוגרפיה".
באמצעות תמהיל ראיונות – ודעות – בונה חג'ג' חוויה – ממש כך – של חקר, מנפץ סטריאוטיפים, וגורם, הלכה למעשה, לקורא ההדיוט להביע דעה כמו-רפלקסיבית – לעתים אף מנוגדת לחלוטין לדעה שהייתה קיימת בו – על אודות נושא מרתק זה.
המרואיינים – על פניו, "מנוגדים" בדעותיהם ובתפישותיהם אלה מאלה – אשר חשפו את עצמם בספר, יוצרים למעשה סינתזה מרתקת, מרובדת ומורכבת, וניכר כי חג'ג' מעביר את דבריהם לקורא ללא כל שיפוט מצדו, ובכך מעשיר את הספר-מחקר כולו.
לסיום, מדובר בספר חשוב מאוד הראוי להילמד בחוגים הרלבנטיים ולא רק – למען ייחשפו כמה שיותר קהלים לסוגיה אקטואלית מאין כמוה זו.
אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר יצירה אוונגרדית אמיתית, כנה – כזו שלא באה לרצות איש, כי אם הגיעה לעולם כדי להביע את אמנותו-אמונתו של היוצר אותה.
כזו היא – במדויק – יצירתו המרנינה של האמן-יוצר-מאייר דניאל כאשי, "קול ענות", אשר ראתה אור השנה בהוצאה עצמית.
ביצירה מתגלה כאשי כאמן המצליח לחבר הומור, חזון והבעת דעה – לכדי מיקשה אחת.
אין ספק כי כאשי עוד ישמיע את קולו הייחודי ויעשיר את מדף הספרות-אמנות החתרנית-אוונגרדית הישראלית במשך שנים רבות, ביצירות משובחות, מבריקות, מרגשות ומצוינות.
תחושות רבות מילאו אותי בעת קריאת "בין לבין", הרומן הגרפי המופלא של אל-עד כהן קניגסברג, שראה אור ב-2023 בהוצאת "מטר".
אין ספק כי מדובר ביצירה מכוננת: הן בנושאה המרכזי: סיפורו של נער מתבגר ויחסיו הבין-משפחתיים והבין-חברתיים, הן בסגנונו המרובד ובאסתטיקה המצטיינת אשר בו.
כהן קניגסברג ברא באופן מדויק עולם חדש עבורנו, הקוראים באשר אנו, לימד אותנו שיעור מאלף בהכלה, בהבנת האחר – באשר הוא – ובהתמודדויות של חייו, ובכך הכניס אותנו אל תוך מקום מרתק ועשיר.
לדידי, "בין לבין" ראוי להיכנס לתוכנית הלימודים העל-יסודית ולהילמד בחטיבות הביניים.
דווקא בעת הזו, הוא יכול לעשות פלאים עבור קוראים, מורים ומחנכים.
בימים אלו (בין ה-14.3.24 ועד ה-13.4.24) מציג האמן הייחודי אבינועם שטרנהיים (יליד 1983) את תערוכת היחיד שלו, "לכל דבר יש הקשר", בהמעבדה (הרצל 119, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין אותו, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, אבינועם, מהו מקור שם משפחתך?
אבינועם שטרנהיים: שטרנהיים זה בית כוכב בגרמנית. המשפחה שלי מהונגריה וטרנסילבניה. אני לא יודע הרבה יותר מזה, אבל אוהב לדמיין לפעמים שזה מצפה כוכבים.
בראונשטיין: ספר לי על התערוכה הנוכחית שלך ב"המעבדה". מהו הנרטיב לעבודות?
שטרנהיים: לתערוכה קוראים "לכל דבר יש הקשר" על בסיס אחת העבודות המוצגות בה.
התערוכה נוצרה בזמן ועל רקע המלחמה הנוכחית – "חרבות ברזל" – ומנסה להגיב אליה מהחוויה האישית שלי שנמצאת ליד, להיות בצילה, לנסות ללכוד את החוויה הקיומית של ליצור בזמן שדברים אמיתיים נוראיים קורים בחוץ.
המפגש בין הפנטזיה התמימה, השיגרה, למציאות העולה על כל דמיון הוא המפתח לתערוכה.
ישנו פסל גדול של תותח דה-וינצ'אי שמורכב ברובו ממיטות מפורקות. הוא מתאר את המפגש של הרועש מאוד עם השליו והשקט. האופן בו התותח בנוי הוא חם, מסור ומאולתר כמו רהיט שבניתי לבית – אך עוצמתי, גדול ומרשים, חזק ועדין. הוא בא לרכך, לקרב בינינו למכונת המלחמה השומרת עלינו וזורעת הרס בצד השני. התותחים הופכים לשיגרה. הקיום שלנו תלוי גם בהם. התותח הופיע כתגובה לרגשות אשם שחשתי מהיותי חייל בתותחנים לשעבר שסיים את שירותו במילואים כשנה לפני האירוע.
ישנו פסל של שני רובי צייד המכוונים אחד לשני ומוצבים על גבי חצובות מצלמה ועל הקנים רשום everything"
"has a context – context is everything כתגובה למלחמה על התודעה הקולקטיבית המתרחשת ברשתות החברתיות. שם השימוש ב-context הופך אידיאולוגי ונתון למניפולציה, הוא כלי הנשק המרכזי.
ישנו פסל המריונטה הנמצאת בתוך מכונת משחק (arcade), גב המכונה בצורת מצבה שבמרכזה כוכב המסמל גם את תרבות ה"כוכב נולד" וגם את השטן. המצבה נבנית להיכל המזכיר מבנה דתי וגם במת תיאטרון. מהמכונה יוצאים קלידים כמו פסנתר, המגולפים בצורת אצבעות מצביעות: מכוונות, מאשימות, פוקדות, מורות. כל אצבע מושכת בחוט המפעיל דרך מנגנון מסועף בתקרת המבנה את אחת התנועות שהמריונטה יכולה לבצע – מזמינה את הצופים להפעיל את הבובה האוחזת בנשק. לכל דבר יש הקשר.
חומרית, כולנו מופעלים כולנו מפעילים, כולנו קשורים ביחד, כולנו חלק מאותו המנגנון. המכונה דומה לפסנתר שבמקום להפיק צלילים מייצר ריקוד, והתנועה של המריונטה היא מעודנת ואיטית, רגישה וענוגה, מורכבת ונוגעת – כמחול בוטו – דבר הבא לבטא את העובדה שבתוך כל הסיבוך הזה נמצאים נשמות.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?
שטרנהיים: כאמנות תיאטרלית: קצת דאדא, קונסטרוקטיביזם, דלות החומר – רק הרבה יותר מורכבת, בריקולאז', אקספרסוניזם פוטוריזם פיסולי. אמנות גותית/פוסט אפוקליפטית, אמנות רוחנית אינטראקטיבית. מספיק ברורה כדי שכל אחד יוכל להתחבר אליה ומספיק מורכבת כדי שיהיה לה עומק וערך מוסף.
האמנות שלי עשויה מחומרים מהרחוב, עץ, קצת ברזל, קצת חימר, כל מיני חפצים שאני מפרק ומרכיב, אני אוהב לבנות. אני אוהב קונסטרוקציות שלדיות. הפיסול שלי הוא למעשה בניית DIY מאולתר, מחוספסת ללא גימורים, אך כן מורכבת, חמה וחושנית, רומנטית, הייתי אומר. הכל מאולתר, אך בעל כוונה ופונקציונליות, גם אם מופרכת. יש קסם מיוחד העובר בחומר כאשר אתה בונה משהו בעצמך. ואת הקסם הזה אני מעוניין להביא ביצירה שלי.
במקום הזה נמצא אחד ה"אני מאמינים" שלי: לעשות לבד, לא לפנות לבעל מקצוע. אם אני לא יודע איך לעשות, לנסות לבד. ומתוך העשייה וההתמודדויות צצים הרעיונות והתכנים – מתוך המגבלה, נובע החופש היצירתי.
רעיונות וסיפורים באים והולכים, מתהווים ומשתנים, מניעים לפעולה, כל פעם אחרת, תוך כדי תנועה. הם מאפשרים את הסיבה, המוטיבציה, נותנים את המסגרת, את הכוחות לעמוד מול ה"למה לעשות משהו בכלל", אך "היהלום שבכתר" תמיד נמצא ליד המקום אליו אנו מכוונים.
בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?
שטרנהיים: לולא היה לי תאריך קבוע מראש לתערוכה, המחייב אותי לתערוכת יחיד, לא הייתי יוצר כלל את העבודות אותם אני יוצר. אני צריך ליצור עבור מישהו. אני רוצה לרגש, להפעים, לרפא, אני רוצה לגעת ולתקשר, ועל כן הדברים שאני יוצר צריכים להיות רלוונטים. עכשיו כשאני אומר "רלוונטי", אני לא מתכוון לליצור בהתאם לאופנה, סגנון או ז'אנר פופולרי, על מנת שיקבלו אותי, בדיוק להפך, לשים לב מה אני אוהב ומרגיש שחסר בסביבה שלי והייתי רוצה שיהיה, מה יש לי לתת, המיוחד שלי, שיכול למלא את החללים הריקים. כשאני אומר "רלוונטי", אני גם מתכוון להקשר לחוויה קולקטיבית. כאשר קורה דבר, כמו שקרה ב-7 באוקטובר, היה לי ברור שלא ארצה ליצור מתוך ניתוק או התעלמות מהמצב, לעבוד ללא הקשר.
אני רוצה להפתיע, לאתגר, לסקרן, משימה לא פשוטה. על כן הברירה הטבעית עבורי היא לבחון מה קורה מתוך המקום האישי שלי בזמן פעולה, במפגש בין שני העולמות הללו: הבית החם מול המלחמה, הפנטזיה מול המציאות, שגרת הסטודיו אל מול הטרגדיה הקטסטרופלית. לאפשר למה שקורה כאן ועכשיו, לחיים, לחלחל, לזלוג, להתערבב בתוך היצירה באופן אורגני, ובדרך לשם אני שומר על הקשר עם הילד הפנימי והחיבור ליקום שגם הוא מאוד חשוב לי.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
שטרנהיים: האמנות היא שפה חומרית, ויזואלית, פרדוקסלית, הפועלת כמתווכת של רעיונות, תחושות, רגשות, מחשבות, תהליכים שקשה לבטא במילים. היא נעה בין הדמיון למציאות, מדברת באופן שהוא חלקי ופתוח, לא כובל, מפעיל, לא חד-משמעי ובכל זאת מאוד משמעי, הרי כל פרט ביצירה הינו החלטה שנלקחה במקרה או במודע או בכובד ראש, המקובעת בחומר.
אמנות פותחת מרחב מוסדר תרבותית המאפשר לבטא ולגעת בו בנושאים קשים, אישיים, תרבותיים, חברתיים -באופן רוחני ואינטלקטואלי. היא מאפשרת מקום לגיטימי לחשוף בו עולם פנימי של מחשבה אינדיבידואלית ולעורר שאלות אצל האחר, מכיוון שהמרחב האינטימי של האמנות, הוא משותף. הוא הכי אישי וגם הכי כללי באותו הזמן.
אמנות – כיוצר – היא מרחב של משחק. גם משחק קליל ופשוט, וגם משחק מאוד רציני ומורכב שנשאבים לתוכו עד שלא ניתן כבר להבדיל בינו לבין המציאות.
בראונשטיין: האם אתה מצליח להתפרנס מאמנות?
שטרנהיים: לא, אך זה עיסוקי המרכזי.
בראונשטיין: האם לדעתך יש טאבו באמנות, האם לדעתך ראוי שיהיה?
שטרנהיים: בטח שיש טאבו באמנות! זה "ז'אנר" שלם. ראוי שתמיד יהיה טאבו כדי שיהיה אפשר לגדול ממנו, יש לו מקום. בדיקה ומתיחת הגבולות, לדעתי, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו כאינדיבידואלים וכחברה. זה הלך רוח, זה אנרגיה מתפרצת, זה התעמתות מול מצב עניינים, לא לקבל את המוסכמות ולבדוק עבור עצמנו, להגיד את שלנו עבור אחרים.
בראונשטיין: מהן הדעות הפוליטיות שלך והאם אתה בעד שילוב דעות פוליטיות באמנות?
שטרנהיים: אני חשבתי שאני שמאלני, כך גדלתי וכך הגדרתי את עצמי. היום הכל מאוד מבולבל בעיניי. החלוקה של השמאל והימין כבר לא כל כך ברורים לי בכלל. אני בעד להיות בן אדם טוב ולדאוג לסביבה שלנו. אני בעד שהאנשים בשלטון יהיו מתאימים וראויים וידאגו קודם כל לעשות את התפקיד שלהם. אני שונא לדבר עם אחרים על פוליטיקה כי אני גרוע בעימותים. זה לא שאין לי מחשבות ודעות אך קשה לי להתבטא במקום שאינו מרגיש לי בטוח.
בכללי, יש מקום להכל באמנות, זה עניין אישי, אצלי אני מעדיף לתת לדעותיי הפוליטיות לחלחל לתוך העבודות אך לא למלא אותן, לא להיות הגורם הישיר והעיקרי בהם, לא להיות אמנות פרופגנדה, אני מוצא בזה פחות עניין וכמו שאמרתי, אני חושש מעימותים.
בראונשטיין: ולסיום, איפה היית רוצה להיות – כאמן – בעוד 30 שנה מהיום, בשנת 2054?
שטרנהיים: קשה לי לדמיין לצערי מקום טוב להיות בו כאמן, אני מרגיש שהרוב המוחלט של האמנות והאמנים יישטף ויתפוגג כלא היה לאורך השנים, והסיכוי להצליח לחדור לתודעה התרבותית ולהתקבע בתוכה כקאנון הוא קלוש. אני מניח שהייתי רוצה להיות חלק מהקאנון הזה בעוד 30 שנה – להיות מונצח ולהשאיר חותם.
הלוואי ואהיה מצליח ומפורסם ואקבל הכרה וכסף עבור האמנות שלי, שאוכל להמשיך ליצור ולהרגיש רלוונטי.
הלוואי ויהיו לי חיים מעניינים "כאמן" גם מחוץ ליצירה, כי מאוד בודד בסטודיו. הלוואי ואמצא את מקומי בחברה ואהיה חלק ממשהו טוב – משהו עם אנשים שאני אוהב שיהיה אפשר לעשות דברים מגניבים ביחד. הלוואי ויש משמעות לכל הדבר הזה שאני עושה, אמן ואמצא שוב ושוב את המשמעות הזו מחדש כשהיא חומקת ממני. אין על ליצור עם משמעות. זה הכי כיף.
בחירתה של שילה ויינברג לחברה מן המניין של המועצה המקומית קריית טבעון איננה מובנת מאליה – לא בישראל של שנת 2024.
לשם ההבהרה: ויינברג, היא-היא, הלכה למעשה, הטרנסג'נדרית הראשונה בהיסטוריה שנבחרה לתפקיד חברת מועצה בישראל.
שבירת תקרת הזכוכית איננה מטאפורה או קלישאה חבוטה במקרה זה, כי אם אירוע מכונן – מונח נכון, מדויק לגמרי.
ויינברג מעוררת השראה מעצם היותה, מעצם קיומה, מעצם בחירתה להילחם על מי שהיא, על דרכה, על מהותה האמיתית – בחופש, בגאווה, מחוץ לארון.
היא פורצת דרך – הן במובן ההכרתי-תפישתי, הן במובן האקטיביסטי: הן ברצון – והן במעשה.
עובדת היבחרה ב-27.2.2024 למועצת קריית טבעון מחוללת שינוי ומעוררת השראה, לדידי, בכל טרנסג'נדר וטרנסג'נדרית, ואף בכל להט"ב – באשר הוא.
עם זאת, אין ספק שלהיות ראשונה זה מחייב, וכולנו בקהילה הגאה מביטים אל ויינברג ומקווים שהיא אכן תקדם אג'נדות להט"ביות בקריית טבעון: פתיחות, הכלה, שילוב, ואולי בשלב מאוחר יותר, אף תשקול לנסות את כוחה בפוליטיקה הארצית.
אין דבר שיגרום לי אושר רב יותר, כאקטיביסט להט"בי, מאשר לחיות בעת שטרנסג'נדרית מעוררת השראה זו תהיה חברת הכנסת הראשונה בישראל השוברת עוד תקרת זכוכית – משוריינת, גבוהה וחסומה – אף יותר מזו שפרצה בימים אלו.
חי תרבות 