תחושת רווחה מילאה אותי כאשר שמעתי את "I.M", שירו של מיכאל בן דוד שנבחר לייצג את ישראל באירוויזיון 2022 שייערך באיטליה.
השיר הגאה הזה נכון ומדויק לתחרות שלשמו הוא נבחר ומתאים היטב לצייטגייסט הנוכחי.
ישנו משהו לא-אפולוג'טי, מסוגנן-עד-כדי-קאמפי, אירוני, ובדרכו אף אמיץ, בהופעתו הססגונית של בן דוד אשר טוען את הבמה בכוח כמו מחשמל.
עם מעט מזל, השיר יוכל להתברג בין עשרת הראשונים באירוויזיון – וזאת על אף התחזיות הנוכחיות.
הפרסונה הפרדי מרקורית משהו של בן דוד מעצימה את מילות השיר ואת המסר שלו, מתאימה לקצב ולסגנון, וכל הרפרנסים שבו – ביניהם לליין הגאה 'אריסה', לקונצ'יטה וורסט ולסבנטיז, והקריצה לקהילה הגאה בפרט ולכל-דבר-להט"בי בכלל, יכולים להתפרש בעיני אחדים כאופורטוניזם, אך בעבור ההדיוטות היא חלק לגיטימי מההשתתפות בתחרות הזאת – על כל מה שזו מייצגת.
*
ב-2019 פורסם ספרי "למה הומואים אוהבים אירוויזיונים: הפילוסופיה והרציונל העומדים מאחורי האהבה האובססיבית של חברי הקהילה הגאה לתחרות האירוויזיון". אין ספק שסיפורו האישי מכמיר הלב – על הבריונות שחווה בילדותו ובנעוריו – של בן דוד, יוכל לעזור לו להתקבל אל תוך המעגלים הפנימיים – והמשפיעים ביותר – של מעריציה הנלהבים של התחרות – הקהילה הגאה, ובדרכו שלו, הוא אף שואל שאלה אקזיסטנציאליסטית: האם הסבל, החסך והכאב – הייחודיים כל כך לחברי הקהילה הגאה – הם מקור ליצירת אמנות: אקספרסיבית, אסקפיסטית משהו, רוויית רפרנסים, קאמפית ודקדנטית – על אף כל הקשיים הקיומיים אשר קיימים ביוצריה.
חי תרבות 