בכל פעם מחדש – וליתר דיוק, בכל ספר מחדש – מצליחה ציפי שחרור – לדידי, "האמא הגדולה של השירה העברית בת ימינו" – להפעים אותי.
"שיריפוי", ספרה החדש אשר ראה אור בימים אלו בהוצאות "פוקוס", הינו נדבך נוסף בחדשנותה ובתעוזתה של שחרור "לחקור אל תוך", להיכנס עוד ועוד פנימה, והיא מצליחה לשלב בו שירה מקורית, חוכמת זן ופילוסופיה, להאיר באורה הייחודי ולהפוך את מילותיה לכלי ריפוי של ממש. כלי ריפוי אמיתי מאוד, חדשני מאוד, יפהפה ומשחרר.
כלי ריפוי איתן, מן הסוג שנותר עם הקורא הרבה לאחר קריאת הספר.
דיוויד פוסטר וואלאס.
עליו חשבתי בזמן הקריאה ברומן המופתי החדש של ורד שנבל, "גרפיטי", אשר ראה אור ב-2020.
משהו מוואלאס ומיצירתו כמו הידהד בי בעת הקריאה המענגת ב"גרפיטי", וחשתי כי אילו וואלאס היה אישה ישראלית, לא בלתי הגיוני הדבר כי היו קוראים לו, ובכן, ורד שנבל. (ואינני חושב שיכול להיות סופרלטיב יקר ערך מזה לכל כותב – או כותבת – באשר הם.)
הספר החכם, האמיץ, הנדיב בתובנותיו ולפרקים אף מכמיר הלב הזה, הוא לדידי עוד לבנה איתנה בחומת הכישרון של שנבל, מן המשובחות שבסופרות הישראליות המודרניות היוצרות במקומותינו בעת הזו.
תחושה של עונג אפפה אותי בעת קריאת "בגדות האפשר – אנתולוגיית היריון ולידה" אשר ראתה אור לאחרונה בהוצאה האיכותית "קתרזיס", בעריכתם המצוינת, המהודקת, של קמה שיר ויואב גלבוע.
הספר, המכיל שירים של שלל משוררים נבחרים, הינו חווייתי עד מאוד, תבוני ומופלא בקשת רגשותיו וראוי לכל התשבחות – מעצם קיומו.
בנוסף, הוא מפתיע ומחדש בכך שהוא נותן במה גם ל"קול הגברי" המובע בו בתחושותיו שלו אודות תחום חשוב זה – אשר נחשב משך שנים כטריטוריה נשית בלעדית.
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה שמעתי את שירו של א. ב. דן, "הנוער על גראס", ועוד יותר מכך, לעולם לא אשכח את התחושה שחשתי בעת ההאזנה לשיר זה: תחושה של חופש על גבול האופוריה, של עצמאות, תחושה שהכל (עוד) אפשרי.
א. ב. דן, לדידי, הוא מן היוצרים הישראליים האוונגרדיים החשובים בכל הזמנים – לא רק בעת הזו.
שיריו הינם מוזיקליים מאוד, קליטים עד כדי פופיים בליריות המבריקה שלהם, והטקסטים של יצירותיו גדושים לטעמי במסרים מוצפנים וברב-רבדיות שכמוה לא שמעתי מזה זמן רב במוזיקה הישראלית המודרנית.
ראוי להוסיף כי חוכמת הטקסטים שלו ניכרת ומובנת לעומק רק הרבה לאחר ההאזנה לשיריו.
לסיום, אני ממליץ בחום להאזין לשיריו ולרכוש את אלבומיו, ביניהם: "ארץ ישראל שלי", "טיול שנתי" ו-"EMULE" וליהנות הנאה צרופה, כמו-אינטלקטואלית, אסקפיסטית משהו, מכישרונו המבורך של יוצר מכונן זה.
"סבא (בתוך הזמן)", שירו היפהפה, מכמיר הלב, רב הניגודיות הטקסטואלית-לירית של יוחאי סופר, אשר בעמוד 40 בספר שיריו "אני עיירת פיתוח" שראה אור בימים אלו, נגע בי לעומקיי.
שיר זה, לדידי, איננו "רק" שיר אודות מושאיו: "סבא", "אילת" או "התאבדות", כי אם שיר אודות החיים עצמם – על כל מה שאלה מכילים בחובם.
יפה עשתה הוצאת "קתרזיס" האיכותית שהוציאה את הספר הענק הזה לאור.
ענק, כי הוא גדוש בשירים מצוינים למכביר, יוצאי דופן בכנותם וביופיים – הן במושאיהם, הן בסגנונם – ויוחאי סופר עומד בזכותם בראש המחנה של "המשוררים החדשים" של הצייטגייסט הנוכחי – אלו אשר קולם נשמע למרחקים – הרבה, הרבה מעבר להרי החושך, התום, הניכור והשכחה של עיירות הפיתוח – באשר הן.
את "שם של התחלה", ספרו המענג של אופיר עוז אשר ראה אור ב-2013, אי אפשר להניח מן היד עד לתומו.
קולח וסוחף צריכים הגדרה חדשה לקולח וסוחף – בהקשרו של ספר זה.
משהו בו הזכיר לי – במידה מסוימת מאוד – את "חוכמת הבייגלה" הרב-מכרי, אך היה ב"שם של התחלה" משהו אחר, משהו… קשה להגדרה ביופיו, בזרימתו, בסמלים שבו ובאוניברסליות של מחזור החיים אשר בו.
לסיכום, זהו רומן קסום לגמרי, קאלט במלוא מובן המילה, רגיש וחכם.
קנו אותו, קיראו בו, ענגו את נפשותיכם בו.
אתם ראויים לכך.
"דרקי הדרקון", ספרו החדש של אביב גבע אשר ראה אור בימים אלו בהוצאת "חרפושית", הינו, במהותו, ספר ילדים.
עם זאת, לדידי, זהו למעשה – בתובנותיו ובמוסר ההשכל רחב היריעה אשר בו – רומן למבוגרים: עב-כרס, חכם להפליא, ובעיקר – רב-משמעויות, דואליות וסימבוליזם.
זהו מן הספרים הללו שהן בעת קריאתם, הן עם תום הקריאה בהם, הקורא מייטיב הלכת מבין את גאונותם ועומקיהם, ובה בעת, את השאפתנות הטקסטואלית רבת הפנים אשר חבויה בהם.
איוריה המצוינים, הציוריים-אמנותיים של ילנה פורמן, מוסיפים נדבך של יופי, עושר ובעיקר דיוק למילותיו של גבע – לשיטתי, לאחר קריאת ספר זה – הנס כריסטיאן אנדרסן המקומי.
"איש לא ידע", שירה של רבקה פישביין עמנואל שבספר שיריה היפה והרגיש "ואז הייתי שמים", מרעיד את הלב בכאב ובבדידות אשר בו.
"ואז הייתי שמים" מכיל שירים רבים יפים כגון שיר זה, ובקולה העשיר של המשוררת קיים דבר-מה אמיץ מאוד, רב-קונפליקטים מהותיים-קיומיים ופורץ דרך.
"הימים האבודים", שירה של ר' חמדה אשר בעמוד 114 בספר שיריה "סהר שרים חלפו", הזכיר לי – במשהו – את סגנונה הנפלא של זלדה, מן המשוררות הטובות ביותר שידענו.
גם ר' חמדה – כמו זלדה האיקונית – מצליחה לגעת בייחודיות הנבדלת שלה בקוראיה באמצעות מספר שורות, בצמצומן של מילים, ומצליחה להדהים – ממש כך – בסגנונה.
זהו ספר המלא בדיאלוג אנושי רב-רבדי אודות החיים ומורכבותם, והוא כן, סימבולי ומעצים – בכל קנה מידה פואטי.
ב"קנאת הצל", הרומן החדש של יוסף כהן אלרן, ברא הסופר עולם רב-גוני, עשיר מאוד, אודות אהבה, עצב ותקווה.
כהן אלרן איננו רק סופר, כי אם, לשיטתי – צייר-אמן.
במילותיו הוא כמו מצייר על קנבס אירועים, דמויות ומקומות ונותן להם קולות אנושיים יוצאי דופן.
לדידי, זהו נס של רומן – ממש כך – ביופיו, במטאפורות אשר בו ובעולם האובייקטים – הן הפיזיים, הן האנושיים – אשר כהן אלרן יצר בספר זה.
