חודש: יולי 2016

אודות העולם הפנימי של בעז נוי או: "אמנות בשבילי זה דרך חיים אלטרנטיבית – שעובדת"

מזה זמן רב אני עוקב אחר יצירתו של בעז נוי – בעיניי, צייר חשוב, עם עולם פנימי עשיר, מורכב, ייחודי מאין כמוהו.

זכיתי לראיין היום את נוי ל"חי תרבות", ולמדתי רבות ממנו – על אמנות, על ערכיות ואף על צניעות מעוררת השראה.

נוי בן ה-43 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1972), נשוי, "עם שני ילדים חמודים," כדבריו, גר בחיפה. לשאלתי הבלתי-נמנעת לדעתו על חיפה, ענה: "חיפה היא עיר מעניינת. היא סוג של אלטרנטיבה שפויה. חיפה היא עוד מודל בשבילי. מודל של קיום מזרח-תיכוני."

"איך היית מגדיר את הסגנון שלך?"

"אני לא כל כך מתחבר למונח 'סגנון'. דרך ההתבוננות שלי היא מערכת מורכבת שמגלמת בתוכה עולם ערכים, עולם רגשי, אפילו פיזיות מסוימת. 'סגנון' זה דבר אפילו משוקץ. פיקאסו היה זה שאמר "אין דבר כזה סגנון"."

"ובכל זאת, איך היית מתאר את הציור שלך?"

"אני לא מצייר רעיונות, אני מצייר את החיים שלי. אז יש משהו אישי, לוחץ, שהוא שלי."

"מהן ההשראות שלך?"

"אם זה במילייה הישראלי, אז ליליאן קלאפיש, מיכאל קובנר, יאן ראוכוורגר. גם אסכולות פריס וסן פרנסיסקו הן השראה. ריצ'ארד דיבנקורן, למשל. אני מכבד מסורת של ציור. אני אפילו רוצה להתחקות אחר מסורות של ציור. אני לא מתחבר לאוונגרד ציורים. אני לא חושב שציור הולך עם חלוציות, אלא זה קרב של מאספים."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"זאת שאלה גדולה. אמנות זה אלטרנטיבה. זה סט של ערכים שמהווה אלטרנטיבה לאורח חיים, לדרך חיים, לעולם של ערכים. אמנות בשבילי זה דרך חיים אלטרנטיבית – שעובדת. דרך חיים שמחברת עבר, הווה ועתיד."

"אתה למדת אדריכלות ב'בצלאל' אבל אתה צייר."

"נכון. אני בין הכיסאות. בשביל ציירים אני אדריכל, ובשביל אדריכלים אני צייר. אבל האמת היא שאני צייר. אני ממליץ לא ללמוד אמנות. אפשר לחיות אמנות גם לא דרך המסלול האקדמי."

"היכן היית רוצה להציג את האמנות שלך?"

"בעין חרוד. אני מאוהב במקום הזה."

"איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"שאלה קשה. אני חי את הרגע וחי את החיים שלי – בחוזק, בעוצמה, בכנות. הייתי רוצה שמשהו מהכנות שלי יישאר."

"מהו הציור שלך שאתה אוהב יותר מכל, או לפחות מרגיש אליו את החיבור החזק ביותר?"

"הזמן עושה הרבה עבודה בתחום הזה, אבל יש ציור אחד, שבו ציירתי את הבן שלי באמבטיה. יש משהו בציור הזה שמחזיק מעמד יותר מכולם. יש משהו אמיתי וטוב בזה. בנוסף, יש ציור נוף שקוראים לו "כרמל קטן", "סייט ספסיפיק"."

"ולסיום, בעז, מה דעתך על שרת התרבות שלנו, מירי רגב?"

"מירי רגב – אני לא בצלחת שלה והיא לא בצלחת שלי. באופן כללי, הצרות וההצהרות סביב סוגיית מירי רגב קצת מביכות אותי. זה קצת כמו סצנת סקס בסרט ישראלי."

*

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר של הצייר החשוב והייחודי הזה, ואף לרכוש יצירה רבת-פנים שלו.

האתר של בעז נוי הינו: http://www.boaznoy.com

 

 

 

 

 

"רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי: פשוט, הרומן הגרפי הטוב והמרגש ביותר שיצא אי-פעם בישראל

כמה התרגשתי לקרוא את "רונה וגיורא" של ענבר אשכנזי.

זהו רומן גרפי (טקסט וציורים) יוצא דופן, מלהיב, מרגש-עד-כדי-מכמיר-לב.

סופו ריגש אותי יותר מכל. הסוף הטוב, של האהבה (הכאילו מקרית, זו שאנו לא מבחינים בה, על אף שהיא נמצאת כל העת תחת אפינו…), של התקווה, הרטיט משהו בנפשי.

הרומן, המסופר מנקודת מבטו של גיורא החתול – חתול רגיש, חד-פרטים ונבון מאין כמוהו – מתאר את קורותיה של רונה – אם תרצו, גיבורתו האחת והיחידה.

הספר, כאמור, מלהיב. ציוריו-איוריו נעשו ברגישות רבה ובתבונה.

האיורים בעמודים 47, 75, 77, 99, 112, הדהימו אותי באיכויות הגלריסטיות שלהם. כל ציור-איור שכזה ראוי להיות מוצג בגלריה תל-אביבית מכובדת ואף במוזיאונים, ודרך כך לצאת מגבולות דפי הספר.

זהו ספר חובה לאוהבי רומנים גרפיים בכלל – ולאוהבי אמנות בפרט.

בעיניי, "רונה וגיורא" הוא פשוט, הרומן הגרפי הטוב והמרגש ביותר שיצא אי-פעם בישראל.

"הלהט האדום של המצוק – אנתולוגיה של שירה פולנית עכשווית": בזכות מרתה פודגורניק ורפאל וויאצ'ק

"אבן חושן" ביססה את עצמה בשנים האחרונות כאחת ההוצאות החשובות והמשמעותיות בארץ בתחום השירה.

לאחרונה הם הוציאו את "הלהט האדום של המצוק", אנתולוגיה חשובה הכוללת שירי משוררים פולניים עכשוויים.

הספר הכיר לי את יצירתה של המשוררת הפולנייה מרתה פודגורניק. מדובר על משוררת חזקה מאין כמוה, אולטרה-מודרנית, שכותבת מהחיים, על החיים, בעסיסיות, בטעם רב, ובעיקר – בישירות.

גם רפאל וויאצ'ק ושיריו תורמים תרומה נכבדת לאותה מודרניות, לאותו "קול חדש" של השירה הפולנית.

ישנם עוד שירים מצוינים בספר ועוד משוררים טובים, אך מרתה פודגורניק ורפאל וויאצ'ק הם אלה שהתחברתי אליהם יותר מכל.

זהו ספר מומלץ ביותר לאוהבי שירה פולנית בכלל (מישהו אמר שימבורסקה?) ושירה בפרט.

"אהובתו של התלוי" מאת רפאל וויאצ'ק: גדול המשוררים המודרניים של פולין הישנה-חדשה

כמה יופי, כמה עוצמה, כמה להט וכאב, אצורים בשיריו היפהפיים, הקשים, "שירי החיים", של רפאל וויאצ'ק. בעיניי, אחד המשוררים הגדולים של פולין.

בספר "אהובתו של התלוי" (בתרגומו המצוין של יונתן ברקאי) ניכרת נשמה יתרה של המשורר החשוב הזה. כמה צער, כמה עוצמות, טמונים בכתיבתו. ואף על פי כן – כמה יופי.

הספר מכיל שירים טובים רבים. אלו שריגשו אותי יותר מכל הם: "אני כותב שיר", "בהכפלה", "סוף העולם" ו"נשיות".

לא לחינם וויאצ'ק נחשב לפורץ דרך, לסוער ולעז שבמשורריה של פולין הישנה-חדשה, וטוב עשו בהוצאה המשובחת "אבן חושן" שהוציאו ספר חשוב זה לאור בסדרת "הפולנים". זהו ספר עמוק, אמיתי ופורץ דרך. ספר של משורר שהקדים את זמנו, שבא בסערה – ובאותה הסערה, עזב. משורר שהותיר אחריו חותם אמיתי, מנצח-זמן, של אינספור שירים מצוינים אודות כאב, אודות יופי-כיעור מזוכך, אנושי מאוד.

אודות החיים, כפי שהינם, כפי שהיו, בעיניו.

asnaby: אחד המאסטרים של המאה העשרים ואחת בציור או: "אני משתמש בציור לא לעיניים – אלא לבטן"

asnaby, אחד הציירים הטובים והמקוריים ביותר הפועלים כיום בישראל – וללא ספק אחד האהובים עליי – מציג בימים אלו את התערוכה "הברכה והקללה" בגלריית "מקום לאמנות בקריית המלאכה" בתל אביב (שביל המרץ 6) עד ה-23 ביולי, 2016.

asnaby בן ה-60 נכון לכתיבת שורות אלו, גרוש ואב לשניים, במקור מפאריס וגר כיום ביפו, משתמש ביצירתו האמנותית המרתקת במוטיבים מן האבסטרקט ומן האקספרסיבי, ולדבריו, ישמח יום אחד להציג ב"מומה" הניו יורקי. אני בטוח שזה עוד יתגשם.

זכיתי לראיין אותו היום, והתוצאות לפניכם.

"ספר לי על התערוכה הנוכחית שלך."

"אני מציג בתערוכה שישה ציורים, שהם חלק מפרויקט יותר גדול. זה מתחיל בברכה "מה טובו אוהליך יעקב…" וזה מסתיים בקללה."

"איך אתה מגדיר את הסגנון הכל כך ייחודי שלך?"

"אני מחשיב את הציור שלי כחלק מהציור הגרמני והספרדי – ויותר מאשר הצרפתי. בדרך שבה אני מצייר, באבסטרקט ובאקספרסיבי, אני משתמש בציור לא לעיניים – אלא לבטן. בתקופות מסוימות, בזמן שציירים צרפתיים ציירו פרחים, ציירים גרמניים ציירו מלחמות. האמנות הצרפתית בדרך כלל לא לוקחת אחריות ולא נוקטת עמדה. היא לא אמנות פוליטית. לעומתה, האמנות הגרמנית והאמנות הספרדית הן יותר פוליטיות."

"ואתה פוליטי באמנות שלך?"

"כן. אני בהחלט פוליטי באמנות שלי. הנושאים בעבודה שלי תמיד קשורים להיסטוריה בדרך זו או אחרת. אני גם מראה באמנות שלי מה מגעיל בחברה. אני משתמש בהרבה ורוד בזמן האחרון בציורים שלי ואני מראה שדברים מגעילים הם בצבע ורוד. השד הוא ורוד."

"זה כל כך מעניין – ושונה. מהן ההשראות שלך?"

"היסטוריה היא ההשראה שלי. היסטוריה עם ה' גדולה."

"מה דעתך על האמן באנקסי?"

"לא הרבה…"

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא השפיע על האמנות שלך?"

"כשהייתי קטן, היה ציור במסדרון שעל יד החדר שלי, ופחדתי לעבור דרך המסדרון בגלל הציור הזה. זה היה ביזארי, וזה זיכרון שעדיין קיים. אבל… אני לא חושב שזה משפיע על הציור שלי היום."

"באיזה מקום – גלריה או מוזיאון – הכי היית רוצה להציג?"

"אני לא חושב על זה. אין לי העדפות כרגע. אשמח להציג יום אחד ב"מומה". אבל אתה יודע, כשאני מצייר, אני לא חושב על זה. אני בתוך העבודה. לא בתוך איפה אני אציג."

"איך היית רוצה שיזכרו את asnaby בעוד 100 שנים מהיום?"

"כאחד המאסטרים של המאה העשרים ואחת בציור."

"יש לי הרגשה שכך אכן תיזכר. אגב, מה דעתך על אמנים אוטו-דידקטיים לעומת אמנים שלמדו בבית ספר לאמנות?"

"אני הייתי בר-מזל ללמוד ציור עם ציירים בסטודיו שלהם. אני לא הלכתי לבית ספר לאמנות."

"ולסיום, asnaby, מה דעתך על הסצנה האמנותית בישראל לעומת זו של חו"ל, כדוגמת ברלין או פאריס?"

"אני פוגש הרבה אמנים ורואה הרבה אמנות. יש הרבה אנשים מוכשרים מאוד וחכמים מאוד בישראל, אבל יש חוסר תרבות."

 

 *

אני ממליץ לכם בחום לרוץ ולראות את "הברכה והקללה" בגלריית "מקום לאמנות בקריית המלאכה" לפני שהיא נסגרת, ולרכוש לעצמכם את אחת מעבודותיו של הצייר הכה מקורי-מוכשר-אחר הזה, asnaby.

לדעתי, ללא ספק: אחד המאסטרים של המאה העשרים ואחת בציור.

כמו כן, אני ממליץ לכם לבקר באתר היפה שלו, בכתובת: http://www.asnaby.com

 

 

 

 

 

עמליה האס: אם סלבדור דאלי היה אישה ישראלית או: "אמנות זה משהו שצריך לדבר אל נפשך"

כמה מרנין זה לראיין אמנית גדולה – שעל אף גדולתה וכישרונה הרבים, יוצאי הדופן, שלא לומר המתנתיים (מלשון 'מתנה'), היא גם אדם מקסים מאין כמוהו, עשיר בחלקו, ומעל הכל – אדם שמח ואופטימי עד כדי הדבקת אחרים (אותי, למשל) בשמחת החיים המשכרת ומעוררת ההשראה שבו.

כזו היא עמליה האס. לא רק ציירת ענקית המקדימה – ביצירתה – את זמנה – כי אם גם אדם שמח ואופטימי. אדם מעורר השראה.

מזה זמן רב אני עוקב אחר יצירתה של האס, ועבודותיה הכה מורכבות, היפהפיות-עד-להכאיב, מזכירות לי יותר מכל את עבודותיו הכבירות של סלבדור דאלי, הסוריאליסט הגדול מכולם.

אם סלבדור דאלי היה אישה ישראלית, לדעתי, הוא היה עמליה האס. כן. עד כדי כך.

עמליה האס היא ילידת 1951 (בת 65 נכון לכתיבת שורות אלו), נשואה ("באושר ענקי, מזה 45 שנה," כדבריה), אם לשלושה, וסבתא ל-12 נכדים, הגרה בתל אביב.

זכיתי לראיין אותה היום, והתוצאות לפניכם.

"איך היית מגדירה את הסגנון הייחודי שלך, עמליה?"

"הסגנון שלי הוא ריאליסטי פלוס סוריאליסטי. הנושאים משתנים בטירוף, אחד לא דומה לשני, אבל תמיד יש איזה משהו שם שהוא שלי. יש את הנוף שהוא ריאלי, ופתאום יש דמות שנראית מרחפת. אני לא אבסטרקטית ולא אוהבת אבסטרקט. זה לא מדבר אליי בכלל. כתמי צבע גם לא. אבסטרקט לא מפעים לי את הלב, אבל סוריאליזם – כן, וריאלי – של הגדולים, רמברנדט, מיכאלנג'לו, זה עושה לי את זה."

"מהן ההשראות שלך?"

"קודם כל, אני חייבת להיות שמחה ומאושרת כשאני מציירת. אני לא מציירת כשאני עצובה או כשאין לי מצב רוח, אז אני משתדלת להיות מאושרת כל החיים. אושר ושמחה זה העיקר. בלי שמחה ומוזיקה אני לא מציירת. זאת ההשראה – השמחה."

"אם היית צריכה לבחור בציור אחד שלך שאיתו את צריכה ללכת לאי בודד, באיזה ציור היית בוחרת?"

"בציור "אמא אדמה". קשה לתאר אותו במילים. הוא ציור שורשי. השורשים שלי הם ההורים שלי. יש לי את ההורים הכי מופלאים בעולם, אפילו שהם נפטרו לפני 30 שנה. בכל יום שישי אני הולכת עם בעלי לבית הקברות. אני הולכת לנקות להם את הבית שם, למרות שהם פה איתי כל הזמן. בכל בוקר אני אומרת "תודה, אמהל'ה. תודה, אבאל'ה. תודה, אלוהים שבשמיים."

"זה מאוד מרגש."

"תודה. אתה יודע, אני נולדתי ב-8 באוגוסט. 8 זה מספר אינסופי ואני רוצה להיות אינסופית. לא ללכת מפה לעולם. להישאר פה פוראבר. דרך הציור שלי אני עושה את זה."

"מה דעתך על אמנים שלמדו ציור, לעומת אמנים אוטו-דידקטיים?"

"הייתה לי שיחה עם צייר רוסי ידוע שאמר שכשהוא למד, היה פרופסור אחד שהבחין בכישרון שלו ואמר לו: "תנסה לא לשנות את עצמך לפי הרצון שלנו. תיקח מהלימודים את מה שצריך לקחת – אבל תשתדל מאוד לא להשתנות". ואני מאמינה בזה. אני אוטו-דידקטית לגמרי! אני מרגישה שקיבלתי מתנה. אני מרגישה שאני מתקדמת, שאני פורחת, ואני נותנת לעצמי דרור."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כציירת?"

"פשוט להמשיך את אותו חלום. לראות אנשים נהנים מהעבודות שלי – אין דבר יותר טוב מזה. המחמאות שאני מקבלת גורמות לי לאושר גדול. כשאנשים אומרים לי שכשהם קמים בבוקר, רואים את העבודות שלי וזה גורם להם לאושר – אז לי זה גורם אושר."

"איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עמליה האס בעוד 100 שנים מהיום?"

"בתור מישהי שהיה לה כיף לחיות."

"אנא תגדירי לי את משמעות המילה 'אמנות' בעינייך."

"אני לא חושבת שמישהו צריך להבין באמנות. אני חושבת שזה פשוט צריך לדבר אליו. לא משנה של מי זה, של מה. לא משנה מי הצייר. אמנות זה משהו שצריך לדבר אל נפשך."

"לסיום, עמליה, בעיניי את סלבדור דאלי – באישה ישראלית. מה דעתך על ההגדרה?"

"אני נורא מאושרת לשמוע כזה דבר."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לבקר באתר היפה של עמליה האס, בכתובת: http://www.amaliahaasart.com

 

 

 

יוסל ברגנר: יוצר יצירתי ומעורר השראה – גם בגיל 95 או: "האמנות מחליטה עליי"

יוסל ברגנר, אגדה-בעודו-בחייו, אחד הציירים הגדולים החיים כיום, התראיין היום ל"חי תרבות" והדהים אותי בוויטאליות הרבה שבו, ברעננות, בחן האישי ובנועם הקורנים מאישיותו – גם בראיון טלפוני קצר.

וכאן המקום לציין: ברגנר בן 95 נכון לכתיבת שורות אלו. ועוד חשוב לציין: בן 95 – ועדיין מצייר.

ברגנר, אשר נולד בוינה ב-1920, עלה לארץ ב-1950, נשוי ואב לבת.

"יוסל, מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות… אני לא אוהב את המילה אמנות. אמנות זה מצב. זה לא עיסוק. האמנות מחליטה עליי. אני מספר סיפור עם הציורים שלי. אני מצייר את החלומות שלי. הציור הוא עוד מדיום."

"מהן ההשראות שלך?"

"החיים שלי מורכבים מחלומות, והחלומות מאוד משפיעים על האמנות שלי."

"איך היית מגדיר את הסגנון שלך?"

"יש לי הרבה סגנונות!"

"אתה בן 95 היום. האם אתה עדיין מצייר?"

"כן. אני עדיין מצייר. אני מצייר על מה שקרה לי. כאמור, אני מספר סיפורים דרך הציורים שלי."

"ולסיום, יוסל: מהו המסר שלך לציירים בתחילת דרכם?"

"כל אחד מצייר איך שהוא רוצה – וככה זה צריך להיות!"