ספר הביכורים של אפרת כהן, "משימה אחת יותר מדי", אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "ספרי ניב", הוא ספר חשוב מעצם היותו, בבסיס קיומו, שילוב נדיר וייחודי שבין רומן מתח לספר המשלב מתובנות עולם הטיפול האישי.
הוא מותח, אפל, ועם זאת, בעל רגישות והתבוננות יוצאות דופן באדם באשר הוא – ומכאן חשיבותו, ייחודיותו ויופיו.
בתום הקריאה ב"פאטל" – לדידי, יצירת אמנות החורגת הרבה מעבר לגבולות ההגדרה "ספר" – אשר רקם אביב גבע, הבנתי את גדולתו הספרותית של סופר זה לאשורה: גבע איננו סופר המקל ראש בקוראיו, במושאיו ובתכניו, כי אם לוחם חופש – מן הסוג האמיץ והנחוש ביותר, הלוקח את קוראיו מעבר לגבולותיהם הקיומיים-האישיים.
"פאטל", בבסיסו, הוא רומן המקיים דיאלוג עם קוראיו. הוא בעל איכויות פורצות דרך בבחינת הזהות האנושית הקולקטיבית והוא חשוף מאוד, תעוזני, וטומן בחובו סיפור רחב-יריעה אשר דרכו משתקפות סוגיות רבות-ערך ומהותיות מאין כמוהן בעת הנוכחית, כדימוי עצמי, זהות, שיתוף, קהילתיות ומעמד.
בכל אחד מפרקי הרומן קיים הקשר מרחבי – אם תרצו, מעין פרשת דרכים עלילתית בנוסח לואיס קרול – המותיר את הקורא המום – הלכה למעשה – מיכולותיו הווירטואוזיות של גבע לחדור אל עובי עומקיהם ונבכיהם של גיבוריו וגיבורותיו.
לסיכום, זהו אחד הרומנים החשובים, החכמים, המעמיקים, המסוגננים והמכוננים אשר ראו אור בעברית – משך כל הדורות.
בימים אלו, בין ה- 22.10.20 ועד ה-14.11.20, מוצגת ב"בית האמנים" בתל אביב (אלחריזי 9) תערוכת היחיד "להיות בבית" של האמן אייל טבת.
התערוכה עוסקת בדיוקנאות התא המשפחתי ובמרחב הביתי – סביב תקופת הקורונה המורכבת אשר התרגשה עלינו בעת הזו.
עבודותיו של טבת חזקות ונחרצות והוא מצליח לקחת את ה"רגעים הקטנים" של החיים ולהפוך אותם על הקנבס שלו לרגעים ריאליסטיים מאוד, חדים, מלאי צבע, מסוגננים, ומעל הכל – למפכי מחשבה בצופיו.
הקומפוזיציות של טבת חכמות מאין כמוהן, הפרקטיקה האמנותית שלו – כפי שזו באה לידי ביטוי בתערוכה זו – ברורה בעומקיה, ובעיניי, דווקא הקיים בעבודותיו מעיד על היעדר אשר מתוקף קיומו מעיר רגש עז ובד בבד, שאלות, אודות אותם "רגעים קטנים", "רגעי חיים", לכאורה "רגילים" ו"פשוטים".
לאחרונה זכיתי לראיין את טבת, יליד 1966, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: בתערוכה הנוכחית, אייל, אתה עוסק, לדידי, במושג "בית". ובכן, מה פירוש "בית" עבורך?
אייל טבת: "בית", עבורי, הוא מקום מבטחים ועוגן. אני עטוף בו בכל אהבותיי. זו תחושת הנינוחות, האפשרות להישען ולהיתמך.
בראונשטיין: ואת מי אתה מצייר בתערוכה הזו?
טבת: בתערוכת היחיד "להיות בבית" מוצגים ציורים חדשים מהשנה האחרונה. אלו הם דיוקנאות של בני משפחתי הקרובה: בן הזוג שלי ושלושת הבנות שלנו. אני מנסה "לתפוס" ולתעד רגעים בהם הם שלווים ונינוחים במיוחד, ולכן לא מעט מהעבודות מתבססות על צילומים שעשיתי בזמן שהם ישנים או יושבים עבורי.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אייל?
טבת: האמנות שלי היא כלי ביטוי להוויה, תחושות והתבוננות. היא מאפשרת לצופה לראות את הדמות שמולה בכמה מימדים. לעצור שנייה ולחשוב על פרשנות נוספת על האוביקט שמולה.
בראונשטיין: למה אתה מצייר?
טבת: זו השפה שלי. אני רואה את העולם בצורה ויזואלית ומדבר את הרשמים שלי דרך הציורים.
בראונשטיין: עד כמה מיניותך וזוגיותך הינן מצבים קיומיים מכוננים המשפיעים ישירות על האמנות שאתה יוצר?
טבת: המיניות והזוגיות שלי הן חלק ממי שאני, בדיוק כמו היותי אמן, מעצב ואבא. כל אחת מהזהויות האלו משפיעה במישרין ובעקיפין על האמנות שלי. אני מביא את ההתבוננות לצד התפיסה והניסיון וכל אלו מצטברים ומשתנים עם השנים והחוויות שלי.
האמנות שלי מקפלת בתוכה צבעים שונים ואיכויות של הזהויות שלי, שכל פעם מופיעות ומתגלמות מעט אחרת.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
טבת: לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
טבת: במוזיאון וויטני לאמנות מודרנית בנו יורק.
בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?
טבת: את המשפחה שלי, צבעים ואוכל טוב.
בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עליך ביותר, ומדוע?
טבת: לוסיאן פרויד. הוא היה צייר בריטי יהודי שנודע בעיקר בזכות ציורי דיוקנאות ודמויות שנוצרו תוך שימוש בשכבות עבות של צבע בתהליך היצירה. גם אני, בהשראתו המודעת ושאינה מודעת, בוחר לצייר דמויות או חלקים של דמויות בסגנון ריאליסטי תוך שימוש בשכבות של צבע בתהליך היצירה שלי.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?
טבת: בדיוק בגלל שאין לה פירוש אחיד ומחייב לכולנו, אני מאוד אוהב אמנות. הכוונה היא שכל אחד יכול לבחור לראות אמנות במה שהוא מגדיר ככזו והחופש הזה מייצר מרחב אסתטי-רגשי-מחשבתי שהוא למעשה אינסופי ופתוח לשינוי ופרשנות בכל רגע.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן אייל טבת בעוד 100 שנים מהיום?
טבת: הייתי שמח להיזכר כאמן שתמיד הצליח לראות את האדם שמולי. את השכבות, היופי והכיעור, הזקנה והילדות, את החיים והמוות, וללכוד אותם לרגע אחד מזוקק על משטח היצירה שלי.
ירחמיאל נגע בי לעומקיי באלבומו "Off The Derech".
האלבום, הכולל 21 שירים באנגלית, נדיר במקומותינו בכנותו החדה ובאמת האמנותית של יוצרו, ובו ירחמיאל מביע את עולמו הפנימי העשיר למאזיניו באופן בלתי-אמצעי, אמיץ ורב-רגש.
הזמרת האמריקאית בילי אייליש מדברת רבות על כך ש"מוזיקה אפשר לראות", וכך חשתי בעת שיצאתי למסע הזה של ירחמיאל ושל יצירתו: "ראיתי את המוזיקה שלו", ודרך הראייה, הוקסמתי ממנה, והבנתי אותה טובה יותר, לאשורה.
"אמיתי".
זוהי המילה אשר הידהדה בי בעת ששמעתי את אלבום הבכורה של הזמר המוכשר ליעד כהן אשר יצא ב-2019.
ניכר בבירור שמהות נשמתו של כהן היא-היא החלק הארי של אלבום זה – שבצדק נושא את שמו – אשר בו הוא חושף את עולמו, את רעיונותיו ואת מחשבותיו.
זהו אלבום כן ורגיש מאין כמוהו של אמן, שלדידי, עוד יישמע רבות ונצורות אודותיו בעתיד לבוא.
ליאת הבר יצרה באלבומה "Flying on a Kite", חיבור מדויק, מסוגנן, ועם זאת, חדשני וייחודי לה – של מהות צלילית וסגנונית של שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים.
הן הכלים הנשמעים באלבום, הן עולמה ועושרו של עולמה – יוצרים דיוק אל התקופה ההיא, אל התום ואל הזכות המחוספסת משהו של העת ההיא, אך בה בעת, הבר נותנת את האינטרפרטציה שלה – אם תרצו, את "הטוויסט ההברי" שלה – לעת ההיא, ועושה זאת ביופי וברגש רב.
האלבום המדובר של ההרכב הישראלי "Perfekt Simple", ריתמי מאין כמוהו, מורכב וייחודי מאוד.
ארבעת חברי הלהקה משתלבים אלה באלה באופן וירטואוזי, ויחדיו יוצרים מוזיקה קונקרטית מאוד, אקספרסיבית וחזקה.
חי תרבות 