חודש: ספטמבר 2021

עמית גביש: "אני יוצרת אמנות כי אני יכולה."

באחד הימים הלוהטים של אוגוסט השנה (2021 הרותחת), מצאתי את עצמי נדחס אל תוך מונית יחד עם חבריי הטובים ושוחרי האמנות חנה ואמיר, אשר אמרו לי שאני חייב – כלשונם: "פשוט חייב" – לחוות אמנות במרחב הציבורי ולשם כך אנו נוסעים ל… ובכן, ראשון לציון.

כאשר הגעתי למקום – הסדנא לאמנות ברמת אליהו – למן הרגע הראשון התחברתי והבנתי את חבריי ואת הרצון העז שלהם שאגיע לשם, ש"אחווה משהו אחר".

מבין היצירות השונות שהוצגו במקום – הן בסדנה עצמה, הן במרחב הציבורי על מכמניו השונים – התחברתי יותר מכל לעבודתה הייחודית של האמנית עמית גביש.

גביש הצעירה (ילידת 1995), היא חברה בקהילת בוגרים של תנועת תרבות "קיבוץ עירוני" בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. כחלק מהקבוצה הזאת, היא וחבריה לומדים במסלול ייחודי במדרשה לאמנות בבית ברל.

בעבודותיה המורכבות – בשלל המדיומים – מצאתי הכלה ודיוק, סמלים, מטפורות ו"אובייקטים בתוך אובייקטים", והיה ביצירתה משהו כמו-דאדאיסטי המהווה ביטוי לתפישתה אודות האוניברסליות ומחזור החיים.

האוצרת שקד מוכיח הצטיינה בניקוי, הבלטה והנכחת הפרונטאליות והנרטיב של "השכונה" – על דימוייה ומורכבותה של זו – ובכך יצרה ריאליזם עז-מבע, כזה שגם אדם שזר לשכונה (כמוני) הצליח להתחבר אליה ולחוש אותה מתוך עיניה ועבודותיה של גביש.

לאחרונה ראיינתי את גביש, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה שלך "סלפי עם השכונה", עמית. האם על אף המדיומים השונים אשר הוצגו בה קיים בה קו מקשר, והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר לקהל באמצעות העבודות?

עמית גביש: התערוכה "סלפי עם השכונה" בסדנא לאמנות ברמת אליהו, היא תערוכה המגלמת בתוכה חומרים ותהליכי יצירה מארבע שנים של שוטטות בשכונה והיא חלק מניסיון לענות או לפעול ביחס לשאלות כמו: האם אני שייכת לכאן? איך אנשים בשכונה מגיבים לאמנות? מה תפקידי בתור אמנית בשכונה? מה תפקידי בתור בן אדם שהיגר לשכונה מתוך בחירה, ולא מתוך מצב קיים או הכרח? מה הופך את מרחב החיים שלי לביתי או לא ביתי? איזה סוג קשרים יש בין התושבים בשכונה? ומה הבעיות שהם מזהים בתשתיות של השכונה, במשאבים שהעירייה משקיעה או לא משקיעה? ועוד.

העבודה האמנותית שלי ביחס לשכונה מתקיימת אצלי מהרגע שעברתי לגור בה, והתערוכה מהווה מעין נקודת עצירה והתבוננות על מה שקרה עד כה.

ריבוי המדיומים אמור לתת, מבחינתי, חוויה של עומק, של הסתכלות על תוכן אחד או עניין אחד, דרך פריזמה רחבה יותר. המסר כנראה נע בין דברים יומיומיים שאנשים לא שמים עליהם את הדעת או את תשומת הלב, והפיכתם לדבר אסתטי, שמבליט את חוסר המשמעות בקיומם. איזה רצון שלי לשקף משהו שנראה כמעט מובן מאליו, ולתת לו חשיבות אולי אבסורדית קצת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

גביש: זו שאלה טובה. מנקודת מבט קצת ביקורתית, אני יוצרת אמנות כי אני יכולה. אני יוצרת אמנות כי גדלתי בסביבה שעודדה אותי לעשות זאת, שהעניקה לי את התנאים להתפתח בתחום הזה. אפשר להגיד שלהיות אמן בהווה הזה, במדינה הזאת, זה עניין פריבילגי מובהק. וביחס לזה יש לי קול בראש צדקני כזה, שאומר לי תעזבי את השיט הזה ותעבדי במפעל – ככה תייצרי שיוויון מעמדי חברתי בחיים, ככה תתנגדי בצורה אקטיבית ל"חוק הטבע" הזה. מצד שני, עמוק בתוכי אני מרגישה שזה המקום שאני שייכת אליו, שכשאני יוצרת אני ממלאת את התפקיד שלי, אני מרגישה שלמה יותר. ואולי השילוב של שני הקולות, הוא התקווה הקטנה שלי שהאמנות שלי תתעסק בשאלות חברתיות גדולות יותר מעצמי, שתצליח באמת להפגיש אותי עם אנשים ודעות שונות משלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות בעינייך?

גביש: המילה אמנות מגלמת בתוכה מפגש בין חומר לרוח.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גביש: קשה לי להגדיר אותה, אני עושה דברים מאוד שונים במקביל – יש בה את הצד שמנסה להיתלש מהארצישראליות הויזואלית ולהשתייך יותר לאמנות עכשוויות בחו"ל, ויש בה את הצד שמאוד רוצה להשתייך או באיזשהו מקום להמציא זרם אמנותי ארצישראלי שמתעסק בתרבות, במקום ספציפי ובאנשים מכאן. הייתי מגדירה את עצמי כאמנית רחוב.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו – או לומדים, בלשון הווה – אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

גביש: אני חושבת שלימודי אמנות באופן מסודר לא בהכרח מלמדים אותנו להיות אמנים, כמו שהם מלמדים אותנו "להתנהג" כמו אמנים. כוונתי היא שיש הרבה דגש על השיחה סביב האמנות, ניים דרופינג, נורמות של אמן לא במעשה אלא בתיאוריה, נטייה כזאת לגרום לנו להאמין שיום אחד נמכור את העבודות שלנו או שבכל אופן כדאי לנו להשקיע בזה, כי רק ככה יכירו אותנו. פחות קיים דגש באשכרה ללמוד אמנות. לדעתי ללמוד אמנות זה פשוט קריעת תחת בדיוק כמו ללמוד לנגן על כלי ולרצות להיות נגן מקצועי, או לעבוד במוסך.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

גביש: בכיתה ד', כשגיליתי שאחד הילדים בכיתה לא יכול לצאת לטיול בגלל שההורים שלו לא יכולים לשלם על זה, חזרתי הביתה מבית הספר ובכיתי לאמא שלי כל הלילה, ושאלתי אותה שאלות כמו למה לי מגיע ללכת ולו לא? ולמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כך וכך דברים והוא לא? ופשוט ממש השתגעתי מהעניין הזה של מי קבע שאני איוולד למשפחה הזאת, עם האמצעים האלה ולא אחרת, והפוך על הילד. נראה לי שהמחשבה שלי אז בתור ילדה, שזה לא תקין ולא פייר שיש אנשים שיש להם וכאלה שאין להם.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

גביש: יש הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. גם בפרקטיקה וגם במהות, ואני חווה את ההבדל הזה בכך שכשגברים ניגשים ליצירה הם מגיעים מתוך תפיסה כמעט מוגמרת על מה שהם רוצים ליצור, ואני מרגישה שהדרך שלי יותר פתוחה, מתבלבלת, משתפת. אני מוצאת את עצמי הרבה צריכה להיעזר באנשים, חופש התנועה שלי בערבים ובלילות יותר מוגבל, אבל זה גם יתרון בשבילי.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

גביש: מהנקודה שלי היום, שאני בראשית הדרך שלי, שעוד אין לי תערוכות קבועות שנה מראש, קשה לי להגיד שיש משהו כזה שלא אעשה. כן יש לי סלידה מאמנות דידקטית או אקטיביסטית כזאת שמנסה לחנך את הקהל שלה, אני מעדיפה את הפאנק והאנדרגראונד.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עמית גביש בעוד 100 שנים מהיום?

גביש: יש מספיק אמנים ובכלל פוליטיקאים ועוד, שבעודם בחיים חושבים על איך יזכרו אותם בעוד 100 שנה, אני חושבת שאין לי מקום בתחרות הזאת ואני לא מעוניינת להיכנס לתוכה. יותר מעניין אותי מה קורה עכשיו.

ניר ארצי: "יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד."

משהו ביצירותיו של ניר ארצי חודר אל הקרביים. משהו בצבעוניות, משהו באחידות – ובחוסר האחידות, משהו המסמל בעיניי את מחזוריות החיים, הסבל, הלידה והקמילה.

הן ביצירותיו הפיגורטיביות, הן באבסטרקטיות, מצליח ארצי לדייק את מושאיו ואת תחושותיו ולייצר משהו משלו, בעל אמירה אישית וחושפנית.

לאחרונה ראיינתי את ארצי (יליד 1972) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ניר?

ניר ארצי: שגעת מאופקת. כשילוב של הציור הפיגורטיבי ה"נכון", האקדמי, שמתכתב עם המופשט החופשי כששניהם נפגשים על אותו הבד. פעם אוצרת אמנות ארגנטינאית אמרה לי שאני בקלות יכול למלא חלל שלם בציורים שלי ועדיין בעיני המתבונן זה ייראה לו כמו תערוכה קבוצתית.

גם בחיים אבל גם על הבד, יש בי איזו תזזיתיות לא רגועה שגורמת לי לקפוץ מנושא לנושא, מעניין לעניין, מטכניקה לטכניקה, ומאוד קשה לי לאורך זמן לשמור על קו אחיד, זו אולי הסיבה לעובדה שאני מכניס את עצמי למהלך למידה ותחקיר ובניית סדרה מובנית. הנושא עצמו אמור לחשק אותי לשפה אסתטית אחידה. אבל ברגע שאסיים את "המשפט" ישר מתעוררת בי עליצות נערית והדמיון עף מחדש למיליון כיוונים ועם הצפת הרגשות מגיעה גם יצירה שלא בהכרח ממשיכה את אותו קו אסתטי: קו אחיד ומוכר כזה שכשיראו ציור או עבודה שלי ידעו שזו טביעת אצבע ברורה שלי, והמתבונן יידע לזהות – זה של ארצי.

מאז שהייתי ילד קטן "נלחמתי" נגד עוולות, ואני מודה שביני לבין עצמי גם קיים מאבק פנימי בלתי פוסק, בו מצד אחד אני מעוניין לאתגר את עצמי – ולכן הרצון והצורך לעסוק במה שיותר קשה לי, שזה הציור הפיגורטיבי, אל מול חיפוש אחר אותה הרגשת חופש חמקמקה שהייתה בילדות ושקיימת בציור החופשי והמשוחרר יותר. יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד. ועם יד על הלב… ברצון הייתי נוטש את הפיגורטיבי ונח לי בעולם שכולו מופשט ומביע רגשות בצורה ישירה. אז העבודה באמת היתה משחררת.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

ארצי: מאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר. זה מין דחף שכזה לייצר אובייקטים עם הידיים, לתת לדמיון לעוף, לספר סיפורים, להמציא עולמות, לגעת ברגשות, להביע דעות, לנסות ולהשפיע, לגרום למתבונן לחשוב, לצחוק, לבכות…

אני מאמין שמעבר לצורך הראשוני ליצור אני מתחבר ליצירה דרך החומר, המגע, הריח, בכל המדיומים והחומרים שאני עובד בהם. האלסטיות של משחת צבעי השמן, הריחות, העץ, החימר, אבן וברזל… החומר, ההרגשה שהוא מעביר והמשמעות של ההרגשה והריח שלו. מעין חיבור ומשיכה מאוד פרימיטיבית ראשונית שכזו. ולשאלת המדוע: אני מאמין שזה צורך להוציא החוצה, לתעד, מה שבעבר היה לבעוט ולצעוק מול כל עוול, כאב וחוסר צדק, היום הקול הלוחמני הזה הוא קצת יותר רגוע, יותר ציני, מחושב. לא מקיא והלאה המבול. מסממני הגיל אני מאמין.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ארצי: מראות, חוויות, תרבויות… מעל לעשרים שנים לא חייתי בישראל ורק לפני שלוש שנים חזרתי, ונדדתי וחייתי בכמה וכמה מדינות, והיתי חשוף לתרבויות, מראות, נופים, טבע, טעמים וריחות שונים, חייתי גם את עולמות האמנות במקומות בהם חייתי וגם עולמות שונים לגמרי כמו ממשלות וצבאות לטיניים, חברות ענק וחיי עובד הייטק. הנושא המרכזי שעסקתי בו היה הזהות התרבותית. העובדה שחייתי מחוץ לחיי הקודמים, הסיבה שבגינה הייתי תמיד שונה בין החברים. היהודי בין הקתולים, הישראלי הטמפרמנטי/תיכוני מול גינונים וקודים חברתיים אחרים.

הייתי במסע מתמיד בשאלות של זהות, שמירה על זהות, ניכוס זהות, התבדלות, היטמעות, התבלטות שרידות וסימבוליות, מושג היהודי הנודד, קשר למקום ואדמה. פעם במקסיקו סיטי, שם חייתי כחמש שנים, באיזה רמזור, אדם גדול מימדים ירק לנו על האוטו וצעק "יהודים מסריחים". כישראלים אנחנו לא באמת חווים אנטישמיות. אבל זה לא המצב מחוץ לארץ, האינסטינקט הראשון שלי היה לצאת מהרכב ולהתעמת עם אותו אדם דמוי מקרר שהיה ללא ספק גומר עליי בלי שום קושי ובזמן שיא, ואז החבר המקסיקני שלי, יהודי יקר לי, שהיה איתי ברכב, תפס לי את היד, עצר ממני מלצאת מהרכב ונסענו משם. ביום הזה הבנתי את ההבדל בשרידות בין היהודי שחי בגלות לבין היהודי הישראלי. הישראלי תמיד יקום ויילחם על מקומו, ככה לימדו וחינכו אותנו וזה גם די נדרש באזורנו, אחרת ניעלם. הגלותי לעומת זאת כמעט תמיד ירכין ראש ויבליג מול המצב עד תחלוף הרעה – אחרת ייעלם.

ההשראות הן לדוגמה דימויים של הצבר, למשל – צמח שגם אנחנו וגם שכנינו ניכסנו לעצמנו, כשבעצם הוא מגיע מיבשת אמריקה (מקסיקו). במשך כל השנים הללו שנדדתי בין מדינות דוברות ספרדית כנראה אספתי לא מעט חוויות וכל בליל החוויות האלה מהווה אצלי השראה אין סופית. בדרך כלל אני עובד בסדרות, כך שאני מבודד נושא, לומד, חוקר אותו ומפיק ציורים או אובייקטים בהשראת הנושא/סיפור/רעיון. ויש גם מצבים בהם שכשקורים דברים ומשפיעים על הצורך הכי בסיסי להביע עליהם דעה או לצעוק משהו או אפילו רק לגעת וללטף את הנושא. דוגמה לכך היתה תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריה לאמנות. זה גם היה במקסיקו סיטי ובתערוכה הצגתי סדרה שנקראת "אגד-דן, גן-עדן" – בה הצגתי ציורים עם דימויים של שלדי אוטובוסים שהמבנה שלהם מעוות. הצגתי שם ב 2003, תקופת הפיגועים הקשים בישראל. זו לדוגמה היתה תגובה מיידית שנבעה מכאב גדול והצורך להביע זאת.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

ארצי: אמנות בעיניי היא כל דבר שהאדם יוצר ושיש מאחוריו כוונה כלשהי. אמירה, דיון, שאלה, חקר, ביקורת. יחד עם זאת, בעיניי גם עצם היצירה עומדת בפני עצמה. זה קו מאוד עדין. מצד אחד נכון שמאז המצאת המצלמה הציור חיפש ומצא דרכים חדשות להצדקתו אבל גם ליכולות טכניות של ציור שמנסה לחקות אחר המציאות, להצליח לבלף את העין, לזה לדעתי יש חשיבות וזהו דיון רלוונטי בפני עצמו גם היום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים, ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר? כמו כן, סיפרת לי כי אתה עצמך פרשת מלימודיך ב'בצלאל' לאחר שנתיים. מדוע בחרת לעזוב את לימודיך?

ארצי: כמי שלא מחשיב את עצמו כאוטודידקט בתחום הפלסטי, תמיד הערצתי את אלו שכן. אלו שלוקחים עיפרון או מכחול והכל נהיר להם. במקרה שלי זו דרך ארוכה של ניסוי וטעיה וחקירה פנימית בלתי נגמרת. אני לא יכול להגיד מי בסופו של יום יותר טוב, זה גם מאוד סובייקטיבי היות שגם ההגדרה של "יותר טוב" מתייחסת ל"טוב". והטוב מוגדר על ידי מה? אבל אני כן מרגיש שאלו שיודעים לרכוש מיומנויות לבד כן נמצאים באזור הרבה יותר חופשי ולכן היצירה שלהם יותר "זורמת".

הציור בשבילי, מעבר לצורך מיידי, הוא קודם כל מקצוע ולכן יש לרכוש מיומנויות, ידע, אימון וצבירת ניסיון. בזמנו, כשהתקבלתי ללימודים בבצלאל, אז לא היה ולו מורה אחד במחלקת אמנות שידע ללמד את מקצוע הציור. במובן האקדמי, אני מתכוון. גם לא רישום אקדמי וגם לא פיסול קלאסי, אני לא יודע איך זה היום. אותי זה תיסכל. מבלי להמעיט מהחשיבות שלהם, היו הרבה יותר דיונים ודיבורים מעבודה עצמה.

את בצלאל לא סיימתי היות ונאלצתי לעזוב את הארץ. גרושתי שתחיה לא יהודיה ומדינת ישראל הערימה עלינו המון קשיים והמציאות היא שנאלצנו לעזוב לבסוף את הארץ בשנת 2000, חייתי ויצרתי בניו יורק, במקסיקו, ספרד, פרו וארגנטינה, ועוד מקומות וכך קרה שחזרתי לארץ רק אחרי יותר מ 22 שנות געגועים. את לימודי האמנות כן סיימתי אחרי כמה שנים בפקולטה לאמנות של הטכניון בוולנסיה שבספרד (UPV). שם למדתי את המקצועות עצמם. וכמו שלמטבע יש שני צדדים, כך בבצלאל (בתקופתי) הדגש היה על הרעיון/הדיון סביב העשייה ולא העשייה הפלסטית בפני עצמה – יסלח לי מי שלא מסכים – אז באקדמיה אירופאית בספרד רכשתי את הצד המעשי/טכני – שהוא לדעתי ההתמקצעות הטכנית במדיומים השונים, ה-OFICIO, שם המורה אומר לרשום את המודלית ולא מעניין אותו שום דבר לגבי מושגים כמו רגשות או אמירה כלשהי. נטו עשייה ואימון טכניקות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

ארצי: זיכרון הילדות הראשון שלי מחובר ישירות לציור. לסבתי היתה שכנה, ציירת אנגלוסכסית. הייתי אולי בן ארבע או חמש ואני זוכר איך כשהייתי נכנס אצלה בסטודיו, חדר שבעיניי היה ענק עם חלון שמשקיף מהכרמל על הים התיכון שפרוש כחול למטה ובאופק. הריחות שיגעו אותי, משכו אותי, היה לה שם שולחן ענק שהגיע לי בדיוק לגובה העיניים. כך שמה שיכולתי לראות זה רק כמויות של צבעי שמן, כל השולחן בעצם היה פלטה אחת גדולה מלא בצבעים מרוחים ומכחולים וריחות ובגלל הגובה שלי, הכל היה נראה כמו טופוגרפיה הררית שכזו של מריחות צבעים וגוונים. עד היום זה הזיכרון המשפיע הכי חזק שלי, והזיכרון הוא ממש לא החלק החזק שלי. דודתי זיכרונה לברכה היתה ציירת, וכשגדלתי קיבלתי מסבתי את כן הציור שלה, הפלטה והצבעים, כך התחלתי לצייר. כן הציור הזה נודד איתי כל השנים לכל המקומות. הוא תמיד איתי.

בראונשטיין: האם לדעתך סבל, קושי וטראומה – כאלה ואחרים – מחזקים את אופי ומהות היצירה של האמן באשר הוא?

ארצי: זו שאלה מאוד סובייקטיבית וקשורה אני חושב למבנה האישיות הפרטני של כל אדם ואמן. הייתי מעדיף להיות אמן מבוסס כספית, כי אז הסבל והקושי היו נעשים יותר נוחים. אבל ללא ספק כשיש "הפרעות" בחיים זה מצע לא רע בכלל ליצירה. אבל לצורך העניין, אדם המצייר פורטרטים ריאליסטים, או ציורי נוף, ההתמודדות שלו היא בעיקר עם השאלות הציוריות, ואז סבל וקושי לא בהכרח עוזרים לביצוע העבודה ויכול להיות שאף יפגעו בהליך העבודה עצמו. אני סובל מ PTSD בעקבות חוויות שעברתי בלבנון בשירותי הצבאי ואני מודה שחוסר הריכוז שלי שנובע בגלל אותה פוסט טראומה משפיע על היכולות ציור הריאליסטיות שלי שדורשות ריכוז והתבוננות. לעומת זאת, העיסוק בנושא הזה עצמו היום, שהוא ממש טיפול דרך האמנות, הוא לא פעם מקל קצת על החוויות שצפות מפעם לפעם.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגע" בו ביצירה שלך?

ארצי: לא, אין "פרות קדושות", אבל אוסיף שיש גם דרך ואופן להביע דברים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ניר ארצי בעוד 100 שנים מהיום?

ארצי: מאה שנים מהיום? אפר ואבק…. בדיוק מה שאנחנו על ציר הזמן… כלום בריבוע – חסרי כל חשיבות.

מירי שטראוס-טללים: "אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית."

בין ה-16.7.21 ועד ה-7.8.21 הציגה האמנית מירי שטראוס-טללים את תערוכתה "קפיצת ראש" ב"סלון משותף לאמנות" (שביל המרץ 5, תל אביב).

בתערוכה – אשר הייתה מורכבת ממספר מדיומים, המשלימים האחד את השני – הוצגה זהותה – הן האישית-פרטית, הן האמנותית – המרובדת, רבת-הפנים של שטראוס-טללים, ורקמה מעין מארג גדוש, ריאליסטי מאוד ולעתים אף נוקב של שלל פניה.

היה משהו בתמה של העבודות – המנוגדות, ועם זאת, בדרך שקשה להסבירה מילולית, כמו-מתואמות – שכלל רצף ודימוי כמו-קונפליקטי שמשך אותי אל תוכה, ובה בעת, אל זהותה הדימויית הייחודית של אמנית זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את שטראוס-טללים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי, מירי, על התערוכה שלך "קפיצת ראש" שהוצגה לאחרונה ב"סלון משותף לאמנות".

מירי שטראוס-טללים: זו תערוכה שעניינה בהטבעת חוויה המתרחשת בהווה וההתרחשויות שעוברות על אותה חוויה במהלך הפעולות בזמן ובחומר.

ישנם סוגי חוויות זכורות, צרובות, מחוקות, מתוקות/מרות, מטושטשות, אפלות, נעלמות ועוד ועוד.

העיסוק בחוויה המתרחשת בהווה מחובר לתחושת הגוף, לריח, לסנסואליות ולרגש, לניסיון להיות נוכחת. בחקירה, תוך כדי ציור/איפור פניי (הדבר הכי זמין והכי ייצוג של עצמי), חשתי צורך במלווה, והכי קרוב וזמין הוא הטלפון והמצלמה שבתוכו. העין שרואה אותי, גם כשאינני רואה את עצמי. רציתי לא להיות לבד בפירוק ה"ידוע" והתגלות הפנים הנסתרות והכאוטיות.

תוך כדי עשייה נוכחתי עד כמה חמקמק הוא הזיכרון. הוא בנוי שכבה על גבי שכבה, הזיכרון הראשוני הולך ומתעמעם, צבעיו דוהים, צורתו משתנה, ונותר רק הזיכרון של הזיכרון. וכך מצאתי עצמי מטביעה את פניי בבדים, בשקיות נייר של הסופר, בנייר דקיק ובכרית הלילה. פניי וראשי עוזבים את המצע והוא כבר ספוג בעדות של הרגע שחלף.

כל התהליך נקלט בעין מצלמתי ומעובד שם לדימויים אשר הופכים ל"יצורים" בפני עצמם אשר גם להם חיים ורצון.

הם הזכירו לי את 'ורוניקה הקדושה' שבמיתולוגיית הנצרות, אותה אישה שמסרה את מטפחתה לישו בדרך הייסורים, כדי שינגב את פניו המיוזעות, ואז נוכחה שתווי פניו נחקקו בבד המטפחת. אותה מטפחת נשמרה לאורך הדורות והפכה לחפץ קדוש אשר עולי רגל נרפאים למראהו.

התיעוד שלי הלך והתרחק מן המקור. הצבע שמרחתי על פניי קיבל גוון אחר וצורה אחרת כאשר הוטבע על נייר או על בד, ולמחרת הטבעתי הטבעה על מצע חדש כך שהתבנית המקורית הלכה והפכה למופשטת אשר מייצגת את ההווה החדש וזוכרת מעט את המקור.

הווידיאו אשר יצרתי מגלה אותי לעצמי ולצופה, גם כמירי וגם כייצור שהוא משתנה ומתהווה ויוצר מעין 'קונצרט' שכולו מורכב מדמויות משונות שנבראות לנגד עינינו, שלא עושות חשבון, שאין להן שום עניין במגדר או בגיל ורק מופיעות ונעלמות. הסופר ו.ג. זבאלד תיאר את האופן שבו הרצון האנושי לזכור יוצר את התיעוד (הצילום), והתיעוד בורא מחדש את הזיכרון.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

שטראוס-טללים: פירוש חדש ומקורי, תודעתי וחומרי, לתופעות הקיימות כמובנות מאליהן, פירוק ה"ידוע", שהייה בבלתי ידוע והרכבה חדשה ומפתיעה ורעננה, יצירה חדשה, של החלקים המפורקים. להציג את יצירתך לקהל הופך את האובייקט לאמנות ואותך לאמן.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

שטראוס-טללים: אמנות שמוכרחה לבעוט עצמה החוצה, להפוך לקונקרטית – חומרית ומאוד חושית, לפעמים דרוש לה היריון ארוך ואיטי ולפעמים קצר, וה"לידה" אינטנסיבית ומהירה. היא איננה שכלתנית אבל במהלך הזמן הופכת מובנת יותר ומבהירה לי את עצמה.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

שטראוס-טללים: אני יוצרת אמנות כברירת מחדל. ניסיתי לחיות ללא עשייה אמנותית והבנתי שאני חייבת לממשה, כי לזה נועדתי בגלגול הזה שלי, ועם כי הקושי רב לפעמים, אני יודעת שלוותר על הייעוד הזה כרגע זה בלתי אפשרי, ומה שעובר בתוכי יוצא אל החומר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

שטראוס-טללים: השראותיי באות כמעט מכל דבר שנגלה לעיניי. חומרים שונים כהתנעה, מראות וקומפוזיציות שאני מצלמת בטלפון הנייד, זכרונות, חברים לדרך ואמני העבר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

שטראוס-טללים: הרבה שנים האמנתי בכל ליבי שאמן אשר למד באקדמיה הוא אמן וראוי להיות מוכר לעומת אנשים שרק יוצרים באופן אינטואיטיבי… אמונה זו מסרסת, משווה, מתנשאת. עם השנים למדתי להכיר באמנות טובה אשר משנה ונוגעת-באם יצר אותה אמן שלמד או אוטודידקט.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן על העבודה שלך כיום?

שטראוס-טללים: ההגירה מארץ לארץ בגיל שמונה וחצי שבה החלפנו תרבות, שפה, אקלים, חברים ומשפחה. נעשיתי מודעת לנושא שייכותנו ליהדות… נראה לי כי מה שמלווה אותי לאורך כל חיי, גם המקצועיים, זה הפירוק של מה שמובן מאליו והרכבה של האלמנטים כבריאה חדשה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

שטראוס-טללים: בהחלט. אך אני לא משייכת עצמי לחיפוש אמנותי הקשור דווקא לג'נדר אלא לשאלות אקזיסטנציאליות. ואם כבר התייחסות לג'נדר, בתערוכתי "קפיצת ראש" הרגשתי סיפוק מפריצת גבולות לגבי מראה נשי או גברי, צעיר או זקן וכו'. קילוף הזהויות המוכרות והקטגוריות עד שחושפים את היצור, טרום היותו משוייך.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

שטראוס-טללים: אני חיה בהרגשה שהכל נזיל, בתנועה, כולל האמונות והדעות שלי עצמי. מה שכרגע "פרה קדושה" עבורי, יכול להפתיע ולהפוך לאורח קרוא ומאוד רצוי בהמשך. ה"פרה הקדושה" כיום היא: לא לצייר בצורה ריאליסטית או איורית, איזשהו סיפור שעדיף לכתוב אותו במילים. ו"פרה קדושה" הכי חזקה: לא אצייר מראות מהשואה! כי אני דור שני.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי שטראוס טללים בעוד 100 שנים מהיום?

שטראוס-טללים: כאישה שנגעה בנימי הנפש, והיצירות שלה שנשתמרו, מעבירות את התחושה שהנגיעות הללו מחיות את נפש המתבונן גם בשנת 2121.

"עיר לילה" מאת ורד נמרוד: ממגנט, חזק מאין כמוהו, חשוף וישיר

"תקריב", שירה הפותח של ורד נמרוד אשר בספר השירה המצוין שלה "עיר לילה" שראה אור בימים אלו, מעיד רבות על יצירתה של משוררת זו, והוא נבחר בצדק ובדיוק רב להוות את נקודת הזינוק לספר כולו.

יש בו משהו כמו-ממגנט, ייחודי מאוד, כן ונוגע בישירותו.

נמרוד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, הינה "משוררת רוק אולטימטיבית", אם תרצו, זו היוצקת במילותיה עולם שלם של יופי פואטי-עד-כדי-אלים, רב-מבע, מתוך עולמות הרוקנרול – על גווניהם.

זהו ספר חכם מאוד, חזק מאין כמוהו, המיישיר את מבטה החשוף והאישי של נמרוד אל תוך קרביהם של קוראיה – ללא משוא פנים.

הקונפליקטים שתצורות שיריה מעוררים, כמו רוקמים דואליות ודיאלוג בין האינטימי-הפרטי לבין האורבני-הכללי, וקורותיה, לדידי – אם נרצה בכך, אם לאו – הם כמעין השתקפות – אמיצה, בועטת, לעתים אף נוקבת, בוטה מאוד ואלימה – לחיינו שלנו, בעת הזו.