יהודה בקון הוא מן הציירים האהובים עליי ביותר.
הן עבודתו המוקדמת – ואף המוקדמת מאוד – הן זו המאוחרת (נכון לכתיבת שורות אלו, בינואר 2023, בקון, יליד 1929, הוא בן 93) מרתקות אותי – בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית, המרובדת שלו, ובזכות מושאיו.
בנוסף, סיפור חייו יוצא הדופן-עד-כדי-בלתי-נתפש בקשיים שעבר (הוא ניצול אושוויץ שזכה להכיר במחנה המוות את פרדי הירש, אחד מהגיבורים הרוחניים וההומוסקסואליים המכוננים שלי) מעוררים בי השראה ונותנים לי עצמי כוח, כאמן.
לאחרונה זכיתי לראיין את בקון וגיליתי בריאיון הטלפוני שערכתי עימו, אדם כן, אציל נפש, רגיש ואופטימי מאין כמוהו – על אף קשיי הגיל והעבר.
והנה הראיון.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יהודה?
יהודה בקון: אני משתדל לעשות אמנות שעלולה, אני מקווה, לעזור לבני אדם.
האמנות מקבלת ערך אנושי כשהיא משתדלת מאוד לעזור.
בראונשטיין: אתה בן 93 היום. האם אתה עדיין מצייר?
בקון: כן. אני עדיין מצייר. לצייר זאת האהבה הגדולה שלי, כי זה בעצם מה שנתן לנו אלוהים כדי לעזור לאחרים, כדי לתת דוגמה.
בראונשטיין: אתה מאמין באלוהים, על אף כל מה שעברת בחייך וחרף העובדה שאתה ניצול שואה ובפרט ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ?
בקון: זה דבר מאוד עדין. אני מאמין בסך הכל.
דווקא בגלל כל מה שקרה לי, עצם העובדה שאנחנו נמצאים כאן זה חסד. מין חסד כזה שניתן לכמה אנשים.
בראונשטיין: באושוויץ הכרת את פרדי הירש, איש החינוך והספורטאי שניסה בכל דרך שהיא לעזור ליהודים שם. איך היה הקשר שלך איתו?
בקון: אנחנו הערכנו אותו מאוד מאוד. הוא היה בן אדם. עזר ככל שהוא רק יכול.
בראונשטיין: עסקת ביצירתך בנושא השואה ובפרט באושוויץ.
בקון: נכון. ציירתי אחרי המלחמה ציורים ורישומים בנושא של אושוויץ, שיש להם ערך אנושי.
בראונשטיין: אתה נשמע לי אדם מאושר.
בקון: זה כלפי חוץ. מי יכול להגיד היום שהוא שבע רצון ושהכל בסדר? אבל אם יש לך קצת שכל ואיכשהו אפשרויות לעשות טוב בעולם הזה, אז יש אפשרות לכל אחד להתנהג קצת יותר טוב.
בראונשטיין: ולסיום, יהודה, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
בקון: למילה 'אמנות' יש קשר עם המילה 'אמן' (מלשון 'אמונה'). אמנות יכולה להיות אינסוף של דברים, אבל לא כל אחד יכול לקרב את המילים האלו למציאות מסוימת.
חי תרבות 