לאחרונה זכיתי לראיין את הסופרת שהם סמיט (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, שהם?
שהם סמיט: לא שימושית. אני שמחה שהיא משמשת כמה אנשים, אבל היא אמנות לקומץ אנשים כנראה.
בראונשטיין: את לא מודעת לכך שיש לך קהל מעריצים גדול?
סמיט: קטן.
בראונשטיין: אני מכיר אישית מעריצים רבים שלך.
סמיט: אני חושבת שהגעתי בדיוק אל הקומץ של האנשים הכי רציניים שמוקירים ספרות. אבל הייתי רוצה להגיע לעוד אנשים.
בראונשטיין: מתוך כל הספרים שכתבת, מהו הספר שהיית אומרת שהוא הכי "אישי" שלך?
סמיט: הכי אישי הוא כנראה "הוםסנטר", וגם "דודה לאה מאת שומיש".
בראונשטיין: מה הופך אותם ל"אישי" מבחינתך?
סמיט: ב"דודה לאה מאת שומיש" בגלל שהוא עוסק בכתיבה, בחיים של אישה כותבת, אז אני מרגישה שכתבתי קצת את עצמי דרך לאה גולדברג, ו"הוםסנטר" זה פשוט ספר שקצת מבוסס על המשפחה שלי, מהחיים שעברו טרנספורמציה.
בראונשטיין: האם את מגדירה את היצירה שלך כאמנות נשית, והאם בכלל, את מאמינה שיש דבר כזה אמנות נשית – וזאת לעומת אמנות גברית?
סמיט: אני חושבת שהיוצר הוא אנדרוגינוס. אני לא כל כך אוהבת את הסיווגים האלה, אבל אם תדחק אותי אל הפינה אז כן, זה יותר נשי.
בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?
סמיט: מים. אוויר.
בראונשטיין: מיהי הסופרת האהובה עלייך?
סמיט: קלריס ליספקטור.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שהם סמיט בעוד 100 שנה מהיום?
סמיט: מספיק שיזכרו. שיקראו. לא אכפת לי שלא יידעו את השם שלי, אבל יישמח אותי לדעת שאיזה ספר שלי החזיק מעמד בעוד 100 שנה.
חי תרבות 