עמית גביש: "אני יוצרת אמנות כי אני יכולה."

באחד הימים הלוהטים של אוגוסט השנה (2021 הרותחת), מצאתי את עצמי נדחס אל תוך מונית יחד עם חבריי הטובים ושוחרי האמנות חנה ואמיר, אשר אמרו לי שאני חייב – כלשונם: "פשוט חייב" – לחוות אמנות במרחב הציבורי ולשם כך אנו נוסעים ל… ובכן, ראשון לציון.

כאשר הגעתי למקום – הסדנא לאמנות ברמת אליהו – למן הרגע הראשון התחברתי והבנתי את חבריי ואת הרצון העז שלהם שאגיע לשם, ש"אחווה משהו אחר".

מבין היצירות השונות שהוצגו במקום – הן בסדנה עצמה, הן במרחב הציבורי על מכמניו השונים – התחברתי יותר מכל לעבודתה הייחודית של האמנית עמית גביש.

גביש הצעירה (ילידת 1995), היא חברה בקהילת בוגרים של תנועת תרבות "קיבוץ עירוני" בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. כחלק מהקבוצה הזאת, היא וחבריה לומדים במסלול ייחודי במדרשה לאמנות בבית ברל.

בעבודותיה המורכבות – בשלל המדיומים – מצאתי הכלה ודיוק, סמלים, מטפורות ו"אובייקטים בתוך אובייקטים", והיה ביצירתה משהו כמו-דאדאיסטי המהווה ביטוי לתפישתה אודות האוניברסליות ומחזור החיים.

האוצרת שקד מוכיח הצטיינה בניקוי, הבלטה והנכחת הפרונטאליות והנרטיב של "השכונה" – על דימוייה ומורכבותה של זו – ובכך יצרה ריאליזם עז-מבע, כזה שגם אדם שזר לשכונה (כמוני) הצליח להתחבר אליה ולחוש אותה מתוך עיניה ועבודותיה של גביש.

לאחרונה ראיינתי את גביש, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה שלך "סלפי עם השכונה", עמית. האם על אף המדיומים השונים אשר הוצגו בה קיים בה קו מקשר, והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר לקהל באמצעות העבודות?

עמית גביש: התערוכה "סלפי עם השכונה" בסדנא לאמנות ברמת אליהו, היא תערוכה המגלמת בתוכה חומרים ותהליכי יצירה מארבע שנים של שוטטות בשכונה והיא חלק מניסיון לענות או לפעול ביחס לשאלות כמו: האם אני שייכת לכאן? איך אנשים בשכונה מגיבים לאמנות? מה תפקידי בתור אמנית בשכונה? מה תפקידי בתור בן אדם שהיגר לשכונה מתוך בחירה, ולא מתוך מצב קיים או הכרח? מה הופך את מרחב החיים שלי לביתי או לא ביתי? איזה סוג קשרים יש בין התושבים בשכונה? ומה הבעיות שהם מזהים בתשתיות של השכונה, במשאבים שהעירייה משקיעה או לא משקיעה? ועוד.

העבודה האמנותית שלי ביחס לשכונה מתקיימת אצלי מהרגע שעברתי לגור בה, והתערוכה מהווה מעין נקודת עצירה והתבוננות על מה שקרה עד כה.

ריבוי המדיומים אמור לתת, מבחינתי, חוויה של עומק, של הסתכלות על תוכן אחד או עניין אחד, דרך פריזמה רחבה יותר. המסר כנראה נע בין דברים יומיומיים שאנשים לא שמים עליהם את הדעת או את תשומת הלב, והפיכתם לדבר אסתטי, שמבליט את חוסר המשמעות בקיומם. איזה רצון שלי לשקף משהו שנראה כמעט מובן מאליו, ולתת לו חשיבות אולי אבסורדית קצת.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

גביש: זו שאלה טובה. מנקודת מבט קצת ביקורתית, אני יוצרת אמנות כי אני יכולה. אני יוצרת אמנות כי גדלתי בסביבה שעודדה אותי לעשות זאת, שהעניקה לי את התנאים להתפתח בתחום הזה. אפשר להגיד שלהיות אמן בהווה הזה, במדינה הזאת, זה עניין פריבילגי מובהק. וביחס לזה יש לי קול בראש צדקני כזה, שאומר לי תעזבי את השיט הזה ותעבדי במפעל – ככה תייצרי שיוויון מעמדי חברתי בחיים, ככה תתנגדי בצורה אקטיבית ל"חוק הטבע" הזה. מצד שני, עמוק בתוכי אני מרגישה שזה המקום שאני שייכת אליו, שכשאני יוצרת אני ממלאת את התפקיד שלי, אני מרגישה שלמה יותר. ואולי השילוב של שני הקולות, הוא התקווה הקטנה שלי שהאמנות שלי תתעסק בשאלות חברתיות גדולות יותר מעצמי, שתצליח באמת להפגיש אותי עם אנשים ודעות שונות משלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות בעינייך?

גביש: המילה אמנות מגלמת בתוכה מפגש בין חומר לרוח.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גביש: קשה לי להגדיר אותה, אני עושה דברים מאוד שונים במקביל – יש בה את הצד שמנסה להיתלש מהארצישראליות הויזואלית ולהשתייך יותר לאמנות עכשוויות בחו"ל, ויש בה את הצד שמאוד רוצה להשתייך או באיזשהו מקום להמציא זרם אמנותי ארצישראלי שמתעסק בתרבות, במקום ספציפי ובאנשים מכאן. הייתי מגדירה את עצמי כאמנית רחוב.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו – או לומדים, בלשון הווה – אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

גביש: אני חושבת שלימודי אמנות באופן מסודר לא בהכרח מלמדים אותנו להיות אמנים, כמו שהם מלמדים אותנו "להתנהג" כמו אמנים. כוונתי היא שיש הרבה דגש על השיחה סביב האמנות, ניים דרופינג, נורמות של אמן לא במעשה אלא בתיאוריה, נטייה כזאת לגרום לנו להאמין שיום אחד נמכור את העבודות שלנו או שבכל אופן כדאי לנו להשקיע בזה, כי רק ככה יכירו אותנו. פחות קיים דגש באשכרה ללמוד אמנות. לדעתי ללמוד אמנות זה פשוט קריעת תחת בדיוק כמו ללמוד לנגן על כלי ולרצות להיות נגן מקצועי, או לעבוד במוסך.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

גביש: בכיתה ד', כשגיליתי שאחד הילדים בכיתה לא יכול לצאת לטיול בגלל שההורים שלו לא יכולים לשלם על זה, חזרתי הביתה מבית הספר ובכיתי לאמא שלי כל הלילה, ושאלתי אותה שאלות כמו למה לי מגיע ללכת ולו לא? ולמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כך וכך דברים והוא לא? ופשוט ממש השתגעתי מהעניין הזה של מי קבע שאני איוולד למשפחה הזאת, עם האמצעים האלה ולא אחרת, והפוך על הילד. נראה לי שהמחשבה שלי אז בתור ילדה, שזה לא תקין ולא פייר שיש אנשים שיש להם וכאלה שאין להם.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

גביש: יש הבדל בין אמנות נשית לאמנות גברית. גם בפרקטיקה וגם במהות, ואני חווה את ההבדל הזה בכך שכשגברים ניגשים ליצירה הם מגיעים מתוך תפיסה כמעט מוגמרת על מה שהם רוצים ליצור, ואני מרגישה שהדרך שלי יותר פתוחה, מתבלבלת, משתפת. אני מוצאת את עצמי הרבה צריכה להיעזר באנשים, חופש התנועה שלי בערבים ובלילות יותר מוגבל, אבל זה גם יתרון בשבילי.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

גביש: מהנקודה שלי היום, שאני בראשית הדרך שלי, שעוד אין לי תערוכות קבועות שנה מראש, קשה לי להגיד שיש משהו כזה שלא אעשה. כן יש לי סלידה מאמנות דידקטית או אקטיביסטית כזאת שמנסה לחנך את הקהל שלה, אני מעדיפה את הפאנק והאנדרגראונד.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עמית גביש בעוד 100 שנים מהיום?

גביש: יש מספיק אמנים ובכלל פוליטיקאים ועוד, שבעודם בחיים חושבים על איך יזכרו אותם בעוד 100 שנה, אני חושבת שאין לי מקום בתחרות הזאת ואני לא מעוניינת להיכנס לתוכה. יותר מעניין אותי מה קורה עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s